יצאתי לוויפאסנה, חזרתי מואר?

לפני כחודשיים חזרתי מסדנת ויפאסנה שנערכה בסרי לנקה. זו היתה הפעם השניה שהתנסיתי בשיטה. האם חזרתי מואר ואעשה עוד סדנה בפעם השלישית?

ויפאסנה זו שיטת מדיטציה עתיקה, שלפי המסורת הבודהיסטית התגלתה על ידי בודהה בכבודו ובעצמו, לפני יותר מ-2,500 שנה ומאז השתמרה מתכונתה המקורית. כיום פועלים מאות מרכזים בכל רחבי העולם, שבהם מלמדים ויפאסנה בדיוק לפי אותם חוקים, שטווה בזמנו סאטיה נאראיין גואנקה, הנחשב אבי הוויפאסנה המודרנית.

גואנקה נולד ב-1924 למשפחה הודית אמידה אך גדל בבורמה. בשנת 1969, לאחר שקיבל הכשרה במשך 14 שנה, הוא התיישב בהודו והחל ללמד ויפאסנה בסדנאות שמשכו אנשים מכל קצוות החברה במדינה. לפני כ-40 שנה הוא התחיל להכשיר מורים-עוזרים, שסייעו לו לעמוד בדרישה ההולכת וגוברת לקורסים, וכך הוקמו עוד ועוד מרכזים בכל העולם.

גואנקה הלך לעולמו בגיל 89, לפני 11 שנה, אך למעשה הוא ממשיך ללמד את השיטה עד היום באמצעות הקלטות קול וסרטונים. אפשר לומר שזהו One man show, שבו הוא לוקח את תלמידיו למסע, לעתים פוצח בשירה באמצע משפט, או מספר מעשיות מימי בודהה, שתמיד קולעות למטרה.

אני מודה, כל העניין הזה נראה לי בהתחלה מוזר; במדיטציה הראשונה שלי נשמע גואנקה שר בקול של חיה פצועה, הזועקת לעזרה וחשבתי לעצמי: “לאן הכנסתי את עצמי, ועוד מרצון, לעשרה ימים!” אבל ככל שהסדנה התקדמה התחלתי לחבב אותו, ואפילו חיכיתי לסרטונים של הבורמזי החייכן עם הלחיים השמנמנות. כל ערב הוא הסביר את הפילוסופיה של השיטה, נכנס לעומק המושגים הבודהיסטים שלה ונתן לנו מוטיבציה להמשיך ולהתאמן.

והמוטיבציה נחוצה בהחלט, כי השיטה כאמור קשוחה. גואנקה מגדיר אותה כניתוח פולשני עמוק לתודעה ואכן, לקחת על עצמך עשרה ימי שתיקה זו משימה מאתגרת. נוסף על כך, כל משתתף מתחייב לאמץ עוד חמישה נדרים: לא לשקר, לא לגנוב, לא להרוג, לא לקחת חומרים משני תודעה ולא לבצע אקט מיני. מיותר לציין שהשימוש במכשירים אלקטרוניים אסור בהחלט, לא ניתן לקרוא ולכתוב, ואין לקיים פעילות גופנית, כי כל אלה מסיחים את הדעת מהתמקדות בנפש פנימה.

למעשה, סדנת הוויפאסנה מכניסה אותך לשגרת חיים של נזיר; השכמה ב-4:00 בבוקר, שתי ארוחות טבעוניות ביום וכיבוי אורות ב-21:30. במהלך כל היום עושים רק מדיטציה; גואנקה מסביר את התרגיל היומי ואחר כך חוזרים עליו שוב ושוב ושוב. ההפסקות היחידות הן לשתי הארוחות. נשמע כיף? לא ממש. אם כך, למה אלפי אנשים נוהרים למרכזי הוויפאסנה ברחבי העולם?

