נוסטלגיה היא סוג של הולכת שולל. יש שיאמרו אף מלכודת מסוכנת. קל מאוד להיסחף בה, בייחוד ככל שהשנים מצטברות ועימן גם נטל הזיכרונות. מבעד לעדשתה המעוותת מתעטף העבר בצבעים אידאליים וההווה נמשח תמיד בנופך קודר ומשמים. תחת השפעתה אנו מצטרפים מבלי משים לפזמון הנדוש של "ירידת הדורות" ושל "אובדן הערכים", ומתפייטים במרירות על "הימים היפים ההם", עם הגבורה וההקרבה והאהבה התמימה והמלחמות הצודקות והבחורות ההן עם הקוקו והסרפן. לעיתים קרובות הנוסטלגיה מלמדת על היאחזות נואשת בשובליו המתפוגגים של הזמן. שלא בטובתנו, אנו הופכים דמות ראי של אבותינו וסבתותינו אשר התחלחלו מצליליה של גיטרה חשמלית, צקצקו לנוכח מנהגינו המופקרים והזדעזעו מן ההומור הבוטה שלנו. אנו חוטאים באותה התנשאות חסרת שחר על הדורות הצעירים, מלגלגים על האופנה המופרכת שלהם ונואשים מן המוזיקה המחורבנת שהם כה אוהבים (טוב, במקרה הזה אנחנו דווקא צודקים), רק כדי להפיח חיים באיזו תחושת עליונות שאין לה ערך ממשי.
איני יכול שלא לתהות, לפיכך, אם געגועיי לימי ראשית האינטרנט הם רק סימפטום של אותה נוסטלגיה ערמומית. לא רק זאת, ייתכן שהאכזבה המרה שרבים מאיתנו חשים מאותה תופעה היסטורית מדהימה, שנשאה בחובה הבטחה לעולם חופשי ושוויוני יותר, אינה אלא תוצאה של גיל מתקדם ותפיסת מציאות סובייקטיבית. במאמר שהתפרסם לא מזמן בנושא באתר "סאבסטק" העיר המחבר בתבונה: "אתם לא מתגעגעים לאינטרנט של פעם, אתם מתגעגעים לנעוריכם". הוא צדק, כמובן. שהרי האינטרנט מעולם לא היה כה מהיר, יעיל, משגשג ומותאם למידותינו האישיות כפי שהוא כיום. מה עוד שאף אחד מאיתנו לא היה באמת רוצה לשוב לעידן ה-Dial-up הפרימיטיבי, לחיבור המקרטע ולצלילי החיוג המגוחכים – הימים שבהם היינו סופרים בקפדנות את דקות השימוש היקרות ומכרסמים תפוח שלם עד שהאתר המבוקש הואיל בטובו לעלות על המרקע. עם זאת, מרחב הסייבר היה אז עבורנו ג'ונגל אקזוטי ופראי שאילנותיו נטפו עסיס וחידותיו השתוקקו להיוודע. במידת מה חשנו כחלוצים הפורצים נתיבים בארץ לא נודעת – וכל זאת בשעה שישבנו בפינת חדרנו הצנוע, מתחככים במשענתו הרופפת של הכיסא ונזהרים שלא לשפוך את חטיף היוגורט על המקלדת.
עם הופעת טכנולוגיית הפס הרחב הלכה חוויית הגלישה והתעצמה, ועימה גם רוח החירות שנשבה במפרשינו הקיברנטיים. "באינטרנט אפשר למצוא הכל", היה הסלוגן השגור, ואנחנו יצאנו לקצור את הפירות באשר הם נמצאו, נעים ונדים כשדים משחת בעולם שהתנער מגבולותיו. למדנו את סוד גידול הבזיליקום מאגרונומית חובבת מהודו, השתתפנו בשיעור בינלאומי לצורפות ונרשמנו לקורסים לקידום מכירות שהבטיחו תוצאות מיידיות. בטווח של שעות ספורות יכולנו להרחיב את השכלתנו בזני הזוחלים באמזונס, להתרגש מהרפתקאותיו של מטפס הרים בדרכו לפסגת הקלימנג'רו, לצפות בסרט תעודה היסטורי שהופק באמצעים ביתיים ולקנח בהקלטה ישנה של איזה קדוש בודהיסטי שנדד זה מכבר אל מחוזות הנירוונה. בין לבין, לרוב באשמורת הלילה, היינו מפשפשים בקרביה התוססים של איזו "תאוריית קונספירציה" אקראית – אם כי ידענו לחתום את שפתותינו בשבועת סוד לבל ניפול קורבן למשפטה המחמיר של החברה המהוגנת.
