ברוכים הבאים למופע של טרומן

“הבחירות הגורליות” העומדות להתרגש על ישראל ממחישות אולי יותר מכל את התהליך שאירע לי ולרבים אחרים בשנים האחרונות. יש משהו פואטי בלהיות צופה כמעט נייטרלי ביריד הרעשני שבימים עברו היה מסעיר את הלב במערבולות של תקווה ואכזבה. מבחינתי, זה אפילו משעשע לחזות במפלגות “השמאל” תוקעות שוב בשופרי ההפחדה בניסיון נואש להתגבר על אחוז החסימה האימתני. למרבה הצער והאירוניה, זו התחמושת היחידה שנותרה באמתחתן לאחר שמכרו בזול את התוכן האידיאולוגי והמוסרי שלהן. 

אין לי כל כוונה לקרוא כאן לאנשים לא ללכת לקלפיות. מימושה של זכות ההצבעה, כמו כל זכות אחרת, נתון לשיקולו הבלעדי של כל אדם ואדם, וברור שאף אחד לא ראוי לגנאי אם החליט כך או אחרת. מה עוד שזו תהיה טעות לטעון שבלתי אפשרי להשיג יעדים חשובים דרך המערכת הקונבנציונלית; כל מי שהיה מעורב פעם בפעילות פוליטית כלשהי מכיר בוודאי את ההשפעה האפקטיבית שיש ללחץ ציבורי על הליכים מסויימים, ויודע איך לפעמים פוליטיקאי קשוב אחד יכול לעשות הבדל גדול בחייהם של אזרחים רבים. מנגד, אי-הצבעה אינה מעשה של אדישות וזלזול, ובוודאי שהיא אינה מעידה על עיוורון. להפך, היא ביטוי דמוקרטי של אי-אמון מושכל, כזה הנובע דווקא מהכרה בטבעה של המציאות הפוליטית בכללה. 

בניגוד למה שרבים עשויים לחשוב, אחוזי הצבעה נמוכים אינם מאיימים בהכרח על הממסד הפוליטי. בארה”ב, למשל, שיעורי ההשתתפות בבחירות לנשיאות לא עולים בדרך כלל על 60 אחוזים, ובבחירות לקונגרס הם עומדים רק על כשליש מהאוכלוסייה. ובכל זאת, ניצבת המערכת השלטונית באמריקה על יסודות חזקים למדי. אדרבא, העובדה שרוב בני המעמד הנמוך נותרים מחוץ למשחק הפוליטי רק מתחזקת את הדומיננטיות האוליגרכית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכל סוג של מדיניות מהותית. תנועות המונים פופולריות שניסו להשתלב בתוך השיטה נבלעו בגלגלי החרושת הדו-מפלגתית והתמסמסו בחומצות של קרביה. כך לדוגמה קרה גם לתנועות שהתהוו בהשראת רון פול מצד ימין, וברני סנדרס מצד שמאל. 

ועדיין, יש בעיניי ערך בלתי מבוטל בהימנעות ממשחק שתכליתו הבסיסית היא ליצור מצג שווא של ריבונות עממית על מנגנוני השליטה בחברה. אי-הצבעה מהווה קריאת תיגר חשובה על תיאטרון הזהויות הנדוש שכולא אותנו בתוך הגדרות מצומצמות ומכתיב את האופן שבו אנו מתייחסים למוסדות הציבור, לפעולותיהם ולדמויות המופקדות על ניהולם. השיטה הזו מגבילה את החשיבה שלנו למסילות קבועות ושוללת מאיתנו את היכולת להתייחס באופן מושכל וענייני לכל נושא שעל הפרק. היא משייכת אותנו אוטומטית לאיזה קולקטיב אמורפי ויוצרת ניכור שמונע מאנשים להתאגד, גם אם באופן אקראי וזמני, על בסיס של אינטרס משותף. כך למשל, מופרדים העובדים במשק על ידי מחיצות של דת, מוצא והזדהות מפלגתית, ואלה מעקרות את יכולתם להתאחד לכדי התקוממות אפקטיבית כנגד העוול הכרוני שנעשה להם.

מכאן בדיוק נובעת חשיבותה של התקופה שבה אנו חיים, שפתחה עבורנו צוהר של חווייה טרנסנדנטלית חד-פעמית. רבים מאיתנו התעוררו לראות את סממניו הברורים של המנגנון הכוחני שעד כה היה מוסווה בין תכריכיה של הווייה כוזבת. במידת מה, כולנו חשנו כאילו היינו גיבור הסרט “המופע של טרומן”, ההוא שחוזה בכאב בהתפוררות עולמו המפוברק המושתת על מערך של אמונות יסוד חלולות ומעוגן בטראומה עמוקה. כאותו טרומן, זיהינו לפתע את עקבותיו של איזה תסריט מיסתורי המכתיב את התנהלות החברה ומעצב את התנהגותנו. לפתע יכולנו להכיר בקיומה של מציאות מוצללת הנמנעת במכוון מזרקורי הבמה ושעוצמתה דווקא ניזונה מאלמוניותה. זו אינה זירה בדיונית שיש בה חייזרים, בני חושך ואנשי לטאה, אלא מציאות ריאליסטית הכפופה לחוקי הטבע וכרוכה באופיו המורכב של האדם ובמבנה המעוות של החברה האנושית. 