להתרכז במציאות כאן ועכשיו

המונח ויפאסנה מתאר טכניקת תרגול של מדיטציה, שבמרכזה התבוננות בתחושות הגוף. פירושה המילולי של המילה בסנסקריט הוא “תובנה” או “תפיסת המציאות כפי שהיא”. לפי השיטה יש לבחון את המציאות ברגע הנוכחי, ולא בראייה לאחור או במבט לעתיד. הדרך לעשות זאת היא לעגן את התודעה באותו רגע, על ידי התבוננות בתחושות הגוף בלי לקטלג או לשפוט אותן, ממש כמו מדען המתבונן בהן דרך מיקרוסקופ. לפי גואנקה ההתבוננות הזאת יכולה להפחית את סבלו של האדם ולטהר את התודעה, כי כך הוא מפתח יכולת לתת פירוש קוגניטיבי לתחושות ולרגשות.

גואנקה לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל במיקוד תשומת הלב בתחושות וברגשות. גם המדע המודרני מכיר כיום בהשפעה הרבה שיש להן על האופן שבו אנחנו חווים את המציאות. לפי תאוריית “החוויה הרגשית” של הפסיכולוגים האמריקנים, סטנלי שכטר וג’רום זינגר, כל חוויה שאנחנו חווים מורכבת משילוב של תחושות גופניות (או עוררות פיזיולוגית) והפרשנות הקוגניטיבית שלנו לאותן תחושות.

בניסוי “הגשר התלוי” (1974) למשל, הדגימו החוקרים דוטון וארון תאוריה זו: מחצית מהנבדקים חצו גשר תלוי גבוה ומחציתם – גשר יציב ונמוך, ועל כל אחד מהגשרים עמדה אשה נסיינית. תוצאות הניסוי הראו, כי הגברים שחצו את הגשר הגבוה והרעוע דרגו אותה כמושכת יותר (חלקם אף ניסו ליצור איתה קשר לאחר הניסוי), ואף שייכו את העוררות הגופנית המוגברת שלהם למשיכה מינית כלפיה. כלומר, השילוב בין התחושות הגופניות והרגש שלהם הוביל לפרשנות קוגניטיבית שונה בין שתי הקבוצות; הגברים שפגשו אישה זרה לאחר שצעדו על גשר גבוה מאוד, מתנדנד ומפחיד, מעל תהום סלעית בעומק של 70 מטר, חשו משיכה גבוהה יותר כלפיה מאלה שחצו גשר בטוח.

יחד עם זה בתרגול ויפאסנה אנחנו נמנעים מלתת פרשנות קוגניטיבית לתחושות הגופניות, ומתבקשים רק להתבונן בהן בעת שהן צפות על פני השטח. תשומת הלב נתונה לאופן שבו תחושה אחת נעלמת ומתחלפת באחרת, וכל אחת שעולה היא זמנית, בין אם היא נעימה ובין אם לא. עצם ההתבוננות וההכרה בזמניות של כל תחושה מאפשרות לנו לשחרר את סיבלנו, בין אם הוא נובע מהיאחזות או מסלידה לתחושה שעולה, כי מדוע שאלו יתפתחו מחוויה שטיבעה להסתיים? כך מעודדת אותנו הוויפאסנה לחוות את הרגע הנוכחי במלואו, גם אם הוא נעים וגם אם הוא קשה ומכאיב.

להרגיע את התודעה

תנאי הכרחי להתבוננות בתחושות הגוף הוא תודעה שלווה. כאשר התודעה לא רגועה והמחשבות רצות לכל עבר, לא ניתן להתבונן פנימה. הדבר דומה לניסיון לראות את קרקעית הים כשהוא סוער. כשמגיעים למצב שבו התודעה רגועה מתחילים למקד אותה ולחדד את יכולת הקשב. כלומר, אנחנו מאמנים אותה להתרכז בתחושות שעולות באזור מסוים בגוף, וככל שהוא קטן יותר – כך החדות גבוהה יותר.

כדי להגיע לתודעה שלווה, שלושת הימים הראשונים של הקורס כרוכים באימון של טכניקת “אנפאנה”, התמקדות בדבר אחד ויחיד – בנשימה. כל שעל המתרגל לעשות הוא להתרכז בנשימה – בשאיפה ובנשיפה. הוא נדרש להיות מודע לאוויר שנכנס ויוצא, ממש כמו שומר בשער – וזה לא פשוט. מספר נשימות בודדות זה עוד קל, אבל מהר מאוד התודעה מתחילה להשתעמם, תופסת שליטה ונותנת דרור למחשבות. והן פשוט רצות; זיכרונות מהעבר, פחדים מהעתיד, רשמים מההווה או אפילו פנטזיות חסרות קשר למציאות. פתאום, אחרי עשר דקות, נזכרים שצריך להתמקד בנשימה, מתרכזים שתיים-שלוש דקות, ושוב המחשבות סוחפות אותנו ממנה. ככל שמתאמנים יותר זמן ההיסחפות אחרי המחשבות מתקצר, וזמן ההתמקדות בנשימה מתארך.