היה זה תור הזהב של הבלוגוספירה ושל הפורומים המקוונים. אני זוכר שהיתה לי רשימה של בלוגרים מועדפים, שאת אתריהם הפשוטים למראה, הבלתי מסחריים, הייתי פוקד לפי שיגיונות ליבי. השתתפתי בפלטרפורמות דיונים שונות, השקעתי שעות ארוכות בניסוח פוסטים ותגובות, הפלגתי בדיונים מפותלים שנמשכו לעיתים ימים רבים. זכורים לי היטב הפולמוסים הסוערים שהתנהלו באתר "האייל הקורא", ההתרגשות למקרא מאמרים חדשים ב"העוקץ" והאנרגיה שנטענה בי לנוכח ההזדמנות להפריך אחת לאחת את טענותיו המחוצפות של איזה יריב אינטלקטואלי.
נדדנו בקרביו של הג'ונגל הזה בעזרת כלי ניווט אינטואיטיביים. מנועי החיפוש, עדיין תמימים וחפים מכל משוא פנים, העניקו לנו את התשובות הרלוונטיות ביותר, בלי להפלות בין תאגידי חדשות לבין פלטפורמות אקטואליה חובבניות, בין אנציקלופדיות ממוסדות לבין הגיגיהם המלומדים של בלוגרים עצמאיים. מסעות הגלישה היו עשויים להסתיים במרחק אלפי קילומטרים ומאות שנים מנקודות המוצא שלהם. ארכיונים עשירים פתחו בפנינו את שעריהם, מציגים לעינינו המשתאות מסמכים שבעבר היו מנת חלקם של יחידי סגולה. פתאום גילינו שאיננו זקוקים עוד למדיה הממסדית שתתווך לנו את העולם מבעד למסנניה המניפולטיביים. צעדנו לקראת עידן חדש של תקשורת דמוקרטית המבוססת על מידע מיד ראשונה ועל שיח פתוח שאינו נדרש לחסותם של כוהני הפוליטיקה ואדמו"רי ההשכלה. כאזרחיה של רפובליקת הסייבר קבענו בעצמנו את מנהגיה ואת חוקותיה. נהנינו מגישה חופשית לכל אתר ואתר – ובעת מלחמה אף יכולנו (אם העזנו) להסתנן לטריטוריה של "האויב" כדי להתרשם מחוויותיהם של שכנינו ללא הדי ההתלהמות של כתבינו לענייני ערבים.
המציאות הזאת אמנם עדיין שרירה וקיימת עד עצם היום הזה. המרשתת פתוחה ונגישה גם עתה לכל דכפין החפץ לנדוד בה, להטיל זרקורים בפינותיה החשוכות ולטעום כאוות נפשו מיבוליה. אבל אין ספק שמשהו מהותי השתנה. נדמה שככל שהקוסמוס המקוון התרחב והתעשר, כך הוא נעשה גם רעשני, ראוותני ומצומצם יותר – ואולי אף הפך מעין התגשמות וירטואלית של חזון "עיר 15 הדקות". מה שהיה אמור להיות גן עדן דיגיטלי הפך פדרציה ממוסחרת של קהילות מסוכסכות ומופרדות, ובמקום שהאינטרנט יהיה כלי מהפכני ומשחרר, הוא התפתח למנגנון אינדוקטרינציה ושעבוד שטרם נראה כמותו בהיסטוריה האנושית.
הראיות לכך הן רבות וגלויות. די בבחינה מהירה של מנועי החיפוש כדי לקבל אינדיקציה נאמנה לממדים הצרים, מבחינה כמותית ואיכותית, שלתוכם התכווץ המרחב המקוון. למשל, כאשר מקלידים בגוגל את המושג "משבר אקלים" (באנגלית), מכריז מנוע החיפוש על לא פחות ממיליארד תוצאות האצורות באמתחתו השופעת. אבל לאחר דפדוף נמרץ במורד הדפים מתגלה שהרשימה נגדעת כעבור כ-170 תוצאות בלבד – כולן, ללא יוצא מן הכלל, ממקורות רשמיים, מוסדיים ותקשורתיים התומכים בנרטיב האפוקליפסה. התרחיש הביזארי הזה חוזר על עצמו גם במנוע "בינג" של מיקרוסופט, והוא נותר בעינו אף כאשר נעזרים בפלטפורמות החיפוש האלטרנטיביות לכאורה, שעד לא מזמן עוד התיימרו לקרוא תיגר על המונופול הגוגליסטי. חיפוש במנוע "דאק-דאק-גו", לדוגמה, מניב רק כשמונים תוצאות עבור המושג שלעיל – אם כי אליו מצליח להסתנן קישור ביקורתי יחיד המשבש קמעא את המערך האחיד.
