להפוך את ישראל ליעקב

כשאני טובעת
אל תתארו לי את המים…
הרי אני חשה אותם עד צוארי
יש לי רק בקשה –
אל תחדלו לתאר לי את היבשה

טלי ורסנו אייסמן

השיר הזה ליווה אותי בשבועות הראשונים של המלחמה. יש לי יחסים מורכבים עם ההגדרה כ”ניצול הטבח” או אפילו “נפגע פעולת איבה” (שבגינו זכינו לכמה אלפי שקלים מהביטוח הלאומי). יש סכנה בתוויות כאלה שיצמצמו את כל המורכבות האנושית שלנו להגדרה צרה, שהופכת אותנו לפסיביים. יש לי גם קושי עם טשטוש האמת.

אני, אבי דבוש, ניצלתי מן הטבח בעוטף עזה. במשך כ-36 שעות שהיתי עם אשתי וילדיה בממ”ד. 8 שעות ללא צבא. 4 נוספות גם הן בממ”ד הביתי לאחר שלוחמים סרקו כל חדר וארון בבית. ולמעלה מ-20 שעות בממ”ד ציבורי מרכזי, עם מאות מקהילת נירים. אפשר היה לקרוא על פרצופינו את הזוועה שהתחוללה ביישוב שלנו בשמחת תורה.

אפשר להתחיל את הסיפור מערב לפני. האמש של היום שאיננו נגמר. כשציינו 30 לטבח לא יכולתי להביא את עצמי להשתתף בטקסים. זה הרגיש לא אפשרי. שהרי ה-7.10 הוא יום ארוך שנמשך ונמשך. יום שאינו לא יום ולא לילה, כפי שאומרת המסורת היהודית. אז נחזור לאמש של אותו היום. אמש מאוד ספציפי.

“חייבים לומר ביושר: חמאס השיג ניצחון צבאי מזהיר בבוקר ה-7.10. הוא נפל למפלה מוסרית אדירה כשבחר לטבוח, לאנוס, לשרוף, לחטוף תינוקות, ילדים וקשישים”

בערב שמחת תורה קיבוץ נירים חגג יום הולדת, חג הקיבוץ. נירים הוא אחד מ-11 הנקודות שהוקמו במוצאי יום הכיפורים ב-1946 בצפון הנגב. התאריך הלא נוח נדד (אצלנו וגם בבארי) לערב שמחת תורה. החג צוין בדוכני מאכל ומשקה, במופע אקוסטי, בתערוכת צילומים ועוד. בני בכורי עבד בחג ואני ליוויתי אותו בין הדוכנים והסחיבות. בתום האירוע עוד ביקשתי ממנו להישאר איתנו לשבת. הוא החליט שהוא רוצה לחזור לאימו, בקיבוץ ברור חיל, אחרי שבועיים שלא ראה אותה. ההחלטה הזו היא אחת מהניסים הקטנים של ה-7.10 שלנו.

היו עוד רבים. מהרגע של תחילת ירי הרקטות המסיבי בסביבות 06:30 בבוקר ועד לירי המחבלים בקיבוץ כעבור מספר דקות. מצאתי את עצמי, באינסטינקט שקשה לי להבין אותו עד היום, רץ מהממ”ד לתוך הבית, סוגר תריסים חשמליים, נועל את הדלת ומביא לממ”ד את הניידים, מטען ומים. כיבינו את המזגן ואת האורות ופשוט צימצמנו את עצמנו, כדי שלא ישגיחו בנו. כעבור חמש דקות המחבלים היו כבר מתחת לחלון שלנו, מחלקים פקודות בערבית ויורים.