בוויפאסנה הראשונה, במהלך היומיים הראשונים, לא הצלחתי לבצע את התרגיל. חשבתי על כל דבר שאי-פעם קרה לי ודמיינתי דברים שייקרו; התודעה שלי היתה כל כך סוערת שלא הצלחתי להתמקד יותר מחצי דקה. אבל באורח פלא, אחרי יומיים אינטנסיביים כאלה, הרגשתי שכל הזבל המחשבתי מתנקה מהמערכת, שכעת אני מסוגל להתחיל להתמקד ב”עכשיו”, ואפילו לגשש אחרי תחושות פנימיות.

כשמגיעים לשלב הזה אפשר להתחיל בתרגיל הבא, שמטרתו לחדד את הקשב. בתרגיל הזה אנחנו מתבקשים להרגיש את רגע המגע של משב האוויר בזמן הנשימה. האם נקודת המפגש היא בנחיריים, בגשר האף או מעל השפה העליונה? האם האוויר נכנס באופן זהה לשני הנחיריים או שאחד דומיננטי יותר? האם אפשר להרגיש איך הטמפרטורה של האוויר הנכנס נמוכה יותר מהטמפרטורה של האוויר היוצא (בגלל חום הגוף)? אם הרגע הזה לא קורה – חוזרים להתמקד בנשימה. אני זוכר איך הוא הגיע אחרי כמעט שלושה ימים של עבודה מאומצת; רטטים בקצב מהיר מעל השפה העליונה ולחץ בנחיריים, שהרגישו כמו כיווץ לא רצוני של השרירים, יחד עם תחושות סיפוק וביטחון שהציפו אותי.

להתבונן בכאב בסבלנות

ביום הרביעי מתחילים סוף סוף לתרגל ויפאסנה. הרעיון פשוט: מיקוד התודעה בתחושות הגוף באופן שיטתי באזור מסוים ומעבר לאזור הבא. מתחילים מהקרקפת ויורדים למטה עד שמתבצע מעבר שלם על כל חלקי הגוף. כשהתודעה חדה, המיקוד מגיע עד חלקי הגוף הקטנים ביותר, כמו למשל אצבעות הידיים. ככל שמתקדמים בימים, אזור ההתמקדות מצטמצם.

התחושות שעולות הן סובייקטיביות, כלומר ייחודיות עבור כל אדם, ולכן אין טעם להשוות (וגם אי-אפשר כי אסור לדבר). ושוב, לא משנה אם התחושה נעימה או גסה, היא בהכרח זמנית ומטבעה לחלוף. העיקרון החשוב ביותר הוא לא לתת ערך לאף תחושה, כלומר לא להשתוקק לנעים ולסלוד מן הכואב כאשר הם צפים ועולים.

וכשיושבים עם רגליים משוכלות לאורך זמן הכאב מטפס לגב, לברכיים ולכפות הרגליים. באופן טבעי אנחנו רוצים להפסיק אותו ובמצב רגיל סביר שניקח משכך כאבים, נעשה מסאז’ ואפילו נעזר בחומרים משני תודעה. הוויפאסנה מזמינה אותנו לנקוט בגישה אחרת; להתבונן בכאב שעולה בסקרנות – איפה בדיוק נקודת הכאב? איך הוא מתבטא? האם הוא קבוע או משתנה לאורך זמן? אם מצליחים להתבונן בכאב, מגלים שהוא נסבל יותר ממה שהוא מרגיש, וככל שהזמן חולף הוא משנה את אופיו – לעיתים נחלש, לפעמים מתגבר וקורה שהוא משתנה לתחושה אחרת לגמרי, כמו רטט או חום. התבוננות בכאב או לחילופין בתחושה נעימה, בלי לפתח תגובה, מחזקת את תחושת האיזון שלנו (Equanimity) ואת יכולת ההכלה של מצבי קיצון – וזו מתחזקת ומשתפרת ככל שממשיכים בתרגול.

