מדינת ישראל ניצחה, הדמוקרטיה הישראלית הפסידה

ב-1 ביולי נכנס יאיר לפיד לתפקידו בראשות הממשלה ורק יומיים חלפו עד שארגון הטרור חיזבאללה שבראשו חסן נסראללה, שיגר שלושה כלי טיס בלתי מאוישים לעבר אסדת כריש. נסראללה ביקש ככל הנראה לעשות בוחן פתע לראש הממשלה החדש. הכטב”מים יורטו באמצעות טילי ברק של חיל הים ומטוס קרב. בעקבות האירוע הזה התגבשו האמריקאים עם החלטה לחדש את המשא ומתן על הגבול הימי של ישראל עם לבנון ולסיים את העניין במהירות האפשרית. הסכם הגז עם לבנון אותו הוביל בנחישות לפיד הינו הסדר טכני שהרוב המכריע של אזרחי ישראל יתקשה לעקוב אחר הנתונים והפרטים שמרכיבים אותו.

אין לו את ההילה ששרתה על הסכמים קודמים שנחתמו עם מדינות ערב. אבל מומחים צבאיים ואסטרטגיים סבורים שהוא עשוי למנוע מלחמה רבת נפגעים בין ישראל לחיזבאללה. הגבול הימי בין ישראל ללבנון מעולם לא הוסדר. קיים קו מצופים במרחק 5 ק”מ מהחוף שנחשב בעיני ישראל כגבול הימי, והוא ניצב 90 מעלות מהגבול עם לבנון בראש הנקרה. ב-2012 התגלו מאגרי כריש ותנין בסמוך לגבול הימי והתפתחה מחלוקת עם לבנון בסוגייה. מאז אוקטובר 2020 מתקיים משא ומתן בעניין. לפי הדין הבינלאומי המים הטריטוריאליים מוגדרים עד 12 מייל ימי מהחוף, והם בריבונות מלאה של המדינה, ואילו המים הכלכליים מוגדרים עד 200 מייל ימי מהחוף ובהם זכות לכריית מחצבים ודיג. ב-2010 הוסדר הגבול הימי עם קפריסין, שגם בחופיה פוטנציאל לגילוי גז טבעי, במרחק מחצית מהמרחק הימי בין האי לישראל.

אלא שהעניינים עם לבנון סבוכים יותר. ישראל רואה בקו הניצב ב-90 מעלות מול ראש הנקרה גבול ימי. לבנון רואה בהמשך הגבול היבשתי בקו ישר כגבול הימי. בין שני הקווים נוצר משולש ששטחו 860 קמ”ר. במהלך המשא ומתן הציגה לבנון דרישה להכיר בקו גבול דרומי יותר, באופן שחלק ממאגר הגז כריש נופל בשטח לבנון. כך נוצר הסכסוך גם על הזכויות במאגר זה. ישראל מצדה מעולם לא הכירה בטענה החדשה של הלבנונים. מול חופי צידון התגלה פוטנציאל למאגר גז גדול נוסף, מאגר קאנה, שבבעלות חברת הנפט הצרפתית טוטאל בשיתוף עם החברה האיטלקית ENI. חברה רוסית שהיתה מעורבת פרשה והעבירה את חלקה לממשלה הלבנונית. מאגר קאנה צידון נופל בחלקו הגדול בצד הלבנוני ואילו חלקו הדרומי בצד הישראלי. עקב הסכסוך הישראלי-לבנוני החברות האמורות סירבו להתחיל בקידוחים כדי לבדוק את כדאיות פיתוח המאגר.

אז מה קרה בימים אלה? בתיווכו של האמריקאי עמוס הוכשטיין, הגיעו ראש הממשלה לפיד ונשיא לבנון מישל עאון להסכם שלפיו קו הגבול יעבור (לפי הטענה הלבנונית) בהמשך לקו הגבול היבשתי, באופן שבו 860 הקמ”ר שבמחלוקת יעברו באופן מלא ללבנון. זאת לאחר שבמשך כעשור המשא ומתן נסוב סביב קו אמצע שבו ישראל תקבל כ-45% מהשטח ולבנון את 55% הנותרים.

יאיר לפיד בתפקידו כשלושה חודשים וזוהי לכאורה התקפלות תמוהה למדי. ההסכם הזה מאפשר לחברת טוטאל להשלים את הבדיקות הדרושות כדי להבין את כדאיות פיתוח המאגר הלבנוני ואז להגיע להסכמה עם ישראל על התמלוגים שהיא תקבל בגין פיתוח המאגר שחלקו נמצא במים הכלכליים שלה. בנוסף, לבנון תקבל חבילת סיוע נאה מהאמריקאים שיתנו ערבות להסכם ויפקחו שהכסף לא יגיע לידי חיזבאללה לצורך התחמשות.

אין תימה שמהצד הישראלי נרשמה ביקורת חריפה של האופוזיציה על התקפלות מלאה ונסיגה לקו הלבנוני. מצד שני, גם השלטון הלבנוני חטף ביקורת חריפה על ויתורם המלא על הזכויות שלטענתם יש להם במאגר כריש, שבהן, כאמור, ישראל סירבה להכיר. כך או כך, גז טבעי הולך להיות הזהב של העשור הקרוב. בכל העולם החליטו להפחית את השימוש בנפט ובפחם עקב פליטות פחמן דו חמצני כחלק מאג’נדת האקלים. בלחצם של ארגונים ירוקים, מדינות רבות קיבלו החלטה שלא להסתמך על טכנולוגיה של אנרגיה גרעינית. הבעיה היא שאנרגיה מתחדשת – שימוש באנרגיית השמש, הרוח והמים להפקת חשמל – ייקח עוד עשור לפחות לפרוש את מתקניה ולפי שעה היא לא אנרגיה יציבה מספיק כדי לעמוד בדרישה בשיאי החורף והקיץ. ולכן, גז המתאן הטבעי, יהיה מקור האנרגיה המרכזי של העולם לפחות בעשור הקרוב.

אבל גם בגז טבעי יש עכשיו מחסור בעולם. הוא נובע כתוצאה מהמלחמה באוקראינה ואי השקעה מספקת בתשתיות. צינור הנורד סטרים המחבר את רוסיה עם אירופה הושבת והופצץ וכך 40% מאספקת הגז הטבעי לאירופה דרך גרמניה הופסקה. האיחוד האירופי (במסגרת יישום היעדים ברי הקיימא של אג’נדה 2030 של האו”ם) החליטו שלא לפתח תשתיות חדשות של מקורות אנרגיה מגז המתאן, הנחשב לגז חממה אפילו חמור יותר מפחמן דו-חמצני. כפועל יוצא מכך אירופה תסבול ממחסור אנרגיה לחימום הבתים בחורף הקרוב. ומחירי הגז הוכפלו מאז תחילת המלחמה.

ואיך כל הדברים האלה משפיעים עלינו? ישראל דווקא יוצאת נשכרת מהמצב המתהווה. לפני כשני עשורים התגלו מרבצי גז בים התיכון בגבולות המים הכלכליים של מדינת ישראל. פותחו מאגר תמר מול אשדוד ומאגר לוויתן מול זיכרון יעקב ולפתע הגז של ישראל נהיה מצרך מבוקש בעולם. נכון שביקורת רבה נשמעה עקב הקמת אסדת הגז של לוויתן במרחק של 10 ק”מ בלבד מחוף דור משיקולים ביטחוניים. המוחים טענו ועדיין טוענים לפגיעה באזרחים עקב נזקי זיהום אוויר. ואולם, גילוי הגז הטבעי מיצב את ישראל בפוזיציה מיטבית מול איחוד האמירויות (ובעקבות כך נחתמו הסכמי אברהם), גם מול סעודיה ותורכיה.

ביוני האחרון חתמה שרת האנרגיה קארין אלהרר במצרים על הסכם העברת הגז מישראל לאירופה דרך מצרים. הגז יעבור דרך צינור ה-EMG לאל-עריש, משם אל מתקן ההנזלה בפורט-סעיד ומשם דרך תשתיות קיימות וחדשות שיפותחו על ידי חברות הגז – לאירופה. כיום ישראל מזרימה למצרים 4.5 מיליארד מ”ק של גז טבעי בשנה, מספר שאמור לצמוח ל-6.7 מיליארד החל מאפריל 2023. במאגרי לוויתן ותמר קיימים בין 800-1000 מיליארד מ”ק של גז טבעי. הגז הזה אמור קודם כל להבטיח את ביטחונה האנרגטי של מדינת ישראל (הצורכת מעל ל-10 מיליארד מ”ק בשנה) וכמובן גם לייצוא. ההסכם בא לאחר שבתחילת השנה פרשה ארה”ב מפרוייקט צינור הגז EastMed שהיה אמור לחבר את מאגר לוויתן ליוון דרך קפריסין. עלות הקמת הצינור באורך 1900 ק”מ היתה 7 מיליארד דולר, האמריקאים פרשו ממנו לאחר חילופי השלטון בארה”ב בעקבות כדאיותו הכלכלית ומכיוון שהוא לא נחשב “סביבתי”. ואולם לפני חודש חברת ENI הודיעה שהפרוייקט יימשך למרות התנגדות האמריקאים.

מאגר קטן יותר שהתגלה מול ראש הנקרה הוא מאגר תנין שמכיל כ-100 מיליארד מ”ק של גז טבעי, הוא בבעלות החברה היוונית-בריטית אנרג’יאן.

כשנכנסה השרה קארין אלהרר לתפקידה כשרת האנרגיה, כחלק מהאג’נדה הירוקה היא הצהירה שהיא עוצרת את המשך פיתוח מאגר כריש ואת חיפושי הגז הנוספים במים הכלכליים של ישראל. בחודש נובמבר 2021 התקיימה בגלזגו ועידת האקלים שבה אלהרר השתתפה (ואף נרשם אירוע מביך כשלא יכלה להשתתף בחלק מהישיבות עקב בעיית נגישות) ואז, בסוף מאי 2022 הצהירה השרה אלהרר במפתיע שהיא מחדשת את חיפושי הגז ומאשרת את הקמת אסדת כריש. רבים הרימו גבה נוכח שינוי העמדות ההפכפך הזה. הרקע לשינוי בעמדתה היתה כנראה ההבנה שהמלחמה באוקראינה לא תסתיים בקרוב. הרוסים החלו להפחית משמעותית את הזרמת הגז לאירופה על רקע הסנקציות שחטפו. מחיר הגז הכפיל את עצמו ובישראל קלטו מהר את גודל ההזדמנות ושינו כיוון. כעת, אירופה תזדקק לגז הישראלי וזו הזדמנות עסקית וגיאו-פוליטית נהדרת. אסדת הגז של אנרג’יאן הגיעה למקומה ב-6 ביוני ודווח על התחלת הזרמת הגז ממאגר כריש ברבעון השלישי של 2022.

לא במקרה בנקודת הזמן ההיא החלה לבנון לאיים על ישראל. במקביל, התרחשו עוד אירועים הקשורים לנושא הגז הן במישרין והן בעקיפין, במישור הפוליטי הישראלי ובמזרח התיכון כולו. בתחילת אפריל פרשה כזכור ח”כ עידית סילמן מממשלת בנט-לפיד ובכך איבדה הממשלה את הרוב בכנסת. ב-19 במאי פרשה ח”כ זועבי ממרצ, ובכך הפכה הממשלה לממשלת – מיעוט ולזמן קצוב בלבד. ב-31 במאי הצהירה השרה אלהרר על היפוך המגמה בנוגע לחיפושי הגז. ראש הממשלה בנט פירק את הממשלה ב-20 ביוני וב-1 ביולי הושבע יאיר לפיד לראשות ממשלת המעבר. אלהרר כידוע היא בת מפלגתו הנאמנה של יאיר לפיד, יש עתיד. ביקורו המתוכנן של הנשיא ג’ו ביידן בישראל ב-20 ביוני נדחה לאמצע חודש יולי, כאשר ברקע התנהל משא ומתן להסדרת היחסים של ישראל עם ערב הסעודית, כחלק מהמאמץ לקרב את יורש העצר הסעודי בן-סלמאן לארצות הברית.

באותה תקופה מחירי הדלק בארצות הברית זינקו לשיאים חסרי תקדים והפופולאריות של ביידן ירדה לשפל חודשים ספורים לפני בחירות האמצע. ביידן, למי ששכח, העליב את בן-סלמאן עם ביקורת גלויה על רצח העיתונאי חשוג’קי בתורכיה והיציאה החפוזה מאפגניסטן באוגוסט 2021 שהעבירה את המסר – ארצות הברית מקטינה מעורבות במזרח התיכון. אחת התוצאות היתה שהטליבאן השתלט חיש מהר על אפגניסטן וסעודיה חתמה על ברית הגנה עם רוסיה. שנה לאחר מכן מצא עצמו הנשיא האמריקאי ללא שליטה על מחירי הנפט, תוך שהוא מטיל סנקציות חסרות תקדים על רוסיה, בעלת בריתה החדשה של הסעודים וקרטל הנפט אופ”ק.

ובחזרה אלינו: בנט ספק פרש ספק הוזז מתפקידו, תוך שהוא מפגין עלבון ברור מהמהלך ולפיד מצא עצמו בעמדת ראש הממשלה. במקרה או שלא, זה קרה בעת ביקורו של הנשיא ביידן בישראל באמצע חודש יולי. ביידן הצהיר על חזרה לקו שתי המדינות מול הרשות הפלסטינית על מנת לרצות את הסעודים ואין ספק שלפיד הוא ראש ממשלה נוח יותר מבנט לצורך הכלה של הצהרה כזאת. בהמשך, טס ביידן לסעודיה על מנת לעבור השפלה אצל יורש העצר הסעודי. הניסיון לקרב את הסעודים נכשל–אופ”ק הצהירו על הקטנת ייצור הנפט ב-2 מיליון חביות ליום והזניקו בכך מחדש את מחירי הדלק בארצות הברית חודש לפני בחירות האמצע. אבל ישראל הצליחה להסדיר את האיים סנפיר וטיראן והחזרתם לריבונות סעודית תוך אישור טיסות מישראל מעל שמי סעודיה. מסתבר שבביקור ביידן בישראל, הונחה התשתית למשא ומתן להסכם הגז עם לבנון.

המאגר בקאנה צידון הוא בינוני בגודלו ובעל פוטנציאל כמו כריש ותנין להכיל עד כ-100 מיליארד מ”ק של גז טבעי. בחישוב גס מדובר במאגר שבמקרה הטוב יכניס עד כמיליארד דולר בשנה למשך 20-25 שנה ואם ישראל תהיה זכאית לעד 20% מחלקה במאגר (היתר יהיה של החברות המפתחות ושל לבנון) מדובר בהכנסה של כמה עשרות מיליוני דולרים בשנה החל מעוד כמה שנים. גם הצד הלבנוני יראה סכום דומה. אלה סכומים נאים אבל בכל מקרה לא מדובר פה בהצלה של הכלכלה הלבנונית. מישל עאון, נשיא לבנון הנוצרי מכהן בתפקיד מאז 2016 והוא עתיד לסיים את תפקידו בעוד חודש ימים בהעדר מחליף מוגדר. עאון הוא גנרל לשעבר בצבא לבנון, בן להורים אמריקאים, שבנה את הקואליציה שלו ביחד עם נציגי חיזבאללה בפרלמנט. במילים אחרות, נסראללה הוא בעצם לשון המאזניים בשלטון הלבנוני ועל פיו יישק דבר. ממשלת לבנון הגיעה לעסקה עם איראן על שילוח של 600 אלף טונות של נפט במיכליות ובתמורה קיבלה התחייבות למתן רשיונות לחברות איראניות לחיפושי גז במים הכלכליים של לבנון. עאון הגיע להסכם רק לאחר אישורו של נסראללה, שנראה בימים האחרונים מפויס ומרוצה. אין לדעת מי יעלה לשלטון בלבנון ומה תהיה מידת ההשפעה של חיזבאללה. בימי נתניהו, בנו על המשך ההתדרדרות הכלכלית בלבנון תוך תסיסת הציבור על חיזבאללה והיחלשותו הפוליטית במדינה. נראה שהסכם הגז מהווה שינוי כיוון אסטרטגי במישור הזה.

מאז שנת 2020, עת התרחש האסון הנוראי בפיצוץ בנמל בירות, כלכלת לבנון בקריסה מוחלטת. נשיא צרפת עמנואל מקרון היה הראשון להגיע ולהצהיר שצרפת תעזור לשקם את המדינה. לאורך השנתיים האחרונות נשמעה ביקורת בלבנון על שמקרון לא ממש עמד בהבטחתו. בין מקרון לבין יאיר לפיד שוררת ידידות רבת שנים ומאז כניסתו לתפקיד שר החוץ לפני כשנה נפגש לפיד עם מקרון כמה פעמים. נסיעתו הרשמית הראשונה בתחילת יולי היתה לצרפת ולנשיאה והנה, המרוויחה הגדולה מהסכם הגז היא החברה הצרפתית טוטאל, שמחזיקה ב-40% ממאגר קאנה צידון.

הטיעונים בעד ההסכם של הממשלה והעומד בראשה גלויים וברורים: הרמת נכס אסטרטגי כלכלי ללבנון שיקטין את הרצון שלה להיכנס לעימותים עם ישראל בעתיד והקטנת הסיכון מצד חיזבאללה על מאגר כריש. בנוסף, ישנו ברקע הסכם הגרעין המתהווה עם איראן, שהוא ככל הנראה גרוע יותר מההסכם בתקופת אובמה ורק יאט את התקדמותה לפצצה גרעינית אבל לא ימנע אותו. בזמן הזה, כך גורס לפיד, על ישראל להקים בריתות במזרח התיכון ולמצב את עצמה כנכס עבור אירופה ומצרים באמצעות מאגרי הגז שלה. על הדרך החבר מקרון מרוצה שלברץ טוטאל הצרפתית תפתח את שדה הגז וביידן מרוצה מההישג שבתוך שלושה חודשים בלבד ראש הממשלה הישראלי הגיש לו.

מצד שני, מדובר בכניעה לא ברורה לארגון הטרור חיזבאללה, בתנאי חוסר ודאות פוליטיים בלבנון, כאשר גובה התמלוגים לישראל בכלל לא הוסכם. פיתוח מאגר מתחרה לישראל מצד לבנון יחליש את חשיבות ומחיר הגז הישראלי – מדובר במנוף לחץ אמריקאי נוסף על ישראל במידה שירצו להגיע לפשרה עם הפלסטינים כחלק מעסקת חבילה מול סעודיה. ההסכם הזה הוא בהחלט יותר אינטרס אמריקאי מאשר אינטרס ישראלי. הסכם שלא דורש דבר מארגון חיזבאללה, לא נצירת נשק, לא הגבלת התחמשות, לא הכרה בחוות שבעה שבגולן. הלבנונים לא נותנים לישראל הרבה בתמורה להסכם, חוץ משקט תעשייתי במאגר כריש. יתכן עוד שכחלק מההסכם ישראל מוותרת על מספר קמ”ר מהמים הטריטוריאליים שלה. בשל כך האופוזיציה דורשת להביא את ההסכם לאישור הכנסת מכוח חוק יסוד: משאל העם, הדורש אישור של 80 חברי כנסת להסכם או רוב של 61. ובנוסף, משאל עם על כל ויתור טריטוריאלי משטחי המדינה.

היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה קבעה שחוק יסוד: משאל עם אינו חל על הסכם הגז, שכן מדובר על ויתור במים הכלכליים בלבד. היא המליצה לממשלה להביא את ההסכם לאישרור הכנסת אבל הממשלה בחרה שלא לעשות כן מטעמים ש”האופוזיציה מופקרת”. פורום קהלת וארגון לביא הגישו עתירה לבג”ץ, שככל הנראה לא ימנע את חתימת ההסכם.

יאיר לפיד עומד בראש ממשלת מעבר, פחות מחודש לפני בחירות. לממשלת המעבר אין רוב מוצק ואילו ההסכם עליו הוא צפוי לחתום יכתיב את מדיניות ישראל בעשרות השנים הבאות. לפיד נוהג לקבל את ההחלטות שלו לבד, ללא התייעצות עם הכנסת ואפילו הקבינט המדיני-ביטחוני. כך הוא נהג גם לפני חודש במבצע עלות-השחר, אז נורו אלפי טילים על ישראל בעוד צה”ל חיסל את ראשי הג’יהאד האסלאמי בגדה. כל ההתרחשויות מתחוללות בפרק זמן קצר שבו לפיד ראש ממשלת מעבר, מקבל החלטות לבד ותוך קבלת תכתיבים מהאמריקאים כיצד לפעול במדיניות החוץ.

אז האם הסכם הגז טוב לישראל או גרוע לישראל? ימים יגידו. בינתיים ניתן לקבוע שמדובר בפגיעה בדמוקרטיה ובריבונות שלנו, אזרחי המדינה. כמו שנחתם הסכם מושחר עם חברת פארמה, נחתם גם הסכם מושחר עם מדינות אויב, בהחלטה של איש אחד. העם שהוא הריבון אינו שותף להחלטות ונכפים עליו הסכמים בינלאומיים מבלי שתהיה לו כלל האפשרות להשמיע את דעתו או את מחאתו.