בלילות שקטים שומעים מכאן את הצעקות

זהו אחד המאמרים הקשים ביותר שהתבקשתי לכתוב לבראשית. למעשה, עשיתי כמיטב יכולתי לחמוק מהמטלה הזו, שהטרידה לאחרונה את לילותיי במחטים מיקרוסקופיות. כי באמת, מה הטעם בכתיבה בימים בהם הקלישאה השחוקה “מילים לא יוכלו להביע” מעולם לא היתה נכונה יותר. המילים הרי נשמעות עתה מיותרות

ונבובות – כמו בבואה משנית ומטושטשת של מציאות קודרת ועמוקה מני ים. התמונות והעדויות כה קשות מנשוא, כאילו נלקחו מאיזה סרט אימה ביזארי ומופרך. שוועת החטופים, שנסחפו אל שביים כמו ענפים קרועים על גבי נהר שוצף, מהדהדת בשורשי הנשמה. סיוט ישן ומודחק בקע לפתע מתוך אזור הדמדומים של התודעה ולבש עור וגידים. החיים השתנו בבת אחת, ושום דבר כבר לא יהיה כשהיה.

ומבעד לכל ניכר הצורך העצום בנחמה, בהבטחה שהכול יהיה בסדר – שתרד איזו יישות אלוהית משמיים ותשרה רוגע על הנפש החרדה. הרי את הזמן אי אפשר להשיב לאחור. הכאב והאימה לא יתפוגגו מאליהם ואין נוסחת קסם שתשיב על כנו את האמון המנופץ. אתוס “הביטחון” נחשף פתאום במלוא ערוותו, כאשר למשך יום שלם הפכה “האומה הלוחמת” לקהילה פגיעה וחסרת אונים. נראה שעם פריצתה של הגדר העזתית התמוטטה גם אותה חומת מגן פסיכולוגית, שעל איתנותה חונכנו לסמוך בעיניים עצומות. באחת נקרעה הגלימה שמתחתיה התרגלנו לחסות מפני איומיו של העולם המסוכן הרוחש סביב. מדינת ישראל, שתכלית קיומה היא להגן על היהודי הנרדף מפני סכנת הפרעות והפוגרומים, נרדמה על משמרתה בשעה שאזרחיה נטבחו לאור יום – ואפילו קריאותיהם הנואשות לעזרה נענו בשתיקה רועמת. האומה העברית מעלה ביייעודה ההיסטורי (כפי שנוסח על ידי תאודור הרצל), להיות “חומה של אירופה נגד אסיה” ולשרת “כחיל-החלוץ של התרבות נגד הברבריות”. הצבא האדיר, העשוי לתלפיות, שידע תמיד למגר כל אויב ולהדוף כל פורענות, נאלם דום דווקא כאשר נזקקו לו יותר מאי-פעם. המלאך השומר נטש את עמדתו. בועת הנורמליות, המתקיימת מזה עשורים רבים בליבה של הוויה מוטרפת, התפוצצה בדקירת סיכה.

מכאן, בין היתר, נובע ההלם שאחז בשורשים הכי עמוקים של החברה הישראלית. מעבר לשאלות ולתמיהות העולות באופן טבעי מהתרחשויות היום הנורא ההוא, הרי שלא מדובר רק בכשל מבצעי או “מחדל” מודיעיני, אלא גם בפגיעה אנושה באותה “כיפת ברזל” מנטלית המושרשת בעצם הזהות הישראלית. אימתו של היהודי הגלותי, המופקר לשגיונות האכזריים של צריו, הגיחה מתוך ספרי ההיסטוריה ושבה אל ההווה, וכרגע אין מה שישקם את תחושת הביטחון האבודה – גם לא שירים נוגים בכיכר, ואפילו לא אלפי פצצות על עזה.

אולם הקושי העצום בכתיבת המאמר הזה נובע בראש ובראשונה מהעובדה שאני נמצא מעברו השני של הים התיכון, מרוחק אלפי קילומטרים מהתופת הרוחשת במולדתי החומרית והתרבותית. כל כמה שארצה ואנסה, אני לא יכול להיות שותף מלא לחוויית האבל וההלם. אמנם, מטבע הדברים, הסיטואציה הנוראה עוררה בי את אינסטינקט השייכות לשבט, את האמפתיה האוטומטית ואת האינטימיות המושרשת עם כל מה שמזוהה עם התרבות שלנו. שהרי אני ישראלי, עברי בכל רמ”ח איבריי, אולם מזה כעשור וחצי אינני מתגורר במדינה. את משפחתי הקמתי במקום אחר. ילדיי אמנם מדברים עברית ומגלים עניין רב במתרחש, אבל הם אינם בשר מבשרה של הישראליות. נסיבות חיי ניתקו אותי במידה מסוימת מאותה שותפות גורל קמאית המוטמעת בנו מיום היוולדנו, וזו הסיבה שבימים אלה אני נמנע ככל האפשר מלהתבטא בפומבי. אחרי הכל, איך אני יכול להתייחס בתבונה לסיטואציה שאינני מבין על בוריה.

