ההבדל בין משה למרים הוא כמו בין קו לעיגול

החוויה האהובה על התודעה הרבנית-רדיקלית שלי היא למצוא תימוכין לרעיונות ניו-אייג’יים בכתבים עתיקים. יותר מכל, עושה לי נעים לגלות שורשים של פמיניזם רוחני במקורות שנחשבים למעוזי הפטריארכיה. כשזה קורה בחפיפה לפרשת השבוע של יום ההולדת העברי שלי, פרשת “בשלח”, זה משמח אותי במיוחד.

בפרשת “בשלח” יוצאים בני ישראל ממצרים, חוצים את ים סוף, וחוזים במו עיניהם בכל העולם הידוע להם (ובפרעה וכל צבאו על סוסיו ופרשיו) שוקע במצולות. התדהמה אל מול מה שמעבר לכל לדמיון מוצאת ביטוי בשפה היחידה הרלוונטית למצבים מסוג זה: שירה. שירת הים היא קו פרשת המים של התורה. היא מתבלטת מתוכה מבחינה ויזואלית, חורגת ממבנה הפסקאות הרחבות והעבות של ספר התורה, בהן כל שורה זהה באורכה לחברתה. צורת הכתיבה של השירה נקראת בלשון חז”ל “אריח על גבי לבנה” כאשר הטקסט מחולק למקטעים שאורכם אינם שווה, עם רווחים ביניהם ותחתיהם. צורתה מזכירה לי רוכסן שתפור כמפריד ומחבר בין שני מצבי צבירה: שעבוד וגאולה.

כיאה לייחודה ולמעמדה, שירת הים היא אחד הטקסטים הנקראים והמושרים ביותר במסורת היהודית. היא נמצאת בכל תפילת שחרית בפרק פסוקי דזמרה שלפני קריאת שמע וברכותיה, ונקראת בתורה פעמיים בשנה, האחת בשבת שירה והאחת בשביעי של פסח.

היא מתחילה בפסוק: “אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַ-ה’ וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַ-ה’ כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם׃” (שמות ט”ו:א), ממשיכה לפסוקי הלל על עוצמת ידו האדירה והמבהילה של האל, ומסתיימת בפסוק: “כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם וַיָּשֶׁב ה’ עֲלֵהֶם אֶת־מֵי הַיָּם וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם׃” (ט”ו:יט).

אחריה, חזרה בכיתוב הסטנדרטי של שורות אחידות, מגיעים עוד שני פסוקים שסוגרים את הסצינה: “וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל־הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת׃ וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַ-ה’ כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם׃”. זום-אאוט, הפריים מתרחב רואים את כל העם רוקד. פייד-אאוט, וקדימה לנדודים במדבר.

וכך, שירת הים היא למעשה שתי שירות. הראשונה, שירת משה ובני ישראל, והשניה, שירת מרים והנשים. לפי סדר הדברים, שירת הנשים מגיעה לאחר שירת הבנים, היא קצרה יותר, חוזרת על המשפט הראשון של השירה הראשונה, ומלווה במקצב וריקודים. שירת משה היא קאנון התפילה. שירת מרים היא התפאורה. כך נראו לי הדברים עד שפגשתי במדרש מאיר עיניים. הוא מתחיל משאלה תמימה לגבי הפסוק האחרון בשירה, זה שמתחיל במילים “כי בא סוס פרעה”. ושואל המדרש: “כבר כתוב למעלה שמפני זה אמרו שירה. ואפשר היה לומר תיכף אחר שירת משה שירת מרים, ולמה לי בין השירות פסוק זה שאין לו שחר?”. את הרמז לתשובה מוצא המדרש בפסוק שלפניו: “ה’ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד׃” (ט”ו:יח). פסוק קצר של ארבע מילים המצהיר על נצחיות מלכות האל, נשמע כמו שורת סיום טובה לשורה איקונית. קלאסיקה, כמו כל קלאסיקה, מוכרת ומדוקלמת עד שהיא נהיית מובנת מאליה.

