כתר המזרח

את ההלם התרבותי הראשון שלי ספגתי בזמן מלחמת לבנון.  זה היה במפגש עם חיילים ששירתו איתי בחיל האוויר. באפסנאות שמעו בלופ את “משה חיים” (חיים משה) עם הלהיט “לינדה לינדה” שמבחינתי היה קרוב יותר לדמשק מאשר ללונדון אהובתי. “אתה שחור, איך אתה שומע את הדברים האלה?”, שאל אותי מועלם, כשתפס אותי על חם עם “בציר טוב” שכולו שירי יונה וולך.

“אתה מזרחי, אבל יש לך אופי של אשכנזי”, סיכם בצער פעם אחד הנהגים שירדתי איתו למשימה באילת. כל הדרך הוא השמיע קסטות של ציון גולן, משה גיאת, זוהר ארגוב. עצרנו בדרך לבסיס עובדה בפונדק דרכים. מאיר וחיים הוציאו סיגריות טיים מהכיס של הדגמ”ח, וחיים אמר: “עזוב אותך משטויות, בוא תשמע את החדש של איציק קלה”. ואני שאלתי: “מי זה איציק קלה?” הם פקחו עיניים נדהמות ואמרו: “מה, אתה לא יודע?? איציק קלה והכוכבים. זה ה–דבר!”.

בבסיס בדרום הם מצאו אוזניים יותר קשובות לאיציק קלה והכוכבים, לפיוטים בתימנית ולשירים בערבית. “אבל זה בערבית, מחיתי באזניהם, מה לכם ולזה? אתם ישראלים, במדינת ישראל.” חיים משך שאיפה חזקה מהסיגריה, מעך אותה על הדלת של הטנדר, ואמר: “כולנו פה חצי ערבים.”

רשימת “האמנים הכי משודרים ברדיו הישראלי” 2022 לא מפתיעה את מי שעוקב אחרי הרשימות האלה. אבל מה אומרת הרשימה הזו, בעצם? היא אומרת את מה שחלקנו ניסו להכחיש עשרות שנים – את היותנו חלק מהמרחב הלבנטיני, את העובדה שישראל היא מדינה קטנה באסיה פינת אפריקה, והיא לא (בשום צורה שהיא) חלק מהתרבות של מערב אירופה

חלפו מאז 40 שנה. וכאילו עברנו גלקסיה. אפשר לקבוע בוודאות שבמהלך השנה שעברה והשנה שמסתיימת עכשיו, המהפכה שהחלה אז, הושלמה.

בשנה שעברה, 2021, מתוך עשרת האמנים המושמעים ביותר ברדיו, עשרה היו נציגי הזמר הים–תיכוני. השנה, 2022, מתוך עשרת האמנים המושמעים ביותר, תשעה הם נציגי את הזמר הים–תיכוני: אייל גולן במקום הראשון. עומר אדם במקום השני. שרית חדד, שלומי שבת ועדן בן–זקן סוגרים את החמישיה הפותחת. בחמישיה השניה עדן חסון, משה פרץ, ליאור נרקיס דודו אהרון ו…שלמה ארצי במקום ה–10 והאחרון. רשימת “האמנים הכי משודרים ברדיו הישראלי” 2022 לא מפתיעה את מי שעוקב אחרי הרשימות האלה. אבל מה אומרת הרשימה הזו, בעצם? היא אומרת את מה שחלקנו ניסו להכחיש עשרות שנים – את היותנו חלק מהמרחב הלבנטיני, את העובדה שישראל היא מדינה קטנה באסיה פינת אפריקה, והיא לא (בשום צורה שהיא) חלק מהתרבות של מערב אירופה.

זרעי המהפכה נבטו בתחילת–אמצע שנות ה–70, כשבועז שרעבי סילסל ועפרה חזה הנערה בת ה–15 כיכבה במסגרת סדנת תיאטרון שכונת התקווה. כשיזהר כהן שר גלאבי ויגאל בשן הקליט את התקליט המצוין “צבעים” שבו שירים תימניים, מילים מן התפילה וגרוב דיסקו שימשו בערבוביה. צלילי הכרם לחמו בצלילי העוד (ולהפך) ואהובה עוזרי שלטה בחאפלות של כרם התימנים. היה גם רוקנרול עם מוזיקה ערבית (“התמנון האיטר” של כוורת והתזמורת הערבית של בית–השידור בניצוחו של זוזו מוסא) וגם ג’אז ומוזיקה מאגן הים התיכון (פלטינה של אהר’לה קמינסקי ורומן קונצמן, סדנת הג’אז של אלברט פיאמנטה).

אבל המפץ הגדול התרחש לפני 40 שנה. זהר ארגוב זכה בפסטיבל הזמר “דרור למנצח שיר מזמור” בפרס הגדול ובמקום הראשון. “הפרח בגני”, שהלחין אביהו מדינה ודהר על עיבוד החצוצרות הגבוהות שעשה ננסי ברנדס שינה את הזמר העברי לנצח. בשנות ה–80, אחרי ניצחונו של ארגוב, ניסו “האשכנזים” לעשות “פופ מזרחי” אבל זה היה בעיקר על דרך ההלצה: “מריומה יומה” (חנה לסלאו) ו”מה הדאווין שלך” (דני סנדרסון), “בא לשכונה בחור חדש” (אלון אולארצ’יק), לצד הלצה גמורה תחת דמותו הפיקטיבית של “האשם תמיד” (יאיר ניצני) וכך החדירו את הצלילים אל תוך המיינסטרים.

המיינסטרים השתנה לבלי הכר. הוא פחות תואם את הטעם הפרטי שלי, אבל הוא מתאים לקהל )הגדול( שמבקש את זה בדיוק. היפהופ, פופ אמוני, פופ סלסולים, הרבה אוטוטיון, מעט שירים שבאמת נצרבים בתודעה. האם משהו מזה יישאר לדורות הבאים? קשה לדעת. יתכן שחלק מזה נצרב עכשיו כפסקול התקופה בקרב בני ה–20 פלוס. אולי לא

שנות ה–90 היו של זהבה בן ואתניקס, “קטורנה מאסאלה” ודנה אינטרנשיונל “שמי הוא לא סעידה”. אתי לוי ועופר לוי ואלי לוזון ושלומי שבת תפסו נתחים עסיסיים מהקהל הישראלי שהיה צמא למזרח תיכון חדש.

חצינו את שנות ה–90 ושני עשורים אל תוך המאה ה–21, והפופ העברי – אותו יצור מוזר שתמיד חשדנו בו שהוא היה נוצץ מדי להוויה הציונית, ראוותני מדי להתיישבות העובדת, שמח מדי לישראלי האורבני – אותו פופ הפך למעשה למיינסטרים המוחץ השולט ברדיו, באייפדים, ביוטיוב ובסטרימינג של רוב הישראלים.

לפני 50 שנה בדיוק, בספטמבר 1972, ברשימה הכוללת אפשר היה למצוא שלושה שירי פופ מובהקים – “מתוק מתוק” של להקת פיקוד צפון (עם הסולן יגאל בשן), “שני תפוחים” של צביקה פיק ו”אני חולם על נעמי” של חדוה ודוד. הרוב המכריע של שירי השנה ההיא הורכב משירים מלודיים, איטיים ואפילו נוגים: “אני ואתה” של אריק איינשטיין. “חופשי ומאושר” של אילן ואילנית. “נגן לי ירדן” ששרה רבקה זוהר. “מה איתי” – הדואט של ג’וזי כץ ואריק איינשטיין, ואפילו “שבחי מעוז” (מעוז צור ישועתי) הקודר שכתבה נעמי שמר ללהקת פיקוד דרום ו”הנני כאן” של יהורם גאון. קלאסיקות אחת אחת. עשר שנים אחר–כך, ספטמבר 1982, זה כבר היה שונה. בנזין היא להקת השנה, אבי טולדנו זמר השנה, עפרה חזה זמרת השנה.

“יום שישי את יודעת / יש בעיר מסיבה” היה שיר השנה. הישראלים למדו להכיר את השם יהודה פוליקר. בין עשרת הגדולים התברגו זוהר ארגוב עם “הפרח בגני” (במקום הרביעי) ושימי תבורי עם “עוד סיפור אחד של אהבה” (במקום התשיעי). מדהים, אבל לא היה עדיין שום ביטוי למהפכה האדירה שהתרחשה בינתיים ברחובות של השכונות, בעיירות הפיתוח, בתחנה המרכזית, במכוניות פתוחות שבהן נשמעו קסטות של חיים משה, ג’קי מקייטן, אבנר גדסי וציון גולן. התקשורת כלל לא שיקפה את רצון העם וטעמו.

המצעד של ספטמבר 1992 היה של מאיר בנאי. “אהבה קצרה” שיר השנה. אפשר היה למצוא שם את “תותים” היפהפה של אתניקס ואת “הרבי ג’ו כפרה” של טיפקס במקום התשיעי. הרוב המכריע היה שייך ללהקת גן חיות והירח הכחול, ליזהר אשדות שפרץ עם אלבום בכורה, לקורין אלאל והזן הנדיר ול…שלמה ארצי.

השנים חלפו, העשורים נמוגו. וכמו המדינה, התרבות הפוליטית וצריכת התרבות, גם המוזיקה עצמה השתנתה מאוד. מי שנולד אל תוך המאה העשרים ואחת גדל כבר על אופני האזנה אחרת. יש רבים שמביטים ברשימת האמנים המושמעים ביותר בישראל בעיניים נוגות. אייל גולן במקום הראשון כבר כמה שנים ברציפות, עומר אדם במקום השני מזנב בו, רק שתי נשים (עדן בן–זקן ושרית חדד) בעשיריה הזו. ורק אמן “אשכנזי” אחד, שסוגר את הרשימה: שלמה ארצי, מהוותיקים והגדולים שלנו.

שרית חדד, עדן בן זקן, זהבה בן, אגם בוחבוט, יובל דיין הן אהובות הקהל, וכמובן אייל גולן ועומר אדם שעליהם אין צורך להכביר מילים. הרוקנרול ששלט בשנות ה–90 נדחק לגמרי הצידה, אבל מתקיים יפה בנישות משלו. פורטיסחרוף, רוקפור ואיפה הילד עדיין יביאו קהל למועדון או לשוני בנימינה. המיינסטרים השתנה לבלי הכר. הוא פחות תואם את הטעם הפרטי שלי, אבל הוא מתאים לקהל (הגדול) שמבקש את זה בדיוק.

היפהופ, פופ אמוני, פופ סלסולים, הרבה אוטוטיון, מעט שירים שבאמת נצרבים בתודעה. האם משהו מזה יישאר לדורות הבאים? קשה לדעת. יתכן שחלק מזה נצרב עכשיו כפסקול התקופה בקרב בני ה–20 פלוס. אולי לא. המילים לא באמת מנסות לומר משהו, אין להן רעיון חשוב לשאת, ברוב המקרים גם אין בשירים “סיפור”. הם פופ במובן המסטיקי שלו – מתוק, זמני, נגמר, שמעת, שכחת, המשכת הלאה.

מי ישיר את “לך לישון” של אנה זק ב–2032, או את “מי לא יבוא” של אברהם טל ובניה ברבי? מי יקשיב ברטט ל”אחד למיליון” של ליאור נרקיס ונרקיס? או לשחר סאול, אגם בוחבוט ונורוז ששרים “דובשנייה”? “חצי דפוק” של עומר אדם הוא אחד השירים הכי מושמעים השנה, גם “בואי נישן על זה” של עדן חסון. מדובר כמובן רק כמה דוגמאות מקריות מני רבות. אז אולי אלה שירים שלא יהפכו לקלאסיקות כמו “אני ואתה נשנה את העולם” וגם לא יסללו נתיב פורץ דרך חדש כמו “הפרח בגני”, אבל הם משקפים את הזמן, את העולם ואת המרחב התרבותי שבו אנו חיים. מרחב של גיבורות וגיבורים לרגע, רצף מהיר ודחוס של ריגושים זמינים ותו לא.