שכן למרות המעקב הצמוד אחר האירועים והדאגה המתמדת לשלומם של בני משפחתי וחבריי, אני לא יכול לטעון שאני חש את מידת הייסורים שכה ניכרים על בני שיחי מהארץ. למעשה, לא תפסתי את עוצמתה ועומקה של הטראומה עד אשר נפגשתי פנים אל פנים עם ישראלים שהגיעו לאחר פרוץ המלחמה אל אזור מגוריי בדרום יוון. הם באו לכאן עם מיטלטליהם שנארזו בחופזה – פליטים נבוכים המשוועים למקלט זמני מהטורנדו שאיים להחריב את עולמם, מנסים למצוא מזור לכאב ואיזו שיגרה מאולתרת עבור ילדיהם. ההלם נחרת על פניהם בחריצים של איזמל קהה. קולם שרוט ועיניהם כבויות, וליבם השבור משתקף בחיוכיהם לא פחות מאשר בדמעותיהם. הם נדים בדממה במרחב הפסטורלי, מתבסמים מההפוגה הארעית שנפלה בחלקם, ובו בזמן מתייסרים ברגשות אשם על שהעזו לנטוש, גם אם לתקופה קצרה בלבד, את “האומה הנלחמת על חייה”.

“פה אני יכולה סופסוף לנשום”, אמרה לי הילה מתל אביב, שהתמקמה עם משפחתה בכפר הקטן שלנו כשבוע לאחר תחילת האירועים. “אני אפילו מצליחה לישון לילות שלמים”, היא הוסיפה בחיוך נבוך. בן זוגה אריק, לעומת זאת, שעובד בתעשיית הסרטים התיעודיים, סיפר לי שבלילות הוא לעתים נותר דרוך לקראת האזעקות. “לפעמים אני שוכב ער ומדמיין מאיפה יכולים לבוא המחבלים”. במשך מספר שבועות הם התגוררו בקרבתנו, יוצאים לטייל בכל הזדמנות, נטענים מהשמש הטובה ומשלוותו הצוננת של הים – מתגעגעים ודואגים ללא הרף, אבל שמחים על כך שהצליחו “לחסוך מהילדים מעט מהטראומה”. השבוע הם חזרו ארצה, אל השגרה הרעועה והמתוחה של תל אביב, חוששים לקראת הבאות אך גם מעודדים מהתחושה שעכשיו “יש לנו לאן ללכת”.

מעבר לרגעים המרגשים, ואפילו ליחסים האישיים שהתהוו עם כמה מהם, המפגש עם “הפליטים” הישראליים העניקו לי קודם כל שיעור חיוני בחמלה ובענווה. למדתי להקשיב לחוויות ולתחושות האישיות על כל גווניהן, להטות אוזן לחרדות האותנטיות, לזעם העצום הדורש פיצוי ולעתים אף נקם. השתדלתי להתנער מזהויות פוליטיות שטחיות ומסטריאוטיפים נבובים (שגם כך שבקו חיים באופן סופי בימי הקורונה), ולהזדהות כמיטב יכולתי עם האדם הנמצא מולי. ניסיתי בכנות לכונן בתוכי פתיחות שיש בה גם הסכמה מודעת להיות מושפע מן האחר, באופן שבנסיבות מסוימות אף עשוי לגרום לי לשנות את תפיסת עולמי.

אין משמעות הדבר שאני מזדהה עם אסטרטגיית ההרג ההמוני ו”חיסול עזה”, המיושמת הלכה למעשה בעת כתיבת שורות אלה. ממש לא. מה עוד שאינני מצטרף לאלה הטוענים כי “זה לא הזמן לביקורת”. נהפוך הוא, נדרשת בחינה עצמאית ואמיצה של אירועי השביעי באוקטובר, ובפרט של התגובה (או האין-תגובה) הביזארית של כוחות הביטחון, ויפה שעה אחת קודם. אולם אין כל ערך לביקורת אם היא אינה מלווה ברוח של הבנה וחמלה, ואם היא אינה מבדילה באופן מהותי בין האדם הפרטי (והקהילה שבה הוא חי) לבין מנגנוני הכוח של החברה – כלומר: המדינה, הצבא, המערכות הפיננסיות, ובמיוחד כל אותן ישויות ציניות המרוויחות הון כספי ופוליטי מהזוועה.