הקרב שלהם הסתבך באותו יום בגלל גבורה של כיתת הכוננות שלנו וניסים נוספים, שלא כאן המקום לפרט. החוויות של תושבי נירים היו דומות לכל היישובים שחוו חדירה ולחימה של שעות: חוסר אונים. החוזה הברור של שמירת המדינה על תושביה נשבר והתרסק. ההבנה שכיתת הכוננות צריכה להגן על היישוב במשך דקות, במקרה של חדירה, עד לבוא כוחות הצבא, הוכחה כריקה לחלוטין. בנירים היו מי שהתחבאו במיטות וארונות במשך 12 שעות. היתה מי שראתה את בתה ובעלה נרצחים בבית ונאלצה לברוח ולהתחבא בארון, כשהגופות שלהם בסלון במשך יממה. היה מי שנורה ב-RPG וגופתו נשרפה בעוד בת זוגו נשלפת מחלון הממ”ד ונחטפת לעזה. ועוד ועוד. הזוועה אצל השכנים שלנו בניר עוז היתה גדולה עוד יותר. מי היה מאמין שירצחו לנו 5 א.נשים ו-5 ייחטפו ואנחנו נברך על מזלנו הטוב?

הבלימה, לקראת 11:00, של הכוחות הלוחמים הסדירים הביאה שעות של בוזזים ורוצחים בעיקר (מה שהבנו רק בדיעבד, כמובן). כאלה שניצלו את ההזדמנות והסתובבו בבתינו, השחיתו, גנבו מכל הבא ליד, הרסו והציתו מכוניות, הרסו את תשתיות החשמל, המים והגז שלנו. בנקודה מסוימת הגל הזה עוד יותר קשה לי מלוחמי הנוחב’ה של חמאס. אני יכול להבין אנשים שנמצאים בחוסר כל וביאוש גדול ומקווים לחטוף מכל הבא ליד. קשה לי יותר להבין את הנזק וההרס. אני אתקן: אפשר להבין כל התנהגות אנושית, אבל התנהגות כזו באה ממקומות שפלים ביותר בנפש האדם. חייבים לומר ביושר: חמאס השיג ניצחון צבאי מזהיר בבוקר ה-7.10. הוא נפל למפלה מוסרית אדירה כשבחר לטבוח, לאנוס, לשרוף, לחטוף תינוקות, ילדים וקשישים. ההצטרפות של האספסוף לביזה ולהרס גם היא ממחוזות המפלה המוסרית. אצל השכנה הצמודה אלינו, חברה קרובה עם קיר משותף, היו העזתים הללו במשך שעות. זרקו רימונים והשחיתו כל פינה בבית. גנבו את כל התכשיטים, הניידים והמחשבים. גנבו גם את הרכב. בעוד היא נמצאת בממ”ד עם שני ילדיה הקטנים ועם אמה, שהגיעה לבקר מחיפה. קשה מאוד לטפל בפצעים עמוקים כאלה המייצרים חוסר אמון, טינה, פחד ואפילו יאוש כלפי בני אדם אחרים.

ובכל זאת, איך קמים מכאן?

אני יכול עוד להפליג הרבה על הפגיעה. נדמה לי שכל מי שלא הצליח להימלט מאמצעי התקשורת בחודשיים האחרונים מכיר אותה היטב. גם על התקשורת נצטרך לדבר יום אחד. איך יש לה תפקיד כ”מדורת שבט”, אבל גם תפקיד רע של העצמת התבהלה, שיחזור הטראומות וטשטוש ועיוות של המציאות לטובת רגשות לאומיים של השפלה וכבוד, תבוסה ונצחון מפואר.

אבל, אני רוצה לומר משהו בשבח החוזק. אנחנו לומדים ומלמדים שפגיעות היא כח. אנחנו מחפשים את העין הדומעת, הקול הרועד וסיפורי הפגיעה. יש לכל אלו מקום, אבל אני רוצה לומר שיש לגמרי מקום גם לחוזק. יש בי חולשה. נפגעתי. הקרובים אלי נפגעו. נפשית. יש בי גם הודיה לכך שמשפחתי בחיים. אני מכיר, לצערי, מאות מההורגים והחטופים. מכיר ממש אישית. אבל, שמח על כל מכרי וחברי ששרדו את התופת הזו.

