loader image

הפרות השמחות של סנטה מריה

האם מי שחיים בגן עדן יודעים שהם חיים בגן עדן? האם יתכן שזה גם הסיפור שלנו?

גיליתי את גן העדן של הפרות. נראה לי שהפרות האלה עברו תהליכים עמוקים וחזקים בגלגוליהן הקודמים, זכו להיוולד מחדש ולהתגלגל למקום המושלם הזה, שביקרתי בו במשך עשרה ימים.

סנטה מריה. אי קטן בלב האוקיינוס האטלנטי, השייך לשרשרת האיים האזוריים בפורטוגל. יש בהם הרבה מקומות יפים ואקזוטיים, גלים לגלישה, יינות משובחים ועוד, אבל האי שביקרתי בו קטן וצנוע מאוד. קוראים לו גם “האי הצהוב” ו”אי השמש”, והוא ידוע בשלל מיני הציפורים והצמחייה המגוונת שלו. יש בסנטה מריה גם אזור מדברי עם שרכי ענק, הורטנזיות, עצי אשוח יפנים, עצי זית, סברס, אורנים וברושים מיוחדים, ובמרכזו מתנשא רכס הרים נמוכים יחסית – כ-580 מטר מעל פני הים – עתיר כרמי ענבים המטפסים על טרסות עתיקות. לצידי הדרכים הצרות פזורות חומות אבן עתיקות בנות מאות שנים ואינסוף פרחי בר צבעוניים, והכל עטוף מסביב באוקיינוס כחול, שבו חיים לוויתנים, דולפינים וצבי-ים ענקים.

האי מאכלס כפרים קטנים ולכל כפר יש צבע המאפיין אותו, בין השאר, על משקופי הדלתות והחלונות של הבתים. רובם עדיין בנויים בדרך מסורתית – קטנים ומותאמים למזג האוויר החם והיבש של סנטה מריה. בכפר הקטן שבו גיליתי את גן העדן של הפרות יש בנק אחד, עיר נמל אחת, שני סופרים גדולים לצד כמה מכולות קטנות ומשרד עם אשה אחת, שהיא גם משרד הפנים וגם חברת חשמל ומים וכל שאר העניינים המוניציפליים. ויש גם אוטו דואר גדול, שמשמח את התושבים כשהוא מגיע. במרכז הכפר, שאליו הגיעו בשנת 1431 המתיישבים הראשונים, ניצב פסל