המלחמה בפרטיות
בעקבות התקפת הטרור במגדלי התאומים בניו יורק ב-9/11 שנת 2001, העביר בית המחוקקים האמריקאי את חוקי הפטריוט, שנועדו לאפשר לסוכנות הביטחון האמריקאית (NSA) להשתמש בסמכויות מוגברות לאיסוף מידע כדי למנוע פעילות טרור בארה"ב. המבקרים הגדולים של החוק טענו שמדובר בסמכויות המאפשרות לסוכנויות המודיעין לרגל אחר אזרחים אמריקאים באופן שפוגע בזכויות הפרטיות המעוגנות בחוקה. נטען שהרשויות ניצלו את הטראומה של הציבור מאירוע הטרור הגדול על מנת להעביר חוק דרקוני, שעד אז ניסו להעביר שוב ושוב במשך שנים ולא הצליחו.
כעת בישראל, לאחר אירוע הטרור המחריד ב-7 באוקטובר, ניכר דפוס פעולה דומה, ניסיון לקדם שורת חוקים שישללו זכויות יסוד של פרטיות האזרחים בתואנה של מלחמה בטרור. מניעת טרור היא כמובן בראש סדר העדיפויות הלאומי בימים אלה, אך מהצד השני עולה החשש שהרשויות ינצלו את החוקים הללו כדי להשתמש בהם גם במקרים אחרים שאינם בהכרח קשורים בטרור, וכך למעשה ניתן להעביר חוקים שהממסד ניסה להחוקק במשך שנים, אך בשל היותם לא דמוקרטיים נדרש מצב חירום כדי להעבירם. לאחר סיום מצב החירום, חלק מהחוקים (או כולם) יישארו בעינם, והציבור יתרגל אליהם ויפחית את התנגדותו אליהם. הסכנה היא שבמרוצת השנים החוקים הללו יתגברו ויחולו על מקרים רבים יותר.
הנה מספר דוגמאות מהשבועות האחרונים – הכנסת העבירה את "חוק המחשבות", תיקון 9 לחוק המלחמה בטרור, האוסר על צריכה שיטתית של תכני חמאס ודעא"ש. על פי החוק החדש, ניתן להרשיע אדם בשל "מחשבות" לביצוע פעולת טרור. מובן שתכנון וביצוע של פעולות טרור הוא מעשה פלילי על פי החוק הקיים ובצדק, ואולם כאן מדובר בתקדים, המזכיר במעט את "משטרת המחשבות" מהספר 1984 של אורוול, שמייצר מדרון חלקלק שבו צריכת תכנים המנוגדים לרצון המשטר תהווה עבירה פלילית. אם נשים את נושא הטרור בצד, ניטור של התוכן שנצפה על ידי אזרח מהווה פגיעה חמורה בפרטיות, והרשעת אדם על "מחשבות" היא כמובן בעייתית. החוק עלה לדיון במשך כשנה וחצי ונדחק עקב פגיעה בזכויות האזרח, ועתה הוא עבר בכנסת בחסות המלחמה בהליך מזורז, בתוך שעות.
דוגמה נוספת: לאחר שבחסות המלחמה הוסמכו צה"ל והשב"כ לחדור למחשבים המשמשים להפעלת מצלמות אבטחה נייחות, גם בקרב גורמים פרטיים, הצעת חוק שעולה לדיון תאפשר להם לעשות זאת במהלך חצי השנה הקרובה, עם אפשרות לשר הבטחון להאריך בחצי שנה נוספת. כאשר אזרח מתקין מצלמות אבטחה פרטיות בביתו אין הוא מעוניין שהאח הגדול יצפה בהן, מתוקף פגיעה חמורה בפרטיות. ההקלטות עשויות להישמר במאגרי מידע לא ידועים, להיות חשופות למתקפות סייבר, ומערכות בינה מלאכותית עשויות להיות מופעלות עליהן על מנת לייצר פרופיל ודירוג חברתי על הדמויות המופיעות בסרטון, כולל זיהוי פנים. יתרה מכך, מסיבה לא ברורה העניקה הכנסת סמכות "לשנות ולערוך את תוכן הצילום". מדובר בפגיעה בלתי מידתית בפרטיות האזרחים, ושוב למען בטחוננו. נותר רק לתהות מדוע המצלמות שהיו מכוונות לכיוון אויבינו מעבר לגדר היו כבויות בעודם מתכננים את אירועי ה-7 באוקטובר, בעוד מערכות זיהוי אזרחים כמו "עין הנץ" נפרשות בכל פינה בתוך המדינה ומופנות כלפי אזרחיה.