אבל מי שניחנו בכישרון לראות מבעד למוסכמות, פקחו את עיניי לגבי כוחה של העריכה המקראית לשנות משמעות או להסתיר אותה. המדרש הזה מסב את תשומת הלב אל הפסוק האחרון של השירה, ושואל: “והנה אצל הים ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל הנביא”.

זהו קו פרשת המים של התורה, לא רק כמשחק מילים. הפרשה מתבלטת מתוך ספר התורה כולו בשל המבנה המיוחד של הטקסט שבא מייד אחרי חציית ים סוף: שירת הים. בניגוד לפסקאות הרחבות והעבות של הטקסט המקראי ברובו, שירת הים כתובה בשורות מקוטעות שיוצרות מרקם אחר והשבת של פרשת “בשלח” קרויה על שמה. זוהי הפרשה הבולטת ביותר בתורה מבחינה ויזואלית והרגע הזה מצוין בטקסט הבולט ביותר בספר התורה: לאחר שחוזים בני ובנות ישראל בכל העולם המוכר להם טובע במצולות, פרעה סוס ורכבו כולם, מתרחשת שירת הים. ועל שמה נקראת השבת של פרשת בשלח “שבת שירה”.

אבל. בפרשה יש, כאמור, שתי שירות. הראשונה מתחילה במשה, השניה במרים. הפרשנות של קלונימוס אפשטיין (“מאור ושמש” – מקדים את הלבנה לחמה) היא בעיניי מהפכנית; דווקא מרים התחילה לשיר קודם, היא לא חיכתה לראות את סוף המעשה, היא לא היתה צריכה להתגבר על היראה, אלא היתה כבר, בזמן אמת, בתוך השמחה והאהבה. שלכך אמר משה וכל ישראל בלשון עתיד – אשירה לה’… בעת הגאולה העתידה אז נשיר לה’. אבל מרים הנביאה אמרה לכל הנשים – אנחנו למה לנו לומר לשון עתיד אשירה לה’, עלינו לעת עתה מייד לומר שירו לה’. כלומר, מרים פועלת בהווה ושירתה מיידית.

אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם׃

אחד מהמדרשים על עליית השכינה שמביאה שניידר בספרה נוגע ישירות לשאלת כוח הנבואה הנשי. זהו פירושו של הרב קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, “מאור ושמש” לפרשת בשלח. אביא כאן את המהלך המחשבתי, ואשלב בין הטקסט של אפשטיין לבין הסבריה של שניידר.

“וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.” (שמות ט”ו: 20-21). ואל מול התורה מציב אפשטיין מדרש תלמודי על נבואה: “אמר עולה ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר (ישעיהו כ”ה, ט): וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ.” (בבלי תענית לא ע”א).

החיבור בין שני המקורות עובר דרך התורה הקבלית אודות השתלשלות בריאת העולמות, כלומר הסיפור הקבלי אודות אותה אל”ף שקדמה לסיפור בראשית על בריאת העולם. גיבורות סיפור ההיווצרות הזה הן שתי צורות: “עיגול” ו”יושר” – מעגל וקו. מצב היסוד היה מצב שבו אור האינסוף האלוהי מילא את הכל. כדי לברוא עולם נדרש היה צמצום של האינסוף. ראשון נוצר העיגול: בתוך אור האינסוף נפער חלל עגול של חושך. עיגול, משום שזו הצורה האינסופית היסודית. שני הגיע הקו: קרן אור ישרה בקעה לתוך מעגל החושך, מההיקף לכיוון המרכז. באמצעות הקו ניסה אור האלוה “לספר” לחושך אודות אורו הנשגב, השורה מחוץ לו. כשחדר קו האור אל תוך העיגול, נבט מתוכו עיגול נוסף, פנימי, מקביל לעיגול הראשון, וכך המשיכו לנבוט מתוך הקו עיגולי אור נוספים שמהם נבראו העולמות.

הפרשנות המינית-מגדרית כמעט מובנת מאליה: העיגול היא הרחם, החלל הפנוי שמאפשר מרחב יצירה. הקו הוא הזרע, החודר ומנביט. ומאז ועד היום אנו נבדלות ונבדלים לקווים ומעגלים, שתי תודעות שונות, מנוגדות, משלימות.

