מאמא סילביה

מהרגע הראשון, חייה של סילביה ריברה לא היו קלים. היא נולדה בשנת 1951 בניו יורק להורים בלתי מתפקדים ממוצא ונצואליאני ופורטוריקני. כבר בילדותה המוקדמת אביה נטש אותה ואמה התאבדה. שנים אחר כך היא סיפרה שאמה גם ניסתה לרצוח אותה לפני שהתאבדה. בראיון איתה היא סיפרה כך: “נולדתי במונית בחניון של ביה”ח לינקולן. המלכה הגדולה לא יכלה לחכות ובגלל זה נולדתי ברחוב. סבתא שלי תמיד היתה מתלוצצת על כך שבגלל זה בסוף תמיד מצאתי את עצמי בפינת רחוב”.

אחרי מות אמה, סבתה החלה לטפל בה, אך גם אצלה לא מצאה הילדה נחמה או חסד. כשהתחילה לבטא סממנים נשיים, סבתה הגיבה כלפיה באלימות. בראיון שהעניקה בגיל מאוחר יותר אמרה: “סבתא שלי רצתה שאהיה מכונאית ואני רציתי להיות ספרית” אך הוסיפה שהיא מאוד אהבה וכיבדה את סבתא שלה. לדבריה, בין היתר בגלל זה עזבה את הבית בגיל מאוד צעיר ועברה לגור ברחוב. “לא דאגתי מהסבל של עצמי, דאגתי כי היא סבלה, אנשים היו אומרים לה שאני מתרוממת”. ברחוב התחברה עם טרנסיות נוספות ועד מהרה החלה לעסוק בזנות כדי לשרוד. “ברחוב אתה יכול למכור כל דבר. למכור גברים, נערים ונערות. תמיד יש לקוח בחוץ והם אלה שחולים. אני זוכרת שבגיל שלוש–עשרה כבר שכבתי עם גברים מבוגרים”. במבט לאחור אמרה ריברה, שלא יכלה להיות מישהי אחרת מלבד עצמה והקפידה לציין: “אהבתי להיות עצמי”.

ביוני 1969 פרצו בניו יורק מהומות סטונוול. בתקופה שלפני פרוץ המהומות, המשטרה האמריקנית היתה עוצרת טרנסיות רק בשל הנראות הנשית שלהן ברחוב. “אם הלכת ברחוב 42 ופשוט היית נראית כמו מתרוממת, היו זורקים אותך לכלא. הלכתי לכלא המון פעמים”. אנשים מהקהילה הגאה התקשו עד מאוד למצוא תעסוקה וחלקם עבדו במועדוני לילה של הקהילה שנוהלו על ידי מאפיונרים. פשיטות משטרתיות אלימות על המועדונים הללו היו עניין שבשגרה אבל ביום שפרצו המהומות דבר בלתי שגרתי קרה. חברי הקהילה הגאה, מגובים בתושבי שכונת גריניץ’ וילג’ שבמנהטן, השיבו מלחמה בסדרה של הפגנות.

מהומות סטונוול היו יריית הפתיחה של האקטיביזם של ריברה למען טרנסג’נדרים. “אני זוכרת שמישהו זרק בקבוק מולטוב בסטונוול, “היא סיפרה,”ואז חשבתי: אלוהים, המהפכה כאן. סוף סוף היא כאן”. כנראה אין מהפכה טובה עד שבקבוק המולוטוב הראשון נזרק. בתקופה ההיא העידה ריברה שלא היה לה ולחברותיה דבר להפסיד וזו האנרגיה שהניעה את ההתקוממות שלהן. מהומות סטונוול הן בין האירועים החשובים ביותר שהובילו לתנועת השחרור הגאה והן גם נקודת מפנה היסטורית לחברי הקהילה הגאה בכל העולם.