כל מילה או מושג, גם כאלה שאינם נושאים מטען פוליטי והיסטורי נפיץ, זוכים ליחס דומה. חלפו הימים שבהם פשוט יכולנו לדפדף הלאה עד שמצאנו את מבוקשנו. מנועי החיפוש אורזים עבורנו את המציאות באשכולות נאים וחתומים, אשר מעבר להם שוררת ארץ פרא של ביצות טובעניות ותאוריות קונספירציה מופרכות. כיום אפילו הזכות להשתייך למיעוט זניח ודל השפעה יצאה מתחום הלגיטימיות, והעמדות האלטרנטיביות, האנטי-ממסדיות, אינן רק נבלמות ונדחקות לשוליים, הן פשוט נעלמות מן המאגרים הדיגיטליים ונמחקות בהדרגה מן הזיכרון ההיסטורי.
רבות כבר נכתב וסופר על אודות "אפקט גוגל" המסמל אולי יותר מכל את המטמורפוזה שעבר האינטרנט בשלושת העשורים האחרונים – מקהילה שיתופית ופלורליסטית, נטולת מוקדי שליטה כוחניים, למתחם שמור ומונופוליסטי המשמש כקרקע למעקב מסחרי ומודיעיני. התאגיד שאחראי כיום לכ-70% מפעולות החיפוש המקוונות, זכה בעבר לכינוי "ידיד של ה-CIA" בשל שיתופי הפעולה הפוריים שלו עם הסוכנות הפדרלית. תוכנת המיפוי Google Earth, למשל, היא פרי פיתוח של קרן ההשקעות של ארגון הביון (In-Q-Tel), כמו גם מערכות אקזוטיות אחרות הנמצאות כיום בידי גוגל, כגון "כלים שסורקים ומנתחים את הרשת במטרה לחזות אירועים בטרם התרחשותם". בריאיון שהעניק ביוני 2005 חשף מנכ"ל גוגל דאז, אריק שמידט, בפני העיתונאי צ'ארלי רוז את חזון החברה לקראת עידן של אינפורמציה מדודה ומהונדסת. "העובדה שמנוע החיפוש מראה היום יותר מתוצאה אחת היא סוג של באג", הוא טען. "בעתיד, כאשר תזדקקו למידע, אנחנו נדע בדיוק למה התכוונתם וניתן לכם תשובה אחת נכונה. ואנחנו לעולם לא נטעה. זה האתגר שלנו".
תאגיד Alphabet, הבעלים של גוגל, הוא אחד מחמשת המונופולים הדומיננטיים ברשת, שפעם נאמר עליה שהיא "שייכת לכולם ואינה שייכת לאף אחד". המועדון האקסקלוסיבי הזה, שעם חבריו נמנות החברות אמזון, מטא, אפל ומיקרוסופט, הצליח בשני העשורים האחרונים לבצר את שליטתו באמצעות מדיניות אגרסיבית של רכישות ומיזוגים, ובזכות צבירת כוח פוליטי עצום וחיסול שיטתי של מתחרים. נוסף על כך, נתח ניכר ממניות התאגידים הללו שייך לענקי ההשקעות ונגארד ובלאקרוק – הפלטפורמות הפיננסיות המרכזיות של האוליגרכיה.
לאורך השנים נעשו מאמצים לגונן על האינטרנט מפני עוצמתו של קרטל הטכנולוגיה ומפני התערבותן המזיקה של הרשויות הרגולטוריות. מסמך משנת 2012 שנקרא "הצהרה על החירות באינטרנט", שעליו חתומים ארגונים כגון "עיתונאים ללא גבולות" ואמנסטי-אינטרנשונל, הגדיר את חמשת עמודי היסוד של ממלכת הסייבר: ביטוי, נגישות, פתיחות, חדשנות ופרטיות. מלבד זאת, כבר בתחילת המילניום הוחל ביישום עיקרון "ניטרליות הרשת" (Net Neutrality) שתכליתו היתה "למנוע העדפה, אפליה, הגבלה של התוכן ופגיעה באיכות הפצתו". אך בדצמבר 2017 החליט הממשל האמריקאי לבטל את תקנות הניטרליות והתיר לספקיות האינטרנט – שנהנות גם הן משוק נטול תחרות – לחסום או לשבש את הגישה לאתרים מסוימים על בסיס שיקולים כלכליים ואחרים. ההחלטה לא רק אפשרה לתאגידי התקשורת להפקיע מחירים, אלא גם העניקה להם שליטה מוגברת על התוכן והיתר מפורש לחדור לפרטיות המשתמשים.
