תוגת האדום העובד

אני זוכר זאת בבירור: לפני הפסאודו-מגיפה מכולות, סופרים ופיצוציות היו מקומות שמחים. לא שמחים כמו בפרסומות מטופשות, אלא כמו בחיים – איפה ומתי שהמכונה לא חונקת ורומסת את שמחת החיים הטבעית של כל יצור חי. גם לפני הפסאודו-מגיפה, כמו היום, עבדו בהם לרוב (כמובן שלא תמיד) אנשים פחות שווים פוליטית, כלומר פחות עשירים מהבית, אבל לרוב העובדים שם היו שמחים, קלילים ומשועשעים, כמו בכל מקום שבו עוסקים בעבודת כפיים שאינה חדגונית, מנותקת מזרם החיים הכללי ומשמימה מדי. 

לעובדים בחנויות בעולם שלפני הפסאודו-מגיפה הייה קריצה בעין, וכמעט תמיד משהו מצחיק להגיד. על הלקוח או הלקוחה הקודמים שעצבנו אותם, על הפרצוף שאיתו נכנסת או הגעת לקופה או התבלבלת במוצרים, על חבר או חברה שעבדו איתם. אתם מכירים את הקלילות הקיומית המסויימת הזאת? זוכרים אותה? אני זוכר אותה די בבירור. והיא כל כך חסרה לי היום כשאני נכנס לחנויות שכמעט תמיד, ללא יוצא מהכלל, מרגישות כמו מקום עצוב. הבוקר, כשקניתי כמה דברים בסופר לא רחוק מהבית, העובדות לא הסתכלו לי בעיניים. הן הקרינו עצבות ובדידות… 



תוכן בלעדי למנויי בראשית
לצפייה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)

לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.

מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?

טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.

לוגו

אני זוכר זאת בבירור: לפני הפסאודו-מגיפה מכולות, סופרים ופיצוציות היו מקומות שמחים. לא שמחים כמו בפרסומות מטופשות, אלא כמו בחיים – איפה ומתי שהמכונה לא חונקת ורומסת את שמחת החיים הטבעית של כל יצור חי. גם לפני הפסאודו-מגיפה, כמו היום, עבדו בהם לרוב (כמובן שלא תמיד) אנשים פחות שווים פוליטית, כלומר פחות עשירים מהבית, אבל לרוב העובדים שם היו שמחים, קלילים ומשועשעים, כמו בכל מקום שבו עוסקים בעבודת כפיים שאינה חדגונית, מנותקת מזרם החיים הכללי ומשמימה מדי. 

לעובדים בחנויות בעולם שלפני הפסאודו-מגיפה הייה קריצה בעין, וכמעט תמיד משהו מצחיק להגיד. על הלקוח או הלקוחה הקודמים שעצבנו אותם, על הפרצוף שאיתו נכנסת או הגעת לקופה או התבלבלת במוצרים, על חבר או חברה שעבדו איתם. אתם מכירים את הקלילות הקיומית המסויימת הזאת? זוכרים אותה? אני זוכר אותה די בבירור. והיא כל כך חסרה לי היום כשאני נכנס לחנויות שכמעט תמיד, ללא יוצא מהכלל, מרגישות כמו מקום עצוב. הבוקר, כשקניתי כמה דברים בסופר לא רחוק מהבית, העובדות לא הסתכלו לי בעיניים. הן הקרינו עצבות ובדידות. 