תודעת היושר: היררכית, צירית, כן או לא, טוב או רע, שואפת אל הגובה אל ההגשמה הגבוהה ביותר של כל נשמה בפני עצמה. פעולתה על העולם היא בדרך של השפעה.

תודעת העיגול: אינה מתעדפת ואינה מפלה. היא אינה מבטלת את תודעת היושר, אלא מכילה את כל הקווים השונים והסותרים הנוצרים בתוכה. פעולתה על העולם היא בדרך של קבלה.

העיגול קודמת ליושר ובהכלתה אותו אפשרה את קיומו וצמיחתו. אפשטיין מסביר כי במסע הרוחני, שהוא המסע האנושי חזרה אל הבורא, הסדר הוא הפוך: אנו מתחילים מהתודעה הקווית ורק אחריה מפתחים תודעה מעגלית. צורת המעגל מבטאת אם כן מצב תודעה מפותח ומתוקן מזה השולט במציאות חיינו כעת. אנו נמצאים עתה בראשיתה של תקופת המעבר אליו, ואורותיו הולכים ומתגלים לעין באופק.

משה משקף את התודעה הקווית ואומר בגוף ראשון עתיד: אשירה. הגאולה היא עתידית למי ששר את שירו לבד. מרים משקפת את התודעה המעגלית שבה כולם שווים אל מול המרכז, גברים ונשים. בכך היא מגשימה את הגאולה (“משיגה את האלוקות”) ויכולה לומר בלשון ציווי רבים: “שירו”.

ואפשטיין חוזר אל מרים הנביאה, מחולה ושירתה: “וזאת היתה כוונת מרים הנביאה שהוציאה כל הנשים אחריה ועשתה עמהם הקפות, בסוד נקבה תסובב גבר, כדי להמשיך אור עליון אשר אין שם בחינת זכר ונוקבא… ולכן אמר משה ‘אשירה’ … בבחינת שלא הופיע עדיין אור הבהירות העליון, לכן אמרו אשירה שעדיין לא השיגו משל השגת אלוקות, לכן אמרו לשון עתיד, כשאשיג אשיר. אבל מרים המשיכה בהקפתה אור עליון … לכן אמרה “שירו” עתה, (מה) שהשגתם היה מה שאי אפשר להשיג יותר, וזהו פירוש הפסוק. “ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות”–פירושו שעשתה עמהם הקפה כמחול הכרם, בסוד נקבה תסובב גבר, ובזה המשיכה אור עליון, אשר אין שם בחינת זכר ונוקבא.”

שניידר מרחיבה ומאירה על ההבדל בין משה ומרים, בין הקו לעיגול ועל הקשר לא רק לשירה אלא גם לתנועה: “נשים לב שבזמן שאצל משה לא היתה אלא שירה, אצל מרים כללה השמחה גם ריקוד. דבר זה קשור קשר הדוק לשתי התודעות שהם ביטאו. התודעה הקווית המארגת נתונים באופן מוסד ומובנה, ניתנת לביטוי באמצעות מילים; אך כלי התקשורת המילוליים אינם מסוגלים להכיל את התודעה המעגלית, שבמהותה שוברת את מוסכמות החשיבה והדיבור הרגילים. לשם כך נדרשים כלי ביטוי שמסוגלים לחרוג מההיגיון הקווי הרציף, שמסוגלים להעביר מסרים גבוהים מהמילים. הגוף כולו נדרש להתגייס, במחול ובתנועה, על מנת להביע מה שמילים אינן מסוגלות לבטא. דווקא הגוף, החיצוני והנגלה מכל, מסוגל לבטא את רגשותינו ומחשבותינו הפנימיים הכמוסים מכל.”

ואכן, כמו שעשתה מרים, בעיניי, תכלית הפמיניזם הרוחני היא לערער את המוסכמות, לגייס לתנועה, לפרוץ גדרות ולחבר בין חלקי מציאות מנותקים.