בנוסף לכך העבירה הכנסת בחקיקת בזק גישה לגופי הבטחון למאגר הביומטרי ולמערכת זיהוי הפנים של המדינה. כזכור בעת הקמת המאגר הביומטרי לפני מספר שנים הועלו התנגדויות בשל פגיעה בפרטיות האזרחים וחשיפה לאירועי תקיפות סייבר. אז הובטח כי המאגר יישמר אך ורק לצורך שלשמו נאסף, ולא תינתן אליו גישה לרשויות נוספות. כל בר דעת הבין שהממסד, ובמיוחד זרועות המודיעין, מעוניין מאד להצליב את המידע כדי לבצע ניתוחי פרופיל שונים ולזהות מיקום אזרחים בציר הזמן. והנה המדינה מוכיחה שבעת משבר זה בדיוק מה שקורה ושהחששות היו מוצדקים. בכל פעם שהמדינה מבקשת לפגוע בפרטיות לצורך מסוים וספציפי, זו תחילתו הבלתי נמנעת של מדרון חלקלק המאפשר למדינה לנצל את ההזדמנות הראשונה כדי להרחיב את הפגיעה גם למקרים אחרים.
הממשלה מבקשת להרחיב את סמכויות מערך הסייבר ולתת לו סמכות אכיפה וכפייה על עסקים פרטיים. במסגרת התקנות יוכלו מערך הסייבר והשב"כ לספק הוראות מחייבות לספקי שירותי מיחשוב במגזרים עסקיים מסוימים, וכן יחייבו עסקים לספק מידע על תקיפת סייבר בתוך 4 שעות מזיהויה. רשימת הגופים שעליהם חלה התקנה תהיה מסווגת. במדינה דמוקרטית לגופים פרטיים יש זכות לשמור על פרטיותם ועל פרטי לקוחותיהם, ואילו בעת משבר בטחוני כמו מלחמה או מתקפת טרור, המדינה מעוניינת לנהל את המגזר הפרטי. אולי זה נשמע הגיוני בעת מתקפת סייבר, אך מדובר בפגיעה בפרטיות, בחוסר שקיפות, לא ברור היכן נשמר המידע, למי יש גישה אליו והאם בעתיד הסמכות תורחב למגזרים נוספים.
רבים מהאזרחים בוודאי יטענו, ואולי בצדק, שבעת מלחמה מדובר בפעולות ששומרות על בטחוננו ומונעות טרור, ולכן הן סבירות ולגיטימיות. אך אותם אזרחים חייבים לוודא שבסיום המשבר כל הנתונים נמחקים והגישה של המדינה למידע הפרטי שלהם חוזרת למימדים הטבעיים.
מלחמת הסייבר
עוד מימד במלחמת ישראל בחמאס הוא מלחמת סייבר, שגם לה השלכות קשות. תקריות אחרונות מצביעות על שיטות לוחמה חדשניות, מעבר לשטחי קרב קונבנציונליים בתחום הדיגיטלי. עימותי סייבר אלה אינם מוגבלים לישראל ולחמאס; הם מערבים שורה של שחקנים בזירה העולמית.