לא קשה לדמיין למה העובדים בחנויות, כמו במקומות אחרים בשכר נמוך ועם חיכוך תמידי באנשים, לא נראים ונשמעים שמחים כמו לפני הפסאודו-מגיפה. העול שהוטל עליהם, כאנשים פחות שווים פוליטית, היה קשה במיוחד. אם הם כבר עבדו בחנויות או לא, הם נספרו הרבה פחות בזמן הפסאודו-מגיפה. נכפו עליהם הוראות אינסופיות, ששמו אותם בעמדה של עימות מתמיד עם קהל הלקוחות (שימו מסיכות! למה את בלי מסיכה?), בבידוד משאר האנשים בזמן הסגרים, מאחורי שומר עם מד חום אידיוטי לחלוטין, מופקרים לחסדי מגיפה אכזרית, אליבא דהשלטון, שהעדות היחידה לה בחייהם הייתה אווירת האימה המאורגנת שהתבטאה באינספור הוראות וחוקים משתנים, סותרים ושרירותיים לגמרי. 

כאנשים שווים פחות פוליטית, הפסאודו-מגיפה עשתה אותם, כמו את רובנו הגדול, חלשים הרבה יותר כלכלית ופוליטית: העשירים נעשו מגה עשירים בחסות הזרמות ההון של הממשלות לשווקים הסגורים של הכסף הגדול ולהייטק ועל רקע דהירת הנדל”ן. השווים פחות פוליטית נעשו חלשים עוד יותר בגלל ההתערערות הקיומית והפסיכולוגית היתרה שלהם ושידוד ההסדרים התעסוקתיים והחברתיים של חייהם, ובגלל שביחס לעשירים ולמעמד ההון, המינויים וההייטק שהונם ויוקרתם זינקו באותו זמן, הם נעשו תלושים ונחשבים אפילו פחות. 

על כל התסבוכת הזו, שכולה פוליטית ואין בה קצה חוט רפואי אחד, צריך להוסיף את פחד המוות שהתקשורת והממסדים הפוליטיים פמפמו, התפוצה הנרחבת של תופעות לוואי מכל הסוגים והתחושה המצמיתה של התפוררות שמלווה את חיינו בכל רגע ורגע מאז שהפסאודו-מגיפה כביכול תמה וחלפה מהעולם, נמוגה, כמו שבאה, רק מתוקף רצון הכוחות הפוליטיים-כלכליים. 

זה כבר לא הסתדר באקסלים להפחיד אותנו ולרדות בנו ולשלול כל זכות מוכרת עלי אדמות, אז הם המשיכו הלאה. הבמאי צעק “אקשן” והחיים, יענו, חזרו למסלולם. 

אבל איזה חזרו ואיזה בטיח; מי ימחקו שנתיים של סבל, מצוקה ופחד? מי יפצו על ילדות או נעורים אבודים? מי יחזירו לחיים את סבא וסבתא שכבו ונסוגו לקיום מפוחד ומסתגר? או חבר או חברה, בן או בת משפחה, שבריאותם נפגעה קשות, כמובן “בלי קשר”? כמובן שאף אחד. זה לא מעניין אף אחד. אף לא נפש חיה אחת בתוך הצנצנת שבה חיים המעמדות השליטים, ומתראיינים, ומראיינים, ומפיקים, ומשדרים, ושופטים, וקובעים, ומנסחים. אף לא נפש חיה אחת. 

הציבור הישראלי, כמו הרבה ציבורים בהרבה מדינות, גילה בזמן הפסאודו-מגיפה דברים שידע רק בערך לפני כן: שלאף אחד לא אכפת ממנו, בחייו או במותו. הציבור הזה גומל עכשיו לכל דבר שנתפס כממסדי או מערכתי באותו מטבע: בקריסת רייטינג, בהתאדות האמון, בהתאפסות העניין, בהתפוגגות הרצון לקחת חלק בדיון הפיקטיבי לגמרי שעוד מתנהל, ועל ידי כך לשים מעטה של לגיטימיות סביב ההתנהלות המופקרת והמפקירה של בעלי הכוח וההון. כשיוצאים מתוך בועת החברה העשירה, המלאה בעצמה, העובדת במשרדים באופן כמעט בלבדי, מגלים את השבר הפוליטי העמוק שהחברה מצויה בו. שבר שמהפרספקטיבה שלו, הוויכוחים הפוליטיים מרגישים כמו תעתוע, או חלום בתוך חלום: מזכרות מעולם שהיה ואיננו. 

