נקרעים מצחוק במחלקת השיקום

מאז תחילת המלחמה אני מרבה לבקר בשיקום בילינסון בפתח תקווה ובשיבא בתל השומר, שם אפשר לפגוש את המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: טייח דרוזי שנפלה עליו תקרה, סיני שנפצע בבניית הרכבת הקלה בתל אביב, שתי בנות שהתהפכו עם הקורקינט בפלורנטין, חרדי ששתי ידיו נקטעו בעת שניסה להגן על משפחתו בזמן שמחבלים פוצצו לו את דלת הממ”ד ישר על כפות הידיים, וגם לא מעט חיילים שנפגעו במלחמה הנוכחית, רובם קטועי גפיים אך עם מורל גבוה.

שם בשיקום לא מעניין אף אחד מה הצבעת בבחירות האחרונות, אם הפגנת בבילעין או בקפלן, אם שרפת צמיג לאחרונה, או אם אתה מדבר בח’ וע’ גרוניות, שם כולם שווים, את הכאב לא מעניין הדעות שלך, אם אתה קונספירטור הזוי או מטיף לחיסונים, כל הפילוג שעטף אותנו בשנים האחרונות זז הצידה ואת מקומו תופסת אווירה של אחדות מעוררת השתאות.

מאז המלחמה, חולפים שם בשיקום אינסוף של מבקרים: שחקנים, כדורגלנים, סטנדאפיסטים, דוגמניות, זמרים, כל העולם ורעייתו, חגיגה גדולה של לבבות שבאו לעשות טוב, ובחינם, אהבת חינם ולתפארת. אמא ושתי בנותיה כבר חמישים יום רצוף מבשלות ארוחות חמות – דליקטס, על חשבונן כמובן, סירים סירים, ומגישות לכולם, ולא ממש משנה להן אם אתה פצוע, אח סיעודי, או מבקר שהגיע לבקר חבר, כולם שווים שם בפני הסירים.

יש את ראובן, נגן גיטרה, חדר חדר הוא עובר מנגן ושר לפצועים, מרים להם חיוך וגם מורל, הבנאדם יודע כל שיר בעל פה, מדובר בגוגל מוזיקלי מהלך על שתיים; ויש את רבקה כמובן, המאמא של המחלקה, מתנחלת מהשומרון, מכינה סנדוויצ’ים, נשבע לכם צריכה לפתוח פוד טראק האישה הזו; ואין כמו דנה, סטודנטית מהרצליה שמזמינה כל ערב פיצות למחלקה.

כמות הפחמימות שעוברות שם מחייבות אותי לעדכן: אנחנו לא מנצחים ביחד חברים, אנחנו בעיקר משמינים ביחד. 3 קילו עליתי רק מהביקורים האלו, ואני מבסוט על כל אחד מהם.

ובתוך כל זה אף מילה על ימין ולא על שמאל – המשיח הגיע רבותיי, ואיתו התובנה האדירה, שאנו חיים באשליית ההפרדה שהצמרת דאגה להחדיר בנו, אבל אנחנו, השורשים, כולנו לב אחד.

יש גם צחוקים לא מעט, לוחם סיירת קטוע רגל מולי, ואני אומר לו “חצי רגל בקבר אה?” והוא משיב לי “למה חצי? כל הרגל בקבר”, לוחם אחר שנפצע בעיניו, אמר לי שיש לו חלום, וזה לא להשיב את מאור עיניו, כל מה שהוא רוצה זה לתפוס את המחבל שפגע בו, לגרור אותו לישראל, וכעונש לשים אותו בפתח תקווה. כולם שם מחייכים, מקבלים את מר גורלם במתיקות.

הסיפורים שם מטורפים, סרט קולנוע אחד אחד. חדר חדר אתה עובר ושומע, מתרגש ודומע, רובם הגדול סיפורי מלחמה של חיילים אבל אז אתה מבחין בריח מתקתק של זר קוצים ריחני, אתה מרים מבט ונפגש עם בחור שיש לו ראסטות בעובי 16 אינץ’, מגלגל לו גו’ינט בוב מארלי בגודל קסאם, ככה אתה מזהה את הניצולים ממסיבת הנובה, וגם להם סיפורים משוגעים.

מספר לי הבחור שביקר את הראסטות שהם היו יחד במסיבה, שאלתי את החבר איך זה שלו לא קרה דבר, והוא מספר שבזמן שהם ברחו להתחבא במיגונית, הייתה לו דודא לג’וינט, אבל הראסטות לא הסכים שיעשן במיגונית, צפוף שם ומחניק, אבל המבקר לא רצה לוותר על השאכטה של הבוקר, יצא מהמיגונית ופימפם את הג’וינט, ברגע הזה הגיע מחבל, זרק למיגונית רימון וברח, זה שעישן את הג’וינט יצא ללא פגע, ועכשיו אל תגידו לו שגראס לא מציל חיים.

כולם צחקו, יש שם הומור לא מעט, וגם קושי, אבל קושי שמתקבל על הדעת, כמו כל דבר אחר, כשאנחנו חווים אותו ביחד הוא הופך להרבה יותר נוח.

לפעמים אני תוהה אם היינו צריכים לעבור את הטירוף של החודשיים האחרונים רק כדי לגלות כמה לב יש כאן, בידיעה הזו שגם אם חושך גדול עוטף אותנו, תמיד נפגוש פינות של אור.

אבל גם כשמגיע אור כזה שמסנוור אותך החושך כמובן דואג להזדחל בו. כאלה הם החיים. בדיוק נג’יב עטור זקן של הג’יהאד האיסלמי, אח סיעודי מאום אל פחם חבש במסירות את הרגל הקטועה של אחד החיילים. כשנג’יב הלך, החייל לחש לי “בוגדים אלה כולם, צריך להחליף אותם בסינים”.

לעצמי צעקתי, “כוס-אמק – אולי המשיח שוב מתעכב”

ואליו חייכתי ואמרתי “מצחיק”.