במקביל ללחימה אנו רואים עלייה במתקפות סייבר המכוונות לתשתית ולאתרי האינטרנט הקריטיים של ישראל. ארגונים הקשורים לאיראן, רוסיה, חמאס ואולי גם שחקנים נוספים תיזמנו את התקיפות הללו, משיבוש מערכות התראה לשעת חירום ועד התקפות על ערוצי חדשות ואתרי אינטרנט ממשלתיים, התקפות המדגישות את הפגיעות הדיגיטלית של החברה המודרנית.
עפ"י בכיר בחברת צ'ק פוינט בראיון ל-ABC, למעלה מ-40 קבוצות ברחבי העולם תקפו למעלה מ-80 שירותי רשת ממשלתיים וחדשותיים בישראל מאז פרוץ המלחמה. מקרים ספציפיים מאירים את הרוחב ואת התעוזה של חדירות סייבר אלה. תוך מניפולציה של אפליקציית הצבע האדום של ישראל, האקרים הזריקו אזהרות שווא מפני טילים נכנסים, והפיחו פחד וכאוס בקרב אזרחים.
המניעים מאחורי התקיפות הללו הן רב-גוניות. חלקם מבקשים לגרום למצוקה פסיכולוגית על ידי שינוי תפיסות הציבור באמצעות שינוי של תצוגה על שלטי חוצות דיגיטליים. אחרים מנסים לפרוץ מערכות תקשורת חירום, תוך ניצול פגיעות כדי להפיץ פחד ומידע מוטעה בקרב אזרחים. קבוצה בשם "רוחות פלסטין" חשפה נתונים של אזרחים ישראלים מתוך מאגרי מידע ממשלתיים. בנוסף, השתלטות על מערכות חיוניות בנמל התעופה באוקלנד על ידי הקבוצות הרוסיות אנונימוס-סודן וקילנט לפני כחצי שנה מדגישה את רוחב ההתקפות הללו, המשתרעת מעבר לגבולות הלאומיים.
גם בישראל קמו קבוצות סייבר אנונימיות כדי להשיב מלחמה, כמו Red Evils, שתקפו במהלך החודש האחרון שורה של חשבונות טוויטר אנטישמיים בעולם, וכן תשתיות ממשלתיות בלבנון.
התכתשויות סייבר אלו אינן שיבושים בלבד; הן מייצגות התפתחות משמעותית בלוחמה המודרנית, תוך שימת דגש על עוצמתן של אסטרטגיות סייבר. ב-2021 קיים הפורום הכלכלי העולמי את הכנס סייבר פוליגון ברוסיה, שבו זרועות סייבר של מדינות וחברות נפגשו כדי לדמות משחק מלחמה שבו וירוס מחשבים גרם למגפה ממוחשבת ושיתק תשתיות קריטיות ברחבי העולם. לטענת קלאוס שוואב, ראש הפורום, פנדמיית-סייבר היא סיכון משמעותי יותר לעולם מווירוס אמיתי כמו קורונה. מעבר לגרימת כאוס, התקפות אלו מהוות סיכונים חמורים לתשתיות קריטיות, כמו רשתות חשמל ואינטרנט, בנקים ומפעלים, שעלולות להוביל לתוצאות קטסטרופליות של אי-סדר חברתי, שיתוק הכלכלה, ופגיעה בחיי אדם.
הקשר ההדדי של מערכות גלובליות מגביר את ההימור. התקפות סייבר אינן מוגבלות לגבולות גיאוגרפיים; ההשלכות שלהן יכולות להדהד ברחבי העולם, ולהשפיע על היציבות הבינלאומית, הכלכלות ותפקודים חברתיים בסיסיים.
בעוד מדינות מנווטות את סכסוכי הסייבר ההולכים ומחריפים הללו, מומחי אבטחת סייבר מדגישים את הדחיפות של חיזוק מנגנוני ההגנה ואימוץ אסטרטגיות יזומות. ישראל, הידועה בקידום אבטחת הסייבר שלה, מתמודדת עם נוף איומים מוגבר, המדגישה את הקריטיות של הגנות סייבר חזקות. אירוע סימולציה לאירוע סייבר עולמי בתשתיות בנקאיות נערך בישראל ב-2021 בהשתתפות 10 מדינות.