סנונית המאבק הראשונה על אופייה העתידי של המרשתת הופיעה כבר ב-1990 בדמות "קרן החזית האלקטרונית" ששמה לה למטרה להגן על הפרטיות ועל חופש הגלישה באמצעות הליכים משפטיים ופרויקטים ציבוריים. כשש שנים לאחר מכן פרסמה הקרן את "הצהרת העצמאות של הסייברספייס", אשר כינתה את האינטרנט "משכנה החדש של הרוח" וקראה לממשלות העולם "לעזוב אותנו במנוחה. אינכן רצויות בינינו. אין לכן ריבונות במקומות שבהם אנו מתכנסים". למרבה האירוניה, על אף שהחזית האלקטרונית נתפסת כארגון אנטי-ממסדי החתום על כמה מציוני הדרך החשובים במאבק למען עצמאות האינטרנט, היא זוכה לחסותו הנדיבה של הפורום הכלכלי העולמי, אשר בעצמו ניזון מעוצמתם הכלכלית של המונופולים הטכנולוגיים ומקדם את האינטרסים שלהם. למעשה, ההצהרה שלעיל אף התפרסמה בכנס השנתי של הפורום שהתקיים בדאבוס ב-1996.
אם כן, מחד נשאלת השאלה אם האינטרנט אכן היה בינקותו אותו מרחב חופשי ומופלא שהושחת עם הזמן בכוח הכסף ובהשפעה הפוליטית. ומאידך, האם ייתכן שהוא פשוט מגשים את ייעודו המקורי, ושבניגוד לחזונות המוקדמים הרשת הכלל עולמית לא נועדה לשחרר את האדם מכבליו, אלא להפך – להופכו מעין עבד פוסט-מודרני שאינו מכיר את זהות אדוניו ואינו מסוגל לחוש את אזיקיו?
בפורומים המתחקים אחר ההיסטוריה המרתקת של האינטרנט נשמעת שוב ושוב הטענה שלפיה לא היה כוח מכוון מאחורי היווצרותו, אלא שהוא נולד והתפתח באופן אורגני, כשילוב של התקדמות טכנולוגית, דרישות שוק טבעיות וצרכים ביטחוניים אותנטיים. "זו היה האתגר של התקופה", אמר טים ברנרס-לי, ממציא "הרשת הכלל עולמית", והוסיף, "האינטרנט הוא תוצאה של שלל השפעות, רעיונות ותובנות שמקורם בגורמים רבים ומגוונים". רובנו מן הסתם מדמים את חלוצי המרשתת כחבורות ספורדיות של גאוני מחשבים פרועי כרבולת ומוכתמי פיצה שעמלו ימים כלילות בתוך מרתפים דלי תאורה כדי להביא לאנושות את פלאי האלקטרוניקה. המציאות, מתברר, הרבה פחות רומנטית. למעשה, פרויקט הסייבר אינו פרי עמלם של כמה נביאי היי-טק הזויי מבע או כמה היפים חובבי פטריות, אלא תולדה של השקעות ציבוריות, מעבדות יקרות, תקציבי ענק וסוכנויות ממשלה שטובלות בערפל סמיך של סודיות.
הכול החל בשנות השישים המוקדמות, כאשר מכון ראנד (RAND) הידוע יזם את הקמתה של רשת תקשורת שאין לה מוקדי פיקוד מרכזיים, באופן שיבטיח את המשך תפקודה גם לאחר התקפה גרעינית. המכון היוקרתי והחשאי הפועל במימון הממשל הפדרלי ותכליתו "לסייע לתהליכי קבלת ההחלטות באמצעות מחקר וניתוח מקצועי", מילא תפקיד מרכזי בעיצוב אסטרטגיית הטילים והריגול במהלך המלחמה הקרה – ובשל כך, בין היתר, הוא אף זכה לכינוי "מכשף הארמגדון".
העבודה על המיזם האקזוטי התחלקה בין כמה אוניברסיטאות בארה"ב, וב-1965 עלה לראשונה בידי החוקרים לערוך "שיחה בין שני מחשבים". לקראת סוף העשור נשלחו בהצלחה מסרים ישירים בין המעבדות של סטנפורד ו-UCLA, וזמן קצר לאחר מכן נחנכה רשת ARPANET שהתבססה על מערך תקשורת שיתופי באמצעות קווי הטלפון. הרשת קיבלה את כינויה מן הסוכנות שמימנה את הקמתה – ARPA – זרוע של משרד ההגנה הפדרלי המוקדשת לפיתוח טכנולוגיות לוחמה מתקדמות, שידועה כיום בשם DARPA.
