את, אני והמלחמה הבאה

הסיכסוך הרטוב: משולש חלייאב

בין מצרים לסודן שוכן לו שטח המכונה “משולש חלאייב” המצוי בליבו של סכסוך עקוב מדם בין שלוש מדינות. בשנת 1992 סיפחה מצרים את השטח, כ-20,000 ק”מ רבועים (קטן רק במעט משטחה של מדינת ישראל כולה), והיא שולטת במקום עד היום.

הנילוס, מקור המים והחיים באפריקה, זורם מאתיופיה צפונה לסודן וממנה ממשיך למצרים. שלושת המדינות הללו מסוכסכות כבר שנים רבות מאד. בשנתיים האחרונות, לאחר שאתיופיה סיימה לבנות על הנילוס את הסכר ההידרואלקטרי הראשון, אשר הקטין באופן משמעותי את זרימת המים לסודן ולמצרים, החלו להישמע קולות מלחמה בין שלושת המדינות.

למען הסר ספק, לא מדובר בסכר פיצפון אלא בפרויקט עצום בהיקפו. “סכר הרנסאנס האתיופי הגדול’ אשר זכה לכינוי GERD הוא הגדול ביבשת אפריקה ובין הגדולים בעולם.

כל זה חביב ונאה, אבל מצרים תלויה בנילוס באופן מוחלט, שכן כ-95 אחוזים מכמות מי ההשקיה והשתייה לאוכלוסייתה מגיעים מאותו נילוס ממש, ולכן היא רואה בהקמת הסכר האתיופי איום מוחשי על ביטחונה הלאומי.

אתיופיה טוענת שהכוח ההידרו-אלקטרי שהסכר נועד להפיק חיוני כדי לספק את צרכיה של אוכלוסייתה שלה (כ-120 מיליון איש), שלרובה אין גישה לחשמל. אבל למרבה הפלא, צרכי החשמל של האתיופים אינם בראש מעייניה של מצרים, והיא זועמת. הנשיא א-סיסי הזהיר את שכנותיו מדרום לא אחת, כי היה ותיגרע ממי מצרים ולו טיפה אחת, “יהיה באפריקה חוסר יציבות מעבר לכל דמיון”, ציטוט מדוייק.

המלחמה האחרונה בין מצרים לבין אתיופיה התחוללה בין השנים 1874-1876 והיא הסתיימה בניצחון מזהיר דווקא לאתיופיה. אולי בשל כך האתיופים לא מתרגשים מהאיומים המצרים, והם ממשיכים לפתח את הסכר ולהקטין את זרימת מי הנילוס למצרים. והעסק מתחמם.

משולש חלאייב והסכר האתיופי על הנילוס, הם מגה סכסוכים שכמעט ולא מוזכרים בתקשורת, אבל יש להם השפעה ישירה עלינו, גם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם על כל העולם בערך. במסגרת הדיונים בהסכמי אברהם הועלתה ההצעה להכיר בסיפוח סופי של משולש חלאייב למצרים גם ע”י הדין הבינלאומי, וכן למצוא פתרונות לסכסוך מצרים-אתיופיה בסוגיית מי הנילוס, ע”י הסדרת השימוש במי הנילוס ומניעת ייבושה של מצרים. פתרון שתי הבעיות האקוטיות הללו עשוי, בעקיפין, להגביר את המוטיבציה המצרית לקלוט את תושבי רצועת עזה לשטח חצי האי סיני (ולפי התסריט הזה – לספח את רצועת עזה לתחומי מדינת ישראל). נשמע דמיוני? אולי, גם המציאות של היום בישראל נשמעה דמיונית רק לפני חצי שנה.

הסיכסוך האנרגטי: גיאנה

אי שם בצפונה של אמריקה הדרומית שוכנות מדינות הענק ברזיל ו-ונצואלה. וביניהן דחוקות להן שלוש מדינות קטנות יחסית – גיאנה, סורינם וגיאנה הצרפתית. שטחה של גיאנה 214,969 קמ”ר, גדולה פי 10 משטח מדינת ישראל, ומתגוררים בה כמיליון בני אדם.

רוב שטח של המדינה מכוסה ביערות והיא עשירה מאד במחצבים ובהם זהב, ברזל ונחושת. מזלה של המדינה שפר (ואולי לא כל כך) כאשר התגלה בסמוך לחופיה בשנת 2015 כמויות ענק של נפט גולמי. הקידוחים החלו בשנת 2019. בשל אוכלוסייתה הקטנה של גיאנה ומאגרי הנפט הגדולים שנמצאו, בסך כ-11 מיליארד חביות, המדינה עשויה להפוך לאחת מיצרניות הנפט הגדולות לנפש בעולם עד לשנת 2030.