גם מבחינה מדעית ניתן למצוא עדויות רבות ליעילות הוויפאסנה. למשל, מחקר שבחן את הפעילות המוחית באזורים המעורבים בעיבוד קוגניטיבי ובעיבוד חוויה רגשית בקרב מתרגלים, מצא פעילות מוחית גבוהה בטווחי התדירויות אלפא (8-13 MHz) ותטא (4-8 MHz). פעילות בטווחי תדרים אלה נמצאה קשורה עם מספר מצבים נפשיים, כמו מצב מנטאלי של Relaxed Alertness המאופיין ברוגע ובריכוז, שבו קיימת דריכות להגיב, אך מתוך מצב שליו ולא בשל תחושת לחץ. במצב מנטאלי כזה הקשב מופנה יותר לעיבוד תחושות פנימיות לעומת עיבוד של מידע המגיע מגירויים חיצוניים, כלומר, היכולת להתבונן פנימה חזקה יותר. במצב הזה השליטה בקשב גבוהה יותר, התודעה לא נודדת למחוזות רחוקים ומתמקדת ב”כאן ועכשיו”.

יחד עם הצדדים החיוביים של הוויפאסנה יש לציין את הקשיים הנלווים אליה; ככל שהימים עברו, אני לא יכול להכחיש שהרגשתי כלוא, כי כל מה שהיה חשוב זו המדיטציה וההשתפרות בתרגול. התודעה שלי חיפשה מפלט ועוגן בסביבה הקרובה, אבל התקשורת עם הסביבה הרי היתה אסורה. מצאתי את עצמי מקטלג את שאר המשתתפים לפי המאפיינים שלהם – זה שבנה מגדל כריות כדי לשבת נוח, הבחור הגבוה, זה שאכל יותר מדי, הגבר שהתלבש כאילו זה יום חתונתו וההוא עם הרעשים המוזרים מהבטן. גם הנשים עברו אבחון למרות שהן ישבו בקצה השני של החדר; המקועקעת, הסקייטרית, זאת שמזכירה לי את אמא, הבחורה שנמצאת במדיטציה תמידית, הנזירה שישנה ללא הפסקה וההיא היפה, שאני כאילו יודע עליה הכל ומפנטז על עתיד משותף שנבנה ביחד.

במידה מסוימת הרגשתי שאני צריך ליצור לעצמי מעין עולם פנימי, שבו אני מספר את הסיפור וקובע את החוקים. לעתים הייתי סופר את השעות שנותרו עד סוף היום, מחשב כמה שעות מדיטציה נותרו לסיום הקורס ומסכם את פרק הזמן, שבו הייתי במצב מדיטטיבי ביחס לשנה הקלנדרית.

במילים אחרות, כמו בחיים העליות והירידות רבות וסוערות, ובקלות אפשר להגיע למצבי קיצון. ועם כל החוכמה והיופי הפילוסופי של השיטה – היא לא מתאימה לכל נפש; חלק יגלו את המשמעת והקושי הפיזי כאתגר, ואחרים כלל לא יבינו לשם מה הטרחה. לאלה האחרונים אני ממליץ על שיטות אלטרנטיביות, הדוגלות בקורס ויפאסנה רך יותר, שמתאים לקהל הרחב.

למרות שהפקתי מהסדנה הרבה ניסיון, מבחינת תרגול והבנת הפילוסופיה שלה, הקושי שחוויתי עדיין טרי. הקורס דורש משמעת ועמידה בחוקים, בתנאים שלא מביישים טירונות; תרגול אחרי תרגול בלי לבזבז זמן על מנוחה. כמובן שמהר מאוד הגוף נותן את אותותיו, והפרצופים הרעננים מסביב נעשים תשושים, צולעים תוך כדי גניחות ואנחות. אבל אולי זה כמו שאומרים על לידה ובחלוף הזמן הייסורים יישכחו, ואמצא את עצמי שוב ברגליים משוכלות, מתבונן לתוך עצמי ומתמקד ב”כאן ועכשיו”.