המודל הראשוני של הרשת יושם בארה"ב בתחילת שנות השבעים – בעיקר במערכת הצבאית, באקדמיה ובמכוני מחקר נבחרים – והוא אף כלל שלוחות בינלאומיות במדינות כגון בריטניה ונורווגיה. בשנת 1972 נערכה לראשונה "שיחת ועידה" בין עשרים מחשבים שונים. בוב קהאן, מהנדס שעבד ב-DARPA, פיתח את פרוטוקול ה-TCP שהיה עתיד לשמש כשפת מחשבים אוניברסלית. לקראת סוף העשור נחנך האבטיפוס של האימייל, ובשנת 1978, כך לפי הכרוניקה המתועדת, נשלח דואר הזבל הראשון שהכיל קטלוגים של רהיטים למכירה.
בשנות השמונים פוצלה הרשת בין התחום הצבאי למרחב האזרחי. במקביל, הונחה תשתית הכבלים התת-ימיים והרשת החלה לקבל צביון בינלאומי, אם כי היא עדיין שימשה בעיקר גופים ממשלתיים, אוניברסיטאות ומומחי מחשבים שהכירו את דרכיה המסורבלות. בתחילת שנות התשעים עוצבו תקנים ופרוטוקולים נוספים, ועימם נחנכה "הרשת הכלל עולמית" (WWW) שהעניקה לכל דף כתובת ייחודית ופתחה למחשבים ביתיים דרכי גישה באמצעות שפה אחידה וממשקים פשוטים. זמן קצר לאחר מכן הומצא הדפדפן הראשון "נטסקייפ" – וכל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
מן הסתם יהיה זה תמים מצידנו להתפלא על כך שממציאי המרשתת ומעצביה מסונפים לאותו מנגנון שאמון על פיתוח כלי נשק וניהול סכסוכים. הרי החיבור האורגני בין מכונת המלחמה לבין מונופולים תקשורתיים ופיננסיים ידוע היטב, וזה שנים הוא אף אבן יסוד בכלכלה המודרנית. אולם להתגלמותו בעולם הסייבר יש השפעות מרחיקות לכת, לא רק בשל החדירה למרחב הקהילתי והפרטי, אלא גם בשל ההשפעה הקריטית שיש לו על התודעה האישית והחברתית. הווה אומר, לצד הקרטל התאגידי השולט באינטרנט בחסות המדינה ומוסדותיה, התמסד לו גם מונופול רעיוני שתכליתו לארגן את אופני החשיבה ואת תפיסת המציאות שלנו – ואין ספק שאחת הנציגות המובהקות ביותר שלו היא האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה.
קשה להפריז במעמדה הדומיננטי של ויקיפדיה ברשת, הנמנית כיום עם שבעת האתרים הפופולריים ביותר. ערכיה מופיעים כמעט תמיד בראש רשימת תוצאות החיפוש, והגדרותיה מצוטטות בכל מקום כסמכות עליונה. בבתי הספר היא משמשת לעיתים קרובות כמקור בלעדי עבור התלמידים – ועל פי מחקר שנערך באוניברסיטת MIT בשנת 2017, נודעת לה גם השפעה משמעותית על הספרות המדעית. "ויקיפדיה לא רק מתעדת את המדע אלא גם מעצבת את אופיו", אמר עורך המחקר ניל תומפסון. "מדענים משתמשים תכופות בוויקיפדיה", הוא הוסיף, "והיא משפיעה על עבודתם ועל כתיבתם".
את האנציקלופדיה המקוונת הקימו בשנת 2001 ג'ימי וויילס ולארי סנגר, ולפי הגדרתה היא "מתוחזקת על ידי קהילת מתנדבים (ויקיפדים) על בסיס שיתוף פעולה פתוח ותוכן חופשי". מפעילת האתר, קרן ויקמדיה, היא מוסד ללא כוונת רווח התלוי בתרומות אישיות ומוסדיות, שבשנה שעברה הגיעו לסך כולל של כ-150 מיליון דולר. לכאורה, כל העורכים שווים במעמדם, ובמקרה של מחלוקת "מתקבלות ההחלטות בהצבעה דמוקרטית". אולם, למעשה, האנציקלופדיה מפעילה מנגנון של בקרה וצנזורה שבו שולט מעגל מצומצם של מפעילי מערכת, שלא מעט מהם אף מקבלים תשלומים נכבדים מחברות עסקיות ומשרדי יח"צ. נוסף על כך, יחידי הסגולה הנמנים עם "הקליקות המצומצמות והאנונימיות" האלה נהנים מזכות עריכה בלעדית למאגר נבחר של "ערכים מוגנים", שביניהם אפשר למצוא מושגים רגישים, כגון "חיסון נגד קורונה" ואפילו "הילארי קלינטון".