אוצרות הנפט עוררו את השדים הכלכליים ממערב, ובמשאל עם שנערך בוונצואלה בתחילת חודש דצמבר השנה, הצביעו 95% מאזרחי ונצואלה בעד כיבוש והשתלטות על גיאנה, בעיקר על אזור אסקיבו (הידוע גם בשם גיאנה אסקוויבה) אשר מהווה כשני שליש מהשטח של גיאנה ובתוכו נמצאו עתודות הנפט העצומות.

ומה זה מזכיר לנו? אולי את מאגרי הנפט והגז שמצויים לחופי עזה ואשר פוליטיקאי מקומי בכיר, הכי בכיר, כבר פלט בטעות או בכוונה, לך תדע, שמדינת ישראל תפתח את מקורות האנרגיה הללו לאחר שיושלם כיבוש עזה.

הסיכסוך הצר: מיצר מלאקה

נתיבי שיט משמעותיים ברחבי העולם, כמו מיצר באב אל מנדאב, תופסים לאחרונה כותרות כאשר החות’ים, בני דודים קרובים של התימנים, משבשים את התעבורה הימית העולמית. אבל מיצרי באב אל מנדאב אינם נתיבי התעבורה הימים החשוב בעולם, יש קריטיים מהם וגם שם לאחרונה המים סוערים, גם אם הם לא זוכים לכותרות אצלנו.

מיצר מלאקה הוא נתיב מים צר המשתרע לאורך כ-900 קילומטרים בין חצי האי המלאי לאי סומטרה האינדונזי. למיצר חשיבות אסטרטגית בסחר העולמי ואבטחה של המיצר הזה, אחד מנתיבי השיט הקריטיים ביותר בעולם, היא אינטרס של כל המעצמות.

מיצר מלאקה הוא נתיב הים הקצר ביותר בין האוקיינוס ​​ההודי לבין ים סין הדרומי, ולכן משמש כערוץ השילוח העיקרי להובלת נפט לכלכלות מרכזיות במזרח אסיה כמו סין, יפן ודרום קוריאה. קרוב לשליש מהנפט הגולמי העולמי עובר דרך נתיב זה, ולמעלה מ-80% מייבוא ​​הנפט של יפן עובר דרכו. עבור סין המיצר מהווה עורק חיים של ממש שכן דרכו עוברת 75% מהתעבורה הימית שלה. כ-60% מכל אספקת הנפט של סין מנווטת דרך נתיב המים הצר הזה.

המשמעות הכלכלית של מיצר מלאקה אינה רק מוגבלת לאנרגיה – הוא גם מעבר מכריע לחילופי סחורות בין מזרח למערב, כאשר כ-25% מכלל נפח הסחר ברחבי העולם עובר דרך המיצר ומעניק לאותן מדינות השפעה נוספת על מינוף הכלכלה העולמית. בהתחשב בתפקידו החיוני בסחר העולמי, המיצר היווה במשך מאות שנים נקודת איום היסטורית לפיראטים. יתרה מכך, הגיאוגרפיה של המיצר ומימיו הרדודים יחסית הופכים אותו לנקודה פגיעה שעלולה להיות מנוצלת בעימותים צבאיים או סכסוכים גיאופוליטיים – שכן חסימתו תוסיף מסע של כ-450 מייל ימי עד למיצר סונדה, תוך הכבדת משך ההפלגה והפחתת יעילות השילוח.

מיצר מלאקה הפך גם למוקד בהקשר הרחב. סין רואה במצר נתיב תחבורה מכריע לאספקת האנרגיה והמסחר שלה, וההסתמכות שלה על המיצר נקראת לעתים קרובות “דילמת מלאקה”. לאחרונה, עת החות’ים חסמו את מיצרי באב אל מנדאב ומעשי הטרור והפיראטיות הימיים הפכו כמעט לשגרה, ממשלת סין הגדילה באופן משמעותי את הנוכחות הימית שלה באזור המיצר. תגובת ארצות הברית ובעלות בריתה לא איחרה לבוא, וכוחות אמריקאים ימיים בהיקף גדול נשלחו לאיזור כדי להבטיח שהמיצר יישאר פתוח וחופשי.

מיצר מלאקה, אחיו הגדול של באב אל מנדב, שלסין העצומה יש בו אינטרס אישי קרוב, רגיש היום לזעזועים גלובליים לא פחות ממיצרי באב אל מנדאב, ודוקא הוא עלול להיות הגפרור שידליק את העימות הגלובלי הבא בגלל קרבתו לסין וחשיבותו העצומה לכלכלתה.