ריברה חשה שגם בתוך הקהילה הגאה, הטרנסיות זוכות לאפליה ולייחס מזלזל. “הקהילה תמיד הייתה מובכת ממלכות דראג, זה בגלל שהחברה הסטרייטית מזהה אותנו כי אנחנו נראות אחרת. אבל אדם צריך להיות מי שהוא”

לריברה היה חוש צדק מפותח מלידה והיא הייתה אקטיביסטית בנשמה. עוד לפני מהומות סטונוול, בגיל ממש צעיר, עסקה בפעילות נגד מלחמת ווייטנאם והיתה שותפה לאקטיביזם למען זכויות שחורים ופורטוריקנים. “היה לי את הזמן והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו”, אמרה. היא לקחה חלק גם בתנועת הפנתרים השחורים. “אדם שחור לא יכול לעבור כאדם לבן ואני מסרבת לעבור ככל דבר אחר שהוא לא אני”.

מדי פעם, מאבקיה החברתיים כילו את כל כוחותיה והיא מצאה את עצמה שוב ושוב מתגוררת ברחוב ועוסקת בזנות. בשלבים שונים בחייה התמודדה עם התמכרות לסמים ולאלכוהול וחזתה בחברות רבות לדרך מסיימות את חייהן בגלל זוועות השימוש.”אנשים צריכים להבין שזה שאנחנו חיות ברחוב לא אומר שאנחנו חולות. גם בתקופות שהייתי מזריקה, הייתי נבדקת כל הזמן”. היא ניסתה לשים קץ לחייה יותר מפעם אחת ללא הצלחה. אבל היה בה כוח שהמשיך להניע אותה על אף כל החבטות שספגה.

בשנת 1970 הקימה ריברה ביחד עם אקטיביסטית מפורסמת נוספת בשם מרשה פ. ג’ונסון את ארגון STAR – ארגון הרחוב של המהפכנים הטרנסים. הארגון הוקם בנקודת שבר בין ריברה לארגונים גאים ממוסדים יותר. ריברה חשה שגם בתוך הקהילה הגאה, הטרנסיות סובלות מאפליה ויחס מזלזל. “הקהילה תמיד הייתה מובכת ממלכות דראג. זה בגלל שהחברה הסטרייטית מזהה אותנו כי אנחנו נראות אחרת. אבל אדם צריך להיות מי שהוא”, היא הצהירה. נושאים שהיו על הפרק מבחינת הקהילה הגאה ההומו–לסבית, כמו חקיקה למען נישואים חד מיניים, היו לא רלוונטיים למאבקה. בשלב הזה הבינה שעליה לנקוט בצעדים אחרים כדי לקדם את האג’נדה שלה. היא רצתה לייסד משהו רדיקלי וספציפי יותר. ואכן, הארגון הרדיקלי “STAR” פעל כקולקטיב ובין היתר הציע קורת גג ותמיכה לצעירים שחיו בתוך מעגל הזנות. בתוך המרחב הזה היא קיבלה את הכינוי “אמא סילביה”, הודות ליחסה האימהי כלפי הצעירים והצעירות שהיו תחת חסותה באותה התקופה; “קראנו לה אמא כי היא היתה אמא של כולנו” אמר אחד הנערים.

הארגון היה פורץ דרך והמודל שלו היווה בסיס לבתים נוספים שהוקמו בהמשך. הוא פעל כשלוש שנים במתכונת זו וקם לתחייה מחדש לתקופה קצרה בשנת 2000. בשלב מאוחר יותר בחייה, אחד הנערים שהיה תחת חסותה בתקופה ההיא אסף אותה לביתו בזמן שהייתה שוב ברחובות. למרות שהיתה אישה עם עוצמות נדירות ובעלת חזון פורץ דרך, הקשיים, ההתמכרויות והאתגרים מבפנים ומבחוץ לא פסקו.