על פי כללי האתר מחויבים העורכים לדחות "עמדות מיעוט" ו"מקורות בלתי מספקים" – גם אם המקור הוא מושא הערך בכבודו ובעצמו. ידוע המקרה, למשל, שבו סירב האתר להתייחס לסופר האמריקאי פיליפ רות' כ"מקור אמין", כאשר הלה ביקש לעדכן את הערך שנכתב על ספרו "הכתם האנושי". כדי לקבל מושג על טבעה של "מכונת התעמולה המושחזת" ועל האינטרסים שהיא משרתת, אין צורך בהכרח להביט בערכים נפיצים כגון "רצח קנדי" או "מגפת הקורונה". די לקרוא, למשל, את הדף על אודות "הרפואה הסינית", שנדמה כמו הכתיבו אותו מכשפי היחצ"נות של תעשיית הפארמה.
לארי סנגר, אחד ממייסדי ויקיפדיה, פרש זמן קצר לאחר הקמתה והפך ברבות השנים אחד ממבקריה החריפים – בעיקר מנקודת מבט שמרנית-רפובליקנית המגנה את "האג'נדה הליברלית" של האנציקלופדיה. שותפו, ג'ימי וויילס, שימש זמן רב בתפקיד "העריץ הנאור" של הארגון, על אף שנתפס מבזבז עשרות אלפי דולרים מכספי התרומות על חיי רהב ועל ארוחות יוקרתיות. בשנת 2007 נכלל וויילס בתוכנית "המנהיגים הגלובליים הצעירים" של הפורום הכלכלי העולמי, ומאז הוא אורח קבוע בוועידה השנתית בדאבוס. הוא מקורב לטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, ואף זכה לקבל פרס מיוחד מן המשטר הרודני של איחוד האמירויות.
אם כך, ויקיפדיה מגלמת באופן מובהק את תהליך הריכוזיות שהתחולל באינטרנט, שבו התנקז האוקיינוס הדיגיטלי האדיר לתוך מספר מוגבל של תעלות חפורות ושל מאגרים מלאכותיים. הכוורת הכאוטית של ימים עברו הפכה קהילה מגודרת ומאולפת החיה במרחב ארכיטקטוני נדוש, תלויה באלפי תקנות ופרוצדורות ומכורה להרגלי גלישה מקובעים. הגורמים לתופעה הזאת אמנם רבים ומגוונים, אולם אין ספק שהכוח המניע המשמעותי ביותר שלה הוא המדיה החברתית שהפציעה לפני כשני עשורים ושינתה לנצח את פני המרשתת – וכנראה גם את העולם כולו.
למען ההגינות, מהפכת המדיה החברתית נושאת בחובה לא מעט היבטים חיוביים. היא פותחת בפנינו אינסוף נתיבי התחברות ומעניקה לנו מרחב לביטוי אישי. היא מספקת במה בלתי אמצעית ליוצרים ולכותבים שבעבר היו תלויים לחלוטין בחסדי התעשייה ובקברניטיה. היא קרקע פורייה לצמיחתן של קהילות אותנטיות וסולידריות המעניקות לנו מפלט ונחמה בעולם רדוף שדים – כפי שלמדנו על בשרנו בשלוש השנים האחרונות. נוסף על כך, היא מציעה תשתית אלטרנטיבית לתקשורת המונים תוססת, כמו גם ליוזמות פוליטיות וחברתיות שאינן נצרכות עוד לחזר על פתחי גופים מוסדיים או ברונים עסקיים.
עם זאת, הרשת החברתית היא קודם כל תחליף וירטואלי מעוקר לעולם האמיתי. היא חוסכת מאיתנו את העול שבאינטראקציה ישירה ובחיבורים רגשיים מורכבים. היא נוסכת בנו אשליה ש"כולם נמצאים בה", ולפיכך "אם אני לא שם משמע אני לא קיים". באורח אירוני, על אף אופייה ההמוני ופוטנציאל החשיפה העצום שלה, היא דווקא מצמצמת את המעגלים החברתיים שלנו ההולכים ומתבצרים בתוך גדרות של זהות ואידאולוגיה המשתנות חדשים לבקרים. היא יוצרת סביבה מלחיצה ומעודדת חשיבה קבוצתית. מעצם טבעה היא מעודדת שיח חירשים קולני המושתת על שפה קמצנית וניזון מסטריאוטיפים דלים. יתרה מכך, הריכוז המסיבי של הפעילות המקוונת בפלטפורמות בודדות מעניק למפעיליהן אוצר בלום ובלתי מחיק של נתונים אישיים שבעידן שבו "האינפורמציה היא הנפט החדש" הם הופכים מייד מוצר רווחי במיוחד.
תחת שליטתם האבסולוטית של הטייקונים ממחישה המדיה החברתית באופן הצלול ביותר את העיקרון לפיו "אם זה בחינם – אתם המוצר". בראיה לאחור, במקום להגשים את החזון הפלורליסטי-דמוקרטי נראה שהיא דווקא מימשה את הפנטזיה הפראית ביותר של האח הגדול. דוגמה מוחשית לפעילותה של "מכונת הריגול הכי מזעזעת שהומצאה אי פעם" (כדברי ג'וליאן אסאנג') היא פרשת תיקי טוויטר שחשפה את שיתוף הפעולה הנואל בין מנגנוני הביטחון לתאגידי התקשורת, במאמץ לצנזר את השיח החברתי-פוליטי ולעצב אותו בהתאם לטעמן של המדינה ושל האליטה הכלכלית.
כידוע, המדיה החברתית נהנית גם היא מן הדימוי ההיסטורי הרומנטי, כאילו היא תוצר אורגני של התפתחות טכנולוגית בלתי נמנעת – פרי גאוניותם ועמלם של "גיקים" חיוורי פנים שאש הקידמה בערה בחזם הצנום. המציאות, כתמיד, מורכבת ואפלה יותר. את חברת פייסבוק, לדוגמה, המתהדרת כיום כשלושה מיליארד משתמשים, הקימו אמנם שלושה סטודנטים מהרווארד (אחד מהם היה מארק צוקרברג), אולם השקתה ההמונית והתפשטותה האגרסיבית בשוק התרחשה בזכות ההשקעה והחסות של היזם והמיליארדר פיטר ת'יל – שותפו בעבר של אילון מאסק ובעליה של חברת "פלנטיר" אשר הוקמה בשיתוף ה-CIA ומפתחת עבור קהילת המודיעין כלים מתוחכמים של "שיטור מתנבא" וריגול אזרחי.
המדיה החברתית, אם כן, היא הגרסה המופרטת של המדינה האורווליאנית – מעין קבלן בלתי רשמי שתפקידו לתחזק את מאגר הנתונים הענק, לעקוב אחר המשתמשים ולתמרן אותם בהתאם לרוח הזמן ולצורכי השעה. לא רק זאת, אלא שתאגידי התקשורת אף הוכשרו כנוטריו של הנרטיב הממסדי, שבידם מופקדת הסמכות להבדיל בין אמת לשקר ובין מידע אמין לדיסאינפורמציה. אם לא די בכך, הרי שבמקום להעניק בידי אוכלוסיות מוחלשות ערוצי ביטוי, הם דווקא משתפים פעולה בגלוי עם משטרים מדכאים כדי לזהות ולגדוע באיבו כל ניצן של מרי. אזרחים לא מעטים ברחבי העולם – ובכללם פלסטינים בשטחי הגדה המערבית – נעצרים ועומדים למשפט בשל פוסטים שכתבו ולעיתים אף רק בשל סימון "לייק" שלא מצא חן בעיני השלטון.
עם זאת, מכונת הצנזורה לא רק שלא פסחה על "המדינות הנאורות", אלא שנדמה כי היא אף משקיעה בהן את מירב המאמצים והמשאבים – ואין ספק שעידן הקורונה חשף זאת באופן המוחשי ביותר. גם המלחמה באוקראינה היתה עבורה תירוץ להפעיל את כליה השפלים בדמות הקמת מסך ברזל וירטואלי שנועד לגונן על נפשותינו השבריריות מפני נזקיה של "הפרופגנדה הרוסית". תעשייה מסועפת ויקרה של "בודקי עובדות" ממסדיים השתלטה על המוקדים האסטרטגיים ברשת במטרה מוצהרת "למצוא מענה לזיהום המערכת האקולוגית של המידע". המלחמה ההיסטורית על הנרטיב והזיכרון הגיעה לשלביה המכריעים, ונדמה שרוב האנושות כלל אינה מודעת לקיומה.