התמודדות עם אתגר מורכב שכזה דורשת שיתוף פעולה בינלאומי ומאמצים מתואמים. חומרת לוחמת הסייבר מחייבת מודיעין משותף, הגנות מאוחדות וגישה מקיפה למלחמה באיומי סייבר בקנה מידה עולמי. עימותי הסייבר המתמשכים בין ישראל, חמאס וקבוצות אחרות מסמנים רגע מרכזי בלוחמה העכשווית. הם מדגישים את ההכרח למוכנות גלובלית, לחדשנות בפרקטיקות של אבטחת סייבר ולאסטרטגיות מאוחדות כדי להפחית את האיום המתגבר של לוחמה מהסוג הזה.
ואולם גובר החשש שממשלות העולם והתאגידים הגלובלים יבקשו לייצר לעצמם שוק חדש של הגנת סייבר במטרה למנוע מלחמות סייבר שהן בעצמן אחראיות להן בעקיפין או במישרין. הפגיעה בפרטיות האזרחים והזכויות שלהם במרחב הדיגיטלי ייפגעו כתוצאה מהמלחמה הזאת, בעוד הממשלות והתאגידים יצברו להם עוד יותר ממון, כוח ושליטה על חשבוננו.
המלחמה באנטישמיות לעומת חופש הביטוי
בעידן שבו הפצת המידע מתרחשת בעיקר באמצעות פלטפורמות דיגיטליות, האיזון בין חופש הביטוי לבין הצנזורה נמצא בבדיקה אינטנסיבית. מהות הביטוי החופשי בתחום הדיגיטלי עומדת במרכזה של מחלוקת מתפתחת, שמצטלבת בהתערבות שלטונית. השיח סוער במיוחד בנוגע לתפקידה של הממשלה בהסדרת התכנים באינטרנט.
הצעות רגולטוריות אחרונות עוררו דיונים נרחבים על צמצום פוטנציאלי של חופש הביטוי. כך למשל בקנדה הוועדה לשידורי רדיו וטלוויזיה CRTC הטילה חובת רישיון לסטרימינג ברשת על כל גוף מעל רמת הכנסות מסוימת. בארה"ב הוחל חוק השוויון בתקשורת, שלא מאפשר לספקיות האינטרנט לבצע אפליה בין הגולשים והמפרסמים, וגם מגביל את התוכן שעובר ברשת. דיווחנו בעבר על רגולציית השירותים הדיגיטליים של האיחוד האירופאי שמבקשת לנהל את השיח ברשתות הגדולות, על יוזמות של האו"ם להקים צבא דיגיטלי ל"מלחמה במיסאינפורציה", ועל חוקים ויוזמות בארה"ב בעלי מטרות דומות, בניגוד לתיקון הראשון בחוקה שמגן על חופש הביטוי.
השאלה הגדולה היא היכן יש למתוח את הגבול בין רגולציה לחופש הביטוי. גופים ממשלתיים מתחבטים בנוגע לאחריות למנוע תוכן מזיק תוך הבטחת שימור ערוצי תקשורת חופשיים ופתוחים. הוויכוח סביב נושא זה משתרע על פני ממדים שונים. מבקרי רגולציה מוגברת טוענים שהיא פוגעת בחירויות היסוד, ומצטטים מקרים שבהם גופים רגולטוריים ביקשו לשלוט בנרטיבים, ועלולים לחנוק נקודות מבט מגוונות. עם זאת, תומכי הרגולציה מדגישים את הצורך לבלום מידע שגוי ודיבורי שטנה, ודוגלים באמצעים שיגנו על המשתמשים מפני תוכן מזיק.