זו היתה הכרה מכוננת, אפילו אפית, שלא נסמכה על גרפים מניפולטיביים ולא נזקקה לחותמת של מלומדים ומומחים. התפכחות שנבעה מזיהוי אינטואיטיבי של הנחשול העצום שהסעיר את החברה כמו טייפון היפנוטי. הבחנו בו בתוך השפה המתוכנתת, בהתנהגות הרובוטית של נבחרי הציבור ופקידיו, בחרדה הסינתטית והבלתי רציונלית, בנגע הצייתנות שהדביק גם את מיטב הנון-קונפורמיסטים. ראינו אותו בהתקפי בריונות מצד הרשויות, בגריסה מבזה של זכויותינו, בעוינות המופגנת של בני משפחה וחברים. מהר מאוד הבנו שהעולם לא יוכל לשוב להיות כפי שהיה. ידענו שלא נוכל להדחיק סתם כך את הטראומה שצרבה את נפשנו, ושמעתה והלאה היא תהיה נוכחת בכל אשר נלך, לטוב או לרע. כמו טרומן, גם אנחנו העזנו לעלות על סירה ולחצות את הים המלאכותי עד לגבולותיה של הכיפה שתוחמת תודעתנו.

ההשלכות של כל זה על הבחירות הקרבות הן בלתי נמנעות. הרי אם המערכת הפוליטית מנווטת על ידי אינטרסים אוליגרכיים שאין להם דבר עם טובת הציבור ורצונותיו, אז מה ערכה של ההצגה הגדולה והיקרה הזאת? ולמה לנו להמשיך ולתפקד בה כקהל שבוי? איך והיכן מתגלמת הבחירה הדמוקרטית אם כל הקמעונאים בשוק הפוליטי שייכים לאותו קונצרן ומציעים את אותה סחורה, כשהגיוון ניכר רק באריזות ובסלוגנים פרסומיים? אפילו “ממשלת השינוי” סיפקה לנו שיעור יקר ערך על הפער שבין רטוריקה למעשים בכך שהקפידה ליישם כל תג ותג בקווי המדיניות של קודמתה. לא מדובר רק באמצעי “המלחמה בקורונה” – התו הירוק, המסיכות, חוק הסמכויות ושאר פיגולים – אלא בכל נושא ונושא שנמצא תחת סמכותה. כזכור, היא זו שהרחיבה את סמכויות המשטרה להיכנס לבתים ללא צו חיפוש, תחת האצטלה של “מלחמה בפשיעה במגזר הערבי”. המדיניות שלה בתחומי הכלכלה והרווחה היתה לא יותר מאשר פעולה מביכה של העתק-הדבק, והדבר תקף במיוחד בכל הנוגע לכיבוש בפרט ולמדיניות הביטחון בכלל.

בניצוחה של הממשלה הנוכחית, שבה מרצ היא שותפה מרכזית, הגיעה ההתחמשות הצבאית לשיאה וייצוא הנשק זכה לשגשוג שמעולם לא ידע כמותו. מדינת ישראל מעורבת בסכסוכים ברחבי העולם, תומכת בדיקטטורים ואף מעניקה “סיוע” לארגון האסלאמי הקיצוני ג’בהאת א-נוסרה שבסוריה. ממשלת “רק לא ביבי” לא עשתה דבר כדי להקל על חייהם של תושבי הגדה המערבית ועזה. האפרטהייד והמצור עודם באיתנם. השפה היהירה והבריונית עדיין נישאת בפי נציגי המערכת הצבאית. לפני כשנה הכריז שר הביטחון, בני גנץ, על שישה ארגוני זכויות אדם פלסטיניים כארגוני טרור. מאז תחילת 2022 נהרגו 174 פלסטינים מאש חיילי צה”ל, וביניהם 41 ילדים. ככל הידוע, תהליך ההשתלטות על הקרקעות נמשך כהרגלו ואוכלוסיית המתנחלים גדלה בקצב סדיר. במאי השנה נודע על תוספת מתוכננת של 4000 יחידות דיור חדשות בגדה המערבית ונוסף על כך צפויה הקמת “פארק לאומי” על בין ירושלים לים המלח. בשבוע שעבר הותקפה הגר גפן בת השבעים על ידי מתנחלים בעת שסייעה לתושבים מקומיים במסיק הזיתים. היא אושפזה בבית החולים עם שברים בגופה. התוקפים שבו בשלום לבתיהם, ונכון לכתיבת שורות אלה אף אחד מהם לא נעצר או נחקר. 

הוויכוח המתנהל בימים אלה בשאלת ההשתתפות בבחירות הוא סוער וטעון בלא מעט עוינות מיותרת. מחד, אי-הצבעה היא לא רק אופציה לגיטימית אלא גם ביטוי מתבקש של מיאוס מהמערכת הפוליטית המכורה. זוהי גם הכרה בכך ששינוי חברתי מהותי יכול לקרות רק במסגרת פעולה חוץ-ממסדית, באמצעות התארגנויות אלטרנטיביות בכל היבט של החיים החברתיים. מאידך, ההליכה לקלפי אינה מעשה של התבטלות וכניעה, אלא ניסיון פרגמטי להשיג את המיטב במסגרת מגבלותיה של מערכת רקובה. כך או כך, ויהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, מי שחווה את השינוי התודעתי העמוק והפנים את הלקחים של זמננו, לעולם לא יוכל עוד לסגת אל האמון העיוור של העבר. זהו תהליך קשה שכרוכים בו אכזבות וכאב רב אבל זה גם קתרזיס בריא שראוי לנצל אותו להתארגנות חברתית מחודשת ולפעולות שהקו המנחה שלהן יהיה אהבת האדם והחירות.