ומשם, אני מכיר גם בחוזקות שלי. גם בכוחה של ההדחקה. בכל בוקר באילת, לשם התפנינו בערב היום השני למלחמה, אנחנו יוצאים לים סוף. אשתי ואני בתוך גן עדן של הטבע. בין ים, חוף והרים. שם אנחנו נזכרים בכוחות שלנו. ואומרים לעצמנו בפירוש: אנחנו חזקים. ויש לנו תפקידים ומשימות.

התפקידים והמשימות

אשתי היא מופת לחוזק ולמסירות. היא הובילה, בפעם השישית לפחות, את צוות הפינוי של נירים. מדובר בצוות שפועל יחד באופן מופלא. רובו הגדול נשי. יש כוח אדיר למנהיגות נשית. במיוחד בזמנים של מלחמה, עם גנרלים ומנהיגים גברים מבוגרים זחוחים שמוליכים אותנו משגיאה למחדל במין ביטחון גמור וקולות רועמים.

מהרגע שנירים הגיעו לאילת היא לא הפסיקה לעבוד למען הקהילה. אחרי בקשות ולחצים היא גם לקחה על עצמה להיות מזכירת הקיבוץ באופן זמני (למי שלא מכירים את הז’אנר, מדובר בתפקיד הניהולי הכי בכיר בקהילה) ומובילה בימים אלו את ההחלטה והיישום לתחנת ביניים בבאר שבע, עד שנוכל לשוב לנירים.

גם לי יש תפקידים ומשימות. לקחתי על עצמי לרכז את העבודה למען החטופים שלנו ומשפחותיהם. בסבב ההשבה של החטופים חזרו אלינו כבר 3 חטופות מתוך 5. שניים נשארו מאחור: יגב בוכשטב ונדב פופלוול. ואנחנו מחויבים להם לגמרי. אנחנו גם מובילים את הקמפיין באילת. עם משמרת יומית ועצרת שבועית מרשימה ורחבה.

חזרתי לעבוד יממה אחרי שהגעתי לאילת. אולי זה היה מהר מדי, אבל הצלחנו לחצוב משמעות בכאוס הגדול. אני מנכ”ל של ארגון זכויות אדם ובזמנים כאלה הכל כה מורכב. הצטרפנו לאמירות הפרו-אנושיות לטובת מניעת פגיעה באזרחים, במשפחות, בילדים. המשכנו להגיע לגדה כדי להגן על חקלאים פלסטינים שיצאו למסיק הזיתים. אנחנו מסייעים לאנשים החיים בעוני לקבל את זכויותיהם בזמנים כה קשים כלכלית וחברתית. חזרנו לעבוד וללמד במכינות הקדם צבאיות שנפוצות בכל רחבי ישראל. בנינו מנגנון הומניטרי, שלא אופייני לארגון בימי שיגרה, כדי לסייע לאוכלוסיות שקופות: מבקשי מקלט, אנשי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב, קהילות וחקלאים בגדה.

מה עוד? השתתפתי בהרבה מאוד זומים. חזרתי לכתוב בפייסבוק. איכשהו, הסיומת של הפוסטים שלי (שהחלה הרבה לפני המלחמה) “אני מאמין” יצרה הרבה הדים ותגובות של א.נשים שהזדהו.