במהלך ניהול משבר הקורונה, האו"ם, הממשלות, חברות הפארמה וחברות הביג טק שיתפו פעולה על מנת לצנזר כל תוכן שנגד את הנרטיב הממסדי. התוכן הזה סומן כמזיק, ותויג ככוזב אפילו אם נתמך על מחקרים מדעיים או צוטט על ידי מדענים מוכרים. ביקורת רבה הועברה אז על הפגיעה בחופש הביטוי שהיא ערך יסודי בחברה דמוקרטית, במיוחד לאור העובדה שבמרוץ הזמן התברר שבמקרים רבים המידע שהושתק היה דווקא אמיתי ואילו העמדה הממסדית התבררה כשגויה.
מנגד, עולה עתה סוגיית האנטישמיות ברשת. הטיקטוק והטוויטר הפכו למעוז עליית האנטישמיות ברקע המלחמה בעזה, כאשר ציטוטים קיצוניים כנגד יהודים מהווים כר פורה להתנגחות ביהודים בקרב השמאל הפרוגרסיבי והקהילה המוסלמית ברחבי העולם. אם כן מדובר בסוגיה מורכבת של איזון עדין בין התייחסות לתוכן מזיק לבין שמירה על חופש הביטוי – אנחנו כישראלים כמובן מאוד תומכים בהשתקת הקולות הקיצוניים והאנטישמיים כנגדנו, זה ממש צורך קיומי עבורנו; אבל כיצד ניתן לצפות מהפלטפורמות לנהל את הבעיה הזאת, והאם הממשלות הן אלה שמתאימות להסדרת העניין?
מצד אחד ממשלות רבות בעולם, כמו גרמניה, מוקיעות אנטישמיות בצורה מופגנת, אך ארגונים כמו האו"ם וארגון הבריאות העולמי יוצאים בגלוי כנגד מדינת ישראל במלחמה בעזה. ארגונים אלה שולטים בנרטיב של גוגל למשל, כפי שהוצהר בעבר, אז מהו המודל הנכון? אולי יש צורך בניהול שוק חופשי של נרטיבים, והצד שישקיע יותר בהסברה/תעמולה ויעבוד קשה יותר ביחד עם הרשתות החברתיות הוא זה שינצח בשיח?
אילון מאסק, בעלי X (טוויטר לשעבר) נוגח כאשר תמך בפוסט אנטישמי שטען שהיהודים אחראים לשנאת האדם הלבן, שמבוסס על תיאוריית קונספירציה מרושעת שהעלה רוצח המונים אמריקאי בבית כנסת בפיטסבורג ב-2018. אולם כאשר אפל ו-IBM הסירו את הפרסום מ-X בעקבות המקרה, הודיע מאסק שכל ביטוי של "מהנהר לים פלסטין תהיה חופשיה" ו"דה-קונוליאליזם" יוסר מהפלטפורמה בשל הסתה לרצח עם. מאסק יצטרך להתנהל בהתאם לתנאי השוק.
זוהי רק דוגמא כמובן, ואנו עדים למאבק בין אלה הדוגלים בפיקוח מחמיר על תוכן מקוון לבין אלה הדוגלים בשמירה על דיבור בלתי מוגבל. בתוך משיכה זו, החששות לגבי הישג יתר של הממשלה בהסדרת הפלטפורמות הדיגיטליות עלו באופן בולט. גופים ממשלתיים עשו ניסיונות לשלוט בדיבור במדיה החברתית, והחשש עולה לגבי הפרות אפשריות של זכויותיהם של אנשים להתבטא בחופשיות. התמרונים המשפטיים האחרונים של הממשלה בדרך לצנזר סוגים מסוימים של תוכן הגבירו את השיחה סביב מידת הסמכות השלטונית על ביטוי מקוון. מציאת קרקע משותפת לטיפול בחששות אלה, תוך הבטחת מרחב דיגיטלי תוסס המכיל נקודות מבט מגוונות, נותרה אתגר משמעותי עבור קובעי המדיניות והחברה בכללותה.