ההבדל בין משה למרים הוא כמו בין קו לעיגול

החוויה האהובה על התודעה הרבנית-רדיקלית שלי היא למצוא תימוכין לרעיונות ניו-אייג’יים בכתבים עתיקים. יותר מכל, עושה לי נעים לגלות שורשים של פמיניזם רוחני במקורות שנחשבים למעוזי הפטריארכיה. כשזה קורה בחפיפה לפרשת השבוע של יום ההולדת העברי שלי, פרשת “בשלח”, זה משמח אותי במיוחד.

בפרשת “בשלח” יוצאים בני ישראל ממצרים, חוצים את ים סוף, וחוזים במו עיניהם בכל העולם הידוע להם (ובפרעה וכל צבאו על סוסיו ופרשיו) שוקע במצולות. התדהמה אל מול מה שמעבר לכל לדמיון מוצאת ביטוי בשפה היחידה הרלוונטית למצבים מסוג זה: שירה. שירת הים היא קו פרשת המים של התורה. היא מתבלטת מתוכה מבחינה ויזואלית, חורגת ממבנה הפסקאות הרחבות והעבות של ספר התורה, בהן כל שורה זהה באורכה לחברתה. צורת הכתיבה של השירה נקראת בלשון חז”ל “אריח על גבי לבנה” כאשר הטקסט מחולק למקטעים שאורכם אינם שווה, עם רווחים ביניהם ותחתיהם. צורתה מזכירה לי רוכסן שתפור כמפריד ומחבר בין שני מצבי צבירה: שעבוד וגאולה.

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית