מחוסר הכרה

המחנכת מכיתה ז' לימדה אותי לקח חשוב. בלעדיו אולי לא הייתי סטנדאפיסט

(צילום: אנה מילס)

ביום הראשון בכיתה ז׳ הודיעה המחנכת שלנו ש״בית הספר מעודד מצוינות, ולכן לקראת סוף השנה התלמיד עם ממוצע הציונים הגבוה ביותר יקבל סמוך ליום העצמאות מלגה – אז כדאי לכם להשקיע!״ המלגה היתה בגובה של כמה אלפי שקלים, ובשנות ה-90 זה היה ים כסף, במיוחד עבור ילדים כמוני שבאו מבתים צנועים.

לקחתי את האתגר בשתי ידיים ולמען האמת – הלימודים היו עבורי מפלט מהבית הקשה שבו גדלתי. לקראת סוף השנה שמחתי לגלות שאני עומד בראש הכיתה עם ממוצע ציונים של 92 (אני זוכר את המספר הזה בבירור עד היום). כל כך שמחתי שהצלחתי, וכל כך ציפיתי לכסף הזה, שהיה אמור לקנות לי עולם ומלואו.

כמה ימים לפני טקס יום הזיכרון, שבו חולקו המלגות, ביקשה ממני המחנכת להישאר לשיחה אחרי הצלצול האחרון. ניגשתי אל שולחנה והיא המתינה עד שאחרון התלמידים עזב. כשהכיתה התרוקנה לגמרי והשתרר שקט מוחלט, היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה: ״עידן, זה נכון שהמלגה הובטחה למי שממוצע ציוניו יהיה הגבוה ביותר, אבל בגלל ההתנהגות שלך, החלטתי שאייל יקבל אותה. אומנם הממוצע שלו שני בכיתה, אבל לפחות הוא מתנהג כהלכה״.

הסתכלתי עליה המום, ובקול שעדיין לא התחלף צייצתי: ״אבל זה לא פייר! הבטחת לפי ציונים! שלי הכי גבוהים בכיתה! את משנה עכשיו את החוקים של התחרות! ואפשר לחשוב מה עשיתי. לא הרבצתי, לא קיללתי, לא זרקתי כסאות, בסך הכל סיפרתי לפעמים בדיחות״. ״זו החלטתי וזה סופי!״ היא העלתה את הטון.

ספוג עלבון וזעוף פנים סובבתי אליה את גבי ורצתי הביתה בוכה וכועס. זה שבר לי את הלב; לא מספיק שבבית הספר אומרים לי מה להיות, עכשיו גם אומרים לי מי להיות?! זה היה פשוט בלתי נסבל.

הסיפור הזה לא שבר אותי, אבל הוא לימד אותי לקח חשוב לגבי מערכת החינוך, ועל מה שאני מוכן לסבול ומה לא. זה גם גרם לי לקחת את כל הקונספט הזה של בית ספר בערבון מוגבל, בעיקר את מילתם של המורים. והכי חשוב – הבנתי שמה שאעשה בחיים שלי יהיה בשביל עצמי. יגיע או לא יגיע גמול או פרס או צל”ש, זה באמת לא משנה לי. האמת שלי בתוכי והגמול הוא חיצוני, לא אמיתי, כמו בגד יפה שאני עשוי ללבוש אבל הוא לא מי שאני.

חשוב להדגיש שזה לא סיפור מגניב על ילד שהתהפך על בית הספר, עזב את המערכת, נהיה קומיקאי ידוע והיום הוא לועג בדיעבד למוריו; דווקא סיימתי תיכון עם ממוצע ציונים גבוה מאוד שאיפשר לי להתקבל בקלות לאוניברסיטה. אהבתי ללמוד ואהבתי להיות בבית הספר, אפילו אהבתי את רוב המורים. זה גם לא סיפור שבא להגיד שמורים הם עם קשה ואטום, כי ההפך הוא הנכון; כל המחנכות שלי מאז – עודדה רונן (בבקשה שמישהו יעזור לי למצוא אותה), לימור עוז והדרה סלע – כולן היו מורות מדהימות ובנות אדם אדירות, שראו אותי וממש הצילו אותי, אז בתקופה הכי קשה שלי בחיים.

זה סיפור על הלקח הזה, שהולך איתי מכיתה ז’ עד היום לחיי הבוגרים והמקצועיים; אני יוצר קודם כל בשביל עצמי, כדי למלא את הצורך שלי לצעוק את צעקתי ולהפיץ את מילותיי. אני מודע למחיר ההכרחי שעליי לשלם כשאני מביע את דעותיי, ובחיים לא הייתי מחליף את זה עבור חיבוק מהקהל הרחב, או רחמנא ליצלן, תמורת פרסים והכרה מהממסד. אז אני לא אהיה עשיר, אז מה? הסתדרתי בלי המלגה בכיתה ז’, אסתדר גם בלי המלגות של הגדולים.

כתבות שאולי יעניינו אותך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

תרופת סבתא

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז'אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות, ולמדה על מערכת היחסים העדינה שבין הסבתא זפטא לבין הנער שכמעט איבד את רגליו

אחרי שהפציעה גם בשמי הרייטינג של הטלוויזיה, הדמות הקומית של גברת רביע הפכה לתופעה סנסנציונית וחוצת ז’אנרים כשהיא מעבירה טיפולים זוגיים מהפכניים על הבמה, מול אולמות מלאים. נועם אנקר הזמינה למיטת הטיפולים את דניאל קישינובסקי, השחקן שמאחורי הדמות, ולמדה על מערכת היחסים העדינה שבין הסבתא זפטא לבין הנער שכמעט איבד את רגליו

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

[login_fail_messaging]