אנשים שגם ככה התפרנסו בקושי מעמל ידיהם לפני הפסאודו-מגיפה מרוויחים היום הרבה פחות בגלל ההתייקרות המתמדת של הכל, מה שעושה את העשירים עשירים מבודדים עוד יותר משאר החברה שנשארה מצולקת וחבולה משנתיים של משהו שאין לתאר אלא כהתעללות מאורגנת לעילא.

בארץ, כמו בכל העולם המערבי לפחות, אנשים שעובדים למחייתם ולא מגיעים ממשפחות עשירות, ואין להם נדל”ן ותיקי השקעה מפונפנים, מרגישים שהעולם והחברה ניתקו מהם. השאירו אותם מאחורה, הפליגו קדימה לאיזו אוטופיה שמתקבלת כגרוטסקית לגמרי בתנועה של כמה קילומטרים לכאן או לשם. 

האדם העובד, האדם הלא פריבילגי, האדם שהוא עמוד התווך האמיתי של החברה, מקור החיות וההזנה שלה, נחתך החוצה מכל עולמות הדייטה משיקולים פוליטיים. הפך למת מהלך בענן של נדל”ן ומיחשוב ופנטזיות. הוא כבר לא רוצה להצביע לאף אחד, כי הוא לא מאמין באף אחד, כי הוא יודע שאף אחד לא סופר אותו ממטר. 

את צערו של האדם העובד הזה, שמבין היטב שהמערכת עובדת נגדו ומדברת מעל הראש שלו, אפשר לשמוע ולהרגיש בכל מקום שבו עדיין עובדים עם הגוף והידיים, ולא רק עם הראש התקוע במסך. אתם יודעים, בכל המקומות האלה שבהם פעם לא הייתה שום בעיה למצוא אנשים שיעבדו, והיום הם כאילו נעלמו ולא רוצים להגיע יותר. ולמה שירצו להגיע למקום ולעמדה שמטיחים בהם את נחיתותם הכלכלית, הפוליטית והאנושית בצורה כל כך בוטה ואכזרית, כזו שאף פעם לא היה בעולם שלפני הפסאודו-מגיפה. 

אפילו בתל אביב עוד אפשר להרגיש את צערו של האדם העובד. הפועל, זה שבא מלמטה, מהאין כסף, מהמוצא הפחות לגיטימי, מאיפה שכיבודים ומינויים לא זורמים אוטומטית לכיוונך פשוט כי זה סדר הדברים. ובזמן האחרון הצער הזה, שאין לו מילים, ייצוג או ביטוי בתקשורת, ממלא וממלא וממלא את החלל ומכביד ומעציב. 

חברה שבה רק קבוצה אחת מתקדמת בה, כביכול, היא חברה שלא הולכת לשום מקום. ואנחנו כל כך, כל כך תקועים. מי שמרגישים וחווים את הפלונטר הזה שהטילו אותנו לתוכו חבורת מלומדים מאנפפים עם לפטופים ושפה סודית, הם רק מי אלה שעוד נשארו לעבוד, ועם כל יום שעובר יש להם פחות ופחות כוח לשאת את משא השקרים של החברה כולה על כתפיהם.

כתבות שאולי יעניינו אותך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

תרופת סבתא

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז'אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות, ולמדה על מערכת היחסים העדינה שבין הסבתא זפטא לבין הנער שכמעט איבד את רגליו

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז’אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות

נתניהו הוא הקוסקוס שאמא לא בישלה לך

שליטים משתמשים בשיטה של כל מנהיג־כת שמכבד את עצמו: ניצול חרדת הילדות הראשונית שלנו. בואו נלמד מהמאסטרים איך עושים את זה

שליטים משתמשים בשיטה של כל מנהיג־כת שמכבד את עצמו: ניצול חרדת הילדות הראשונית שלנו. בואו נלמד מהמאסטרים איך עושים את זה

האיש שהחליט לאתחל את העולם

ניב עמיר נסע לאוסטרליה אחרי הצבא, נשא שם אישה, הפך לאבא ואיש עסקים מצליח ונינוח, עד שיום אחד הכה בו רעיון: הוא חייב לעזוב הכל ולארגן בישראל כנס התעוררות בינלאומי ענק. וזה הצליח מעל למשוער, למעט פרט אחד קטן – שנייה אחרי שהוא נחת כאן פרצה הקורונה והכל בוטל. אבל את התנופה שלו כבר היה מאוחר לעצור, וכך קם ארגון "ביחד", שבונה מהיסוד תשתיות קהילתיות של חינוך, בריאות כלכלה ועסקים. הם מקימים גם ישוב חדש בדרום, ומטבע קהילתי דיגיטלי

ניב עמיר נסע לאוסטרליה אחרי הצבא, נשא שם אישה, הפך לאבא ואיש עסקים מצליח ונינוח, עד שיום אחד הכה בו רעיון: הוא חייב לעזוב הכל ולארגן בישראל כנס התעוררות בינלאומי ענק. כך קם ארגון “ביחד”, שבונה מהיסוד תשתיות קהילתיות של חינוך, בריאות כלכלה ועסקים

רואה טלוויזיה

אי־שם בין תקופת האבן לתקופת הברזל, בימי ההקמה של ערוצי הכבלים, פנו אלי מפיקה ובמאית מקסימות והציעו לי לערוך ולהגיש מגזין גברים. באותה תקופה כעיתונאי צעיר התעסקתי לא מעט בשאלת הגבריות…

המסביר לסטלן

לו היה מסכים לשקר לשופטים כבר היה אדם חופשי, לו היה מסכים לעשות שקר בנפשו היה לו רישיון חוקי לקנאביס. רגע לפני שהוא חוזר לכלא מפגש עם עמוס סילבר מייסד "טלגראס" לשיחה עם באנג אחרון לפני החזרה לכלא - על חופש, נאמנות לאמת ואלרגיה לדרמות

לו היה מסכים לשקר לשופטים אולי כבר היה אדם חופשי, אז רגע לפני שהוא חוזר לכלא – שיחה עם עמוס סילבר מייסד “טלגראס” על חופש פנימי, נאמנות לאמת ואלרגיה לדרמות

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ב ללא רקע

הצטרפו לרשימת התפוצה של בראשית

קבלו עדכונים על כתבות חדשות, תחקירים מרתקים וסיפורים מרגשים 

החיים, עכשיו במבצע!

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא אוסף מטוריו האישיים של גבי ניצן (באדולינה, פרא, שובה של המלכה ועוד), שהתפרסמו במגזין “בראשית” בשלוש השנים האחרונות. בכתיבה שופעת הומור, כנות ורגישות, הוא מזמין אותנו לעצור לרגע מהמרוץ ולהפנות את תשומת ליבנו לאלומות האור שבוקעות מתוך שגרת החיים המאתגרת של ישראל ב-2025.

פרקי הספר נוגעים בפשטות ובישירות, כמיטב סגנונו הייחודי של ניצן, בנקודות הכואבות של המציאות הישראלית. יש בהם רגעים של פחד ואימה לצד אומץ ואהבה, בדידות וניכור לצד חיבור עמוק לאדמה ולשורשים, כך הם מצליחים להאיר מחדש את מה שאנחנו שוכחים לפעמים לראות: את עצמנו.

“החיים, עכשיו במבצע!” הוא ספר פוקח עיניים, חכם וחשוב, שמזכיר לנו כמה חיוני להטיל ספק בכל מה שנדמה כאקסיומה, וכמה נפלא ופגיע להיות בני אדם. זהו ספר שמזמין כל אחד מאיתנו לחיות את החיים במלוא עוצמתם – כאן ועכשיו.

[login_fail_messaging]