האינטרנט איננו שוכח דבר. כל הנתונים והאירועים נחקקים על לוחותיו ונשמרים במחסניו האינסופיים, ושם הופכים סחורה יקרת ערך שתוקפה לעולם אינו פג. הרשת עוקבת אחרינו ולומדת את מחשבותינו ואת תגובותינו. היא כלי קיבול אידיאלי עבור טכנולוגיית האינטליגנציה המלאכותית מבית המדרש של הטראנס-הומניזם – חזון מיזוג האדם והמכונה המבשר את סילוקם המיוחל של מיליארדי "אוכלי החינם" המאכלסים את כדור הארץ. אנחנו הולכים ומתבוססים בביצה דיגיטלית קודרת – שבויים במערך צפוף של חיישנים ומצלמות, "האינטרנט של הדברים" שתכליתו לתעד כל רגע ורגע בחיינו. בעולם החדש הזה מיועדים כולנו לגור ב"בית חכם" ונוח להפליא, ללבוש "מכשור לביש" שינטר את מצבנו הרפואי, לנסוע ברכבים אוטומטיים ב"כבישים חכמים" ולעבוד ב"בניין חכם" במרכזה של "עיר חכמה" שתפקח על התנהגותנו, תספק לנו "שירותים אופטימליים" ותמזער את "הפרות הסדר ואת ההפרעות לחיי היומיום" (בכללן, מן הסתם, כל הפגנה ומחאה דמוקרטית). מערכת לזיהוי תווי פנים שתהיה פרוסה בכל צומת מרכזי ובמבנים ציבוריים תספק למוקדי המעקב מידע בזמן אמת על מיקומנו, על מעשינו ואף על מצב הרוח שלנו והכיוון שאליו מופנות עינינו. האח הגדול יהיה קשוב תמיד למצבנו הגופני והנפשי. הוא ידע לאן אנו הולכים ועם מי אנחנו נפגשים ועינו הדואגת, הפקוחה תמיד, תעקוב אחר הרגלי הצריכה והאכילה שלנו – הכל, כמובן, למען בריאותנו ורווחתנו.
זהו חזון העוועים הטכנוקרטי הצפוי לנו אם לא נשכיל להיפרע מן הרסנים הווירטואליים שהופכים אותנו בהדרגה מאזרחים בעלי זכויות לנתיני סייבר מבויתים. הטכנולוגיה הדיגיטלית היתה אמורה להיות ספינת החירות של האנושות, אך משוטיה והֲגָאֶיהָ מעולם לא היו בידינו. העושר המדומה וחיי הנוחות שהיא מציעה מאלחשים את חושינו ומעקרים את יכולתנו הקוגניטיבית לשפוט את המציאות באופן רציונלי ולהבחין בצל הזוחל של העריצות.
על אף כל יתרונותיו הידועים, אי אפשר להימנע מן ההכרה בכישלונו של האינטרנט או בהצלחתו, תלוי מאיזה קוטב של החברה מביטים. אין זה אומר שעלינו להיקלע ליאוש ולהתמסר לגזרות הקדמה ותחלואיה. עם זאת, הפתרון אינו בהכרח אקסודוס המוני וזניחה מוחלטת של עולם הסייבר (אם זה כלל אפשרי), אלא הבנה אינטליגנטית של התהליכים הגורליים המתקיימים בו, והכי חשוב – הפחתה משמעותית של תלותנו בו. אחרי הכל, העולם האמיתי עדיין נמצא שם בחוץ, ממתין בסבלנות שנשתחרר משבי האשליה ונגלה אותו מחדש. אולי נשכיל אז לשוב אל חיק הקהילה החיה והנושמת, אל המסחר הישיר, אל השפה המדוברת, אל המילה המודפסת והכתובה, אל מורשת היצירה עתיקת היומין של המין האנושי.
עלינו להשתלט מחדש על מפעל הזיכרון ולנהל אותו לפי צרכינו, לכתוב את ההיסטוריה ולספר אותה בקולנו שלנו, לכבוש את הטכנולוגיה מידי הברונים השודדים אותה ולנצלה לבניית חברה הומנית וסולידרית המקדשת את פרטיותו של האדם ואת חירותו. אנו נמצאים עתה בעיצומו של מאבק מאסף על גורלה של התודעה האנושית, ואין לנו ברירה אלא לנצח בו.
אהבתם את הכתבה? הצטרפו לבראשית וביחד נחזיר את השפיות והאמת למיינסטרים (חודש ניסיון מתנה!)
מה זה עיתון בראשית?
עיתון בראשית קם בתחילת שנת 2022 במטרה ליצור תקשורת ששמה את האדם הקטן במרכז התמונה. העיתון אסף תחתיו חבורה של אנשי תקשורת שהתייאשו מאמצעי התקשורת הקיימים אחרי שהבינו שהם אינם קיימים בשביל לשרת אותנו, אלא את בעלי הכסף וההשפעה. לעיתון אין משקיעים גדולים או מפרסמים שאומרים לו מה להגיד (ומה לא) והוא נתמך לחלוטין על הקוראים והתומכים שלו.