את התקופה הזו, אם כן, אני מקדיש להקשבה לעדויות ולתחושות, לקריאות הייאוש ולחישות התקווה, להוויה הנוגעת ללב של ההתנדבות והעזרה ההדדית. אני משוחח לעתים קרובות עם בני משפחה וחברים, שחלקם חיים עתה כעקורים במולדתם. עם אחותי מגבעתיים אני מחליף הלצות עצובות על האזעקות ועל הריצות למקלט – על תחייתה החוזרת ונשנית של ילדותנו בצל הקטיושות בקרית שמונה. פעם אחת שאלתי אותה בבדיחות אם במהלך הלילה היא החביאה את נעלי השכנים, כפי שהיינו עושים אז במקלט הטחוב והצונן של הבניין שבו התגוררנו בעיירה הצפונית. באופן אבסורדי, הימים ההם עדיין מעוררים בי גלים רכים של נוסטלגיה, שניזונה בעיקר מהגעגועים לקהילה התומכת והסולידרית שהתהוותה אז תחת מטחי הטילים והחרדה הקיומית. אולם ברבות השנים הבנתי שחלק ניכר מהאימה הודחקה בתוכי אל מרתפי התודעה, ושהיא השפיעה על חיי באופן הרבה יותר משמעותי משהייתי מוכן להודות. הטראומה חילחלה וקנתה בי שבת של קבע, והילד ההוא, שהתחפר בבשר אימו כל אימת שנפץ הקטיושות הרעיד את העולם, עדיין ממתין לריפוי המבושש.

מאז תחילת המלחמה מתקשרים איתי לא מעט חברים ומכרים ארעיים כדי לדון באפשרויות ההגירה ובסיכוי למצוא את נתיב גורלם בארץ אחרת. באופן טבעי, הם חוששים מהצעד הדרמטי ומההוצאות הכרוכה בכך, כמו גם מתגובות המשפחה, משיפוטה של החברה ומהאנטישמיות שהם מדמים לראות בכל מקום. חלקם מעולם לא העלו זאת בדעתם עד לאחרונה, אך עתה הם משתוקקים למצוא מפלט מהוויית המלחמה האינסופית ולהעניק לילדיהם עתיד שיש בו זיק של תקווה. אינני חושב שהגירה היא בהכרח פתרון קסם, ואני גם לא נוהג לעודד אנשים לעשות זאת. זוהי בחירה אישית שחייבת לנבוע אך ורק מנסיבות החיים הייחודיות של כל אדם ואדם. יחד עם זאת, עזיבת הארץ בוודאי אינה ביטוי של חולשה או של כניעה לקשיי החיים. לגבי אנשים מסוימים זהו לעתים אף הצעד המתבקש, בפרט עבור אלה החשים עתה בודדים ומודרים בלב הוויית “היחד”, שאין בה כל בשורה ממשית לעתיד, מלבד גורלה העגמומי של מצדה.

אבל התקווה אינה צריכה להיות בהכרח כרוכה במנוסה לארץ אחרת. הרי בשנים האחרונות למדנו על בשרנו שבעולמנו לא קיים מפלט מעשי מענני המלחמה, ושזרוע המתכת של העריצות יכולה להשיג אותנו בכל מקום שאליו נימלט. בסופו של דבר, השינוי לטובה מתחיל תמיד מהמקום בו אנו נמצאים עכשיו, והוא מבוסס על השאיפה לחיי רווחה וחירות שהיא מנת חלקם של כל תושבי כדור הארץ – למעט אלה היושבים במגדלי השן של העושר והעוצמה. זה כולל, כמובן, את הישראלים ואת הפלסטינים, שעדיין חייבים למצוא דרך לחיות בצוותא על כברת הארץ הקטנה והמקוללת שהם חולקים. אני יודע שבימים אלה זה עלול להישמע הזוי – יש שיאמרו אף תבוסתני, ואפילו גרוע מכך. אבל אני עדיין מאמין שזה אפשרי, גם אם לשם כך נדרשת תקופה ארוכה וכואבת של ריפוי. למעשה, אם זה היה תלוי באזרחים עצמם, אולי זה כבר היה קורה מזמן. המלחמה והשנאה הרי משרתות אך ורק את בעלי העוצמה ואת מערבולת הפחד והדמים שהם מתחזקים ללא לאות. לעניות דעתי, אין ברירה אלא ליצור חיבורים החורגים מהגבולות הצרים שבהם אנו מתבוססים, ולאט לאט לזרוע בלב המאפליה זרעים של אנושיות שישמרו בנו את השפיות ואת התקווה.