היבשה

חבר פלסטיני ישראלי לימד אותי שתקווה היא דבר שחשוב לייצר ולעורר עם ובלי קשר למציאות. יש לה כוח בפני עצמה. “התקווה מתה אחרונה” אומרים. אני מאוד אוהב מטפורות של מים וים. יש בהן ניגודיות שלוכדת אותי. שקט עמוק עם הרעש והסערה הכי קיצוניים. אחדות גדולה עם גלים שכל אחד כאילו לעצמו. אני מאוד אוהב את המחשבה על היבשה בתוך הסער הגדול. אם אנחנו בתוך סערה מושלמת, ביום ארוך ומסויט, מאבדים את האוויר ונאבקים בגלים, חשוב מאוד שנחשוב על היבשה. מהי היבשה בשבילנו? אני מנסה לדמיין יבשה אחרת באמת. ה-7.10 הוא שיא של ריקבון. של התקוטטות. של הפרטה והפרדה. התיקון חייב להיות עמוק. ואחר.

ביחד ננצח

הסיסמה של המלחמה גורמת לי לחשוב. ולחשוד. אני חושב על איזה יחד מדובר. ורוצה שהיחד יהיה ביחד של אנשים במרחב, יהודים וערבים, ששמים את כבוד האדם בראש מעייניהם. שמאמינים בערכים של שלום, צדק ושוויון. אני חושב על יחד שמחבר מחדש את תושבי העוטף. קיבוצניקים ומושבניקים עם עירוניים. מועצות אזוריות עם ערי פיתוח. חילונים, מסורתיים ודתיים. לא רק בשותפות הגורל והלחימה אלא בשותפות ייעוד. זה יהיה הניצחון האמיתי. אנחנו קוראים עכשיו בפרשת השבוע על יעקב שנאבק במלאך, שיש האומרים שאלו כוחות בנפשו של יעקב. הוא נאבק לילה שלום ולא יכול לו. אין ניצחון במלחמה הזו. אין ניצחון באף מלחמה. ובכל זאת, יעקב מנצח. כי הוא מגלה את הייעוד שלו. הוא מקבל את השם שלו. הוא משאיר מאחור את יעקב הערמומי והמתפתל והופך להיות ישראל, עם כיוון וייעוד. זה הניצחון האמיתי. אולי היחיד האפשרי.

במובן הפשוט ביותר, בעולם הזה יש תרכובת של טוב ורע. מאבק תמידי. בנפש שלנו. במשפחה. בקהילה. בחברה. במדינה. ב-7.10 נתקלנו ברוע אולטימטיבי. רצחנות חסרת פשר וחסרת גבולות. כדי להתגבר על הרוע, אנחנו חייבים לייצר קואליציות של טוב. לא יהודים נגד ערבים ולא ציונים נגד פלסטינים אלא א.נשים שבוחרים בטוב ומקדמים טוב, כנגד הרוע. אחד השיעורים הראשונים שלמדתי ב”חדר” באשקלון הוא של פרק א בתהילים: “כי יודע ה’ דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד”. לא הרשעים יאבדו. אנחנו תמיד מייחלים לחזרה בתשובה (לאו דווקא דתית, אלא מהרע לטוב) אבל לניצחון על הרוע.

אפילוג

בחודשיים האחרונים אני אילתי. בחודשיים האחרונים הבית שלי הוא חדר מלון של 20 מ”ר. הוא הסלון, השירותים-מקלחת, חדר השינה ואפילו המטבח לעת מצוא. בחודשיים האחרונים האנושיות שלי הותקפה.

אני יודע שעמדתי באתגר הזה, כמו רבים מאוד מהאיזור שלי וממפוני הצפון, בגבורה. אני יודע שבעַז הנוראי הזה, אפשר למצוא גם מתוק.

אני חש שנכשלנו כלפי הדור הצעיר שלנו. חשפנו אותם למה שאסור להם להיחשף. הם נטבחו, נחטפו, עברו מלוויה ללוויה, נחשפו למראות ולסיפורי זוועה קיצוניים מאוד. התיקון היחידי יהיה בתקומה שלנו.

שהם יראו שגם מנורא והגרוע ביותר אפשר לקום ולהמשיך בחיים ואפילו בטוב ובשגשוג. זה היה הניצחון של יעקב שהפך לישראל. זה יהיה הניצחון של כולנו.