אחד הרגעים הזכורים ביותר של ריברה הוא הנאום המפורסם בעצרת הגאווה בניו יורק בשנת 1973. הקהל היה מורכב ברובו מחברי הקהילה הגאה אבל היה מעט מאוד ייצוג טרנסי ביניהם. המנחה שנראה ממש מבוהל, כמעט והתחנן בפני הקהל שייתן לה לדבר וזרק סיסמאות עייפות של אחדות כדי לשכנע אותם להקשיב. זה לא עזר. טרנסים עוד לא באו להם טוב אז. כשעלתה לבמה, החלו אנשים מהקהל לצעוק לעברה מילות גנאי ובוז וכשהתחילה לדבר, אמרה בייאוש שחיכתה יום שלם בשביל שיתנו לה לעלות. מה שהגיע אחר כך יכול קצת להסביר אולי את הבהלה שאחזה במנחה. בתיעוד האירוע, נכתב כי קולה של ריברה נשמע כמו זעקה חרוכה, זועמת ושבורה: “…האחים והאחיות שלכם בכלא ואתם לא עושים דבר בשבילם. האם אי פעם היכו אתכם? כלאו אתכם? אנסו אתכם? תחשבו על זה. אני הייתי בכלא, אנסו אותי והיכו אותי הרבה. שברו לי את האף, איבדתי את העבודה ואת הדירה שלי למען השחרור שלנו”. היא גם קיללה את הקהל ושאלה: “איך יכול להיות שאני עוברת את כל הדברים האלה וכך אתם מתייחסים אלי?” ואז ניסתה גם היא כמו המנחה לזעוק כמה סיסמאות על אחדות וירדה מותשת מהבמה.

לקראת סוף חייה החלה ריברה להתקרב לדת והייתה מגיעה באופן קבוע לכנסייה, שם עבדה בהתנדבות בחלוקת מזון לעניים. כעבור כמה שנים מינו אותה לנהל את מרכז חלוקת המזון ונראה היה שמצאה קצת שלווה. הנזירה שליוותה אותה בזמן שעבדה במרכז חלוקת המזון אמרה שהיתה לריברה רגישות עצומה כלפי כל בני האדם ולא רק כלפי אלה שהגיעו מהקהילה הטרנסית. בראיון שנתנה באותה התקופה, אמרה ריברה: “זה גורם לי להרגיש טוב. זה עדיין לא עבודה אבל זה עוזר. אני יכולה לחזור הביתה ולהגיד שניסיתי לעשות משהו טוב”.

אם הלכת ברחוב 42 ופשוט היית נראית כמו מתרוממת, היו זורקים אותך לכלא. הלכתי לכלא המון פעמים”. אנשים מהקהילה הגאה התקשו עד מאוד למצוא תעסוקה וחלקם עבדו במועדוני לילה של הקהילה שנוהלו על ידי מאפיונרים. פשיטות משטרתיות אלימות על המועדונים הללו היו עניין שבשגרה אבל ביום שפרצו המהומות דבר בלתי שגרתי קרה. חברי הקהילה הגאה, מגובים בתושבי שכונת גריניץ’ וילג’ שבמנהטן, השיבו מלחמה בסדרה של הפגנות

בשלב מסוים בחייה, כשהצליחה להתרומם מעל לחיי הסחי והזנות ברחוב, זכתה גם לסיפור אהבה מיטיב. הקשר הזה היה עם אישה בשם ג’ולי מורי. בראיון שנערך עם מורי, היא סיפרה שנמשכה לאנרגיה החזקה של ריברה ושמרגע שנהיו לזוג הן היו בלתי נפרדות. כשהיו יחד, ריברה היתה נקייה מסמים ואלכוהול. היא היתה מאושרת.

עד יומה האחרון פעלה ריברה לקידום זכויות טרנסג’נדרים בכל דרך שיכלה. אחרי שחלתה בסרטן והיתה כבר מאושפזת בהוספיס, היא הזמינה פעילים אחרים למיטתה והסבירה להם מה לדעתה חשוב שיעשו הלאה. סילביה ריברה מתה בשנת 2002 מסרטן והיא רק בת 51. המונים ליוו את טקס האשכבה שלה ועל האנדרטה לזכרה בניו יורק נכתב ציטוט שלה: “לא נפסיק. אנחנו לא מפחדות. לא ידכאו אותנו עוד”.