הסיכסוך המוגז: מלחמת האיים של סין ויפן

באפריל שנה זו, 2023, ביקר פוטין ביפן לראשונה מאז שנת 2005. מה הביא אותו לשם?

רוסיה ויפן מנהלות מאז המאה ה-19 סכסוך טריטוריאלי מר, עיקש ועקוב מדם על ארבעת האיים הקוריליים שמצפון ליפן אשר סמוכים להוקיאדו, האי הצפוני של יפן. היחסים בין שתי המדינות ידעו לאורך השנים בעיקר מורדות. מלחמת יפן-רוסיה בתחילת המאה ה-20, מלחמת העולם השניה, וסכסוכים “קטנים” יותר לאורך השנים שבין המלחמות הגדולות. בין רוסיה ליפן לא נחתם מעולם הסכם שלום ונושא האיים לא הוסדר פורמלית אף פעם. התפתחויות בזירה הבינלאומית הביאו דוקא בשנת 2023 להתחממות בציר מוסקבה-טוקיו, שהגיעה לשיאה עם בואו של פוטין לאכול סושי בטוקיו עם ראש ממשלת יפן שינזו אבה.

ארבעת האיים – איטורופ, קונשיר, שיקוטן ואיי הבומאיי – הם גן עדן לחובבי דגים ופירות ים. בנוסף יש בהם לא מעט משאבי טבע יקרי ערך – נפט וגז, זהב וכסף. האיים החליפו ידיים בפעם האחרונה בוועידת יאלטה, בפברואר 1945, כשסטלין קיבל הכרה שהם שייכים לרוסיה, ביחד עם האי סחלין הסמוך. מאז ועידת יאלטה נכשלו כל הניסיונות לגרום לכך שיפן תכיר בסיפוח האיים לרוסיה. רוסיה מצידה, יישבה את האיים בעשרות אלפי רוסים. מצלצל מוכר למישהו, אולי לתושבי יהודה ושומרון?

בקדנציה הראשונה של פוטין, ניסה הדמוקרט הרוסי הגדול להרחיב את הקשרים הכלכליים עם יפן, לפייס את היפנים בקשרים כלכליים, ולהגיע להסכמה כתובה וחתומה שהאיים שייכים לרוסיה סופית.

יחסי המדינות הגיעו לשפל בתקופת הנשיא מדבדב, שביקר באיים ב-2010 וזכה לתגובה נזעמת מאנשי הממשל היפני, שהתייחסו לביקורו החצוף כאל “שערוריה בלתי נסלחת”. כשחזר פוטין לקרמלין, ב-2012, היפנים קצת התרככו, ואפילו ראש ממשלת יפן דאז, יושיהיקו נודה, שלח כלבת אקיטה לפוטין, הידוע כחובב כלבים. לקבל אקיטה מיפני נחשב למחווה עילאית. ומשם היחסים המריאו לגבהים חדשים.

האקיטה לא נשלח בחלל הריק, היו לכך סיבות – יפן, יבואנית הגז הטבעי הנוזלי הרוסי הגדולה בעולם, נאלצה לייבא מרוסיה גז בכמויות גדולות בשל קריסת הכור בפוקושימה. הרוסים, מצדם, מנסים לפתח כלכלית את סיביר ולהיפתח לשווקים חדשים, והודיעו ב-2014 על הנחת צינור גז של חברת “גזפרום”, שיגיע משם עד סין; היפנים מעוניינים להתחבר אליו גם הם. סכסוכי חצי האי קרים, מלחמת אוקראינה וצינורות האנרגיה לאירופה אילצו את רוסיה להיות טיפה יותר נחמדה ליפן. לא עד כדי כך שהאיים יוחזרו, אבל ביקור נימוסין בטוקיו דוקא כן יצא מזה.

ולמה חשוב לדבר על האיים היפניים? כי התחממות הגזרה במיצרי מלאקה בין סין לארה”ב משפיעה גם על הגזרה שבין יפן לרוסיה. מיצר מלאקה חשוב מאד ליפן, ומשיבוש התעבורה במיצר מלאקה חשוב מאד לרוסיה בכדי להגביר את תלותו של העולם בנפט ובגז הרוסיים. למרות הכלבלב, הסכסוך על האיים בצפון יפן לא התקדם לשום מקום, ורוסיה עדיין מחזיקה בהם ונהנית מכל טובם. עד מתי? עד הסכסוך הבא.