תוגת האדום העובד

אני זוכר זאת בבירור: לפני הפסאודו-מגיפה מכולות, סופרים ופיצוציות היו מקומות שמחים. לא שמחים כמו בפרסומות מטופשות, אלא כמו בחיים – איפה ומתי שהמכונה לא חונקת ורומסת את שמחת החיים הטבעית של כל יצור חי. גם לפני הפסאודו-מגיפה, כמו היום, עבדו בהם לרוב (כמובן שלא תמיד) אנשים פחות שווים פוליטית, כלומר פחות עשירים מהבית, אבל לרוב העובדים שם היו שמחים, קלילים ומשועשעים, כמו בכל מקום שבו עוסקים בעבודת כפיים שאינה חדגונית, מנותקת מזרם החיים הכללי ומשמימה מדי. 

לעובדים בחנויות בעולם שלפני הפסאודו-מגיפה הייה קריצה בעין, וכמעט תמיד משהו מצחיק להגיד. על הלקוח או הלקוחה הקודמים שעצבנו אותם, על הפרצוף שאיתו נכנסת או הגעת לקופה או התבלבלת במוצרים, על חבר או חברה שעבדו איתם. אתם מכירים את הקלילות הקיומית המסויימת הזאת? זוכרים אותה? אני זוכר אותה די בבירור. והיא כל כך חסרה לי היום כשאני נכנס לחנויות שכמעט תמיד, ללא יוצא מהכלל, מרגישות כמו מקום עצוב. הבוקר, כשקניתי כמה דברים בסופר לא רחוק מהבית, העובדות לא הסתכלו לי בעיניים. הן הקרינו עצבות ובדידות. 

לא קשה לדמיין למה העובדים בחנויות, כמו במקומות אחרים בשכר נמוך ועם חיכוך תמידי באנשים, לא נראים ונשמעים שמחים כמו לפני הפסאודו-מגיפה. העול שהוטל עליהם, כאנשים פחות שווים פוליטית, היה קשה במיוחד. אם הם כבר עבדו בחנויות או לא, הם נספרו הרבה פחות בזמן הפסאודו-מגיפה. נכפו עליהם הוראות אינסופיות, ששמו אותם בעמדה של עימות מתמיד עם קהל הלקוחות (שימו מסיכות! למה את בלי מסיכה?), בבידוד משאר האנשים בזמן הסגרים, מאחורי שומר עם מד חום אידיוטי לחלוטין, מופקרים לחסדי מגיפה אכזרית, אליבא דהשלטון, שהעדות היחידה לה בחייהם הייתה אווירת האימה המאורגנת שהתבטאה באינספור הוראות וחוקים משתנים, סותרים ושרירותיים לגמרי. 

כאנשים שווים פחות פוליטית, הפסאודו-מגיפה עשתה אותם, כמו את רובנו הגדול, חלשים הרבה יותר כלכלית ופוליטית: העשירים נעשו מגה עשירים בחסות הזרמות ההון של הממשלות לשווקים הסגורים של הכסף הגדול ולהייטק ועל רקע דהירת הנדל”ן. השווים פחות פוליטית נעשו חלשים עוד יותר בגלל ההתערערות הקיומית והפסיכולוגית היתרה שלהם ושידוד ההסדרים התעסוקתיים והחברתיים של חייהם, ובגלל שביחס לעשירים ולמעמד ההון, המינויים וההייטק שהונם ויוקרתם זינקו באותו זמן, הם נעשו תלושים ונחשבים אפילו פחות. 

על כל התסבוכת הזו, שכולה פוליטית ואין בה קצה חוט רפואי אחד, צריך להוסיף את פחד המוות שהתקשורת והממסדים הפוליטיים פמפמו, התפוצה הנרחבת של תופעות לוואי מכל הסוגים והתחושה המצמיתה של התפוררות שמלווה את חיינו בכל רגע ורגע מאז שהפסאודו-מגיפה כביכול תמה וחלפה מהעולם, נמוגה, כמו שבאה, רק מתוקף רצון הכוחות הפוליטיים-כלכליים. 

זה כבר לא הסתדר באקסלים להפחיד אותנו ולרדות בנו ולשלול כל זכות מוכרת עלי אדמות, אז הם המשיכו הלאה. הבמאי צעק “אקשן” והחיים, יענו, חזרו למסלולם. 

אבל איזה חזרו ואיזה בטיח; מי ימחקו שנתיים של סבל, מצוקה ופחד? מי יפצו על ילדות או נעורים אבודים? מי יחזירו לחיים את סבא וסבתא שכבו ונסוגו לקיום מפוחד ומסתגר? או חבר או חברה, בן או בת משפחה, שבריאותם נפגעה קשות, כמובן “בלי קשר”? כמובן שאף אחד. זה לא מעניין אף אחד. אף לא נפש חיה אחת בתוך הצנצנת שבה חיים המעמדות השליטים, ומתראיינים, ומראיינים, ומפיקים, ומשדרים, ושופטים, וקובעים, ומנסחים. אף לא נפש חיה אחת. 

הציבור הישראלי, כמו הרבה ציבורים בהרבה מדינות, גילה בזמן הפסאודו-מגיפה דברים שידע רק בערך לפני כן: שלאף אחד לא אכפת ממנו, בחייו או במותו. הציבור הזה גומל עכשיו לכל דבר שנתפס כממסדי או מערכתי באותו מטבע: בקריסת רייטינג, בהתאדות האמון, בהתאפסות העניין, בהתפוגגות הרצון לקחת חלק בדיון הפיקטיבי לגמרי שעוד מתנהל, ועל ידי כך לשים מעטה של לגיטימיות סביב ההתנהלות המופקרת והמפקירה של בעלי הכוח וההון. כשיוצאים מתוך בועת החברה העשירה, המלאה בעצמה, העובדת במשרדים באופן כמעט בלבדי, מגלים את השבר הפוליטי העמוק שהחברה מצויה בו. שבר שמהפרספקטיבה שלו, הוויכוחים הפוליטיים מרגישים כמו תעתוע, או חלום בתוך חלום: מזכרות מעולם שהיה ואיננו. 

אנשים שגם ככה התפרנסו בקושי מעמל ידיהם לפני הפסאודו-מגיפה מרוויחים היום הרבה פחות בגלל ההתייקרות המתמדת של הכל, מה שעושה את העשירים עשירים מבודדים עוד יותר משאר החברה שנשארה מצולקת וחבולה משנתיים של משהו שאין לתאר אלא כהתעללות מאורגנת לעילא.

בארץ, כמו בכל העולם המערבי לפחות, אנשים שעובדים למחייתם ולא מגיעים ממשפחות עשירות, ואין להם נדל”ן ותיקי השקעה מפונפנים, מרגישים שהעולם והחברה ניתקו מהם. השאירו אותם מאחורה, הפליגו קדימה לאיזו אוטופיה שמתקבלת כגרוטסקית לגמרי בתנועה של כמה קילומטרים לכאן או לשם. 

האדם העובד, האדם הלא פריבילגי, האדם שהוא עמוד התווך האמיתי של החברה, מקור החיות וההזנה שלה, נחתך החוצה מכל עולמות הדייטה משיקולים פוליטיים. הפך למת מהלך בענן של נדל”ן ומיחשוב ופנטזיות. הוא כבר לא רוצה להצביע לאף אחד, כי הוא לא מאמין באף אחד, כי הוא יודע שאף אחד לא סופר אותו ממטר. 

את צערו של האדם העובד הזה, שמבין היטב שהמערכת עובדת נגדו ומדברת מעל הראש שלו, אפשר לשמוע ולהרגיש בכל מקום שבו עדיין עובדים עם הגוף והידיים, ולא רק עם הראש התקוע במסך. אתם יודעים, בכל המקומות האלה שבהם פעם לא הייתה שום בעיה למצוא אנשים שיעבדו, והיום הם כאילו נעלמו ולא רוצים להגיע יותר. ולמה שירצו להגיע למקום ולעמדה שמטיחים בהם את נחיתותם הכלכלית, הפוליטית והאנושית בצורה כל כך בוטה ואכזרית, כזו שאף פעם לא היה בעולם שלפני הפסאודו-מגיפה. 

אפילו בתל אביב עוד אפשר להרגיש את צערו של האדם העובד. הפועל, זה שבא מלמטה, מהאין כסף, מהמוצא הפחות לגיטימי, מאיפה שכיבודים ומינויים לא זורמים אוטומטית לכיוונך פשוט כי זה סדר הדברים. ובזמן האחרון הצער הזה, שאין לו מילים, ייצוג או ביטוי בתקשורת, ממלא וממלא וממלא את החלל ומכביד ומעציב. 

חברה שבה רק קבוצה אחת מתקדמת בה, כביכול, היא חברה שלא הולכת לשום מקום. ואנחנו כל כך, כל כך תקועים. מי שמרגישים וחווים את הפלונטר הזה שהטילו אותנו לתוכו חבורת מלומדים מאנפפים עם לפטופים ושפה סודית, הם רק מי אלה שעוד נשארו לעבוד, ועם כל יום שעובר יש להם פחות ופחות כוח לשאת את משא השקרים של החברה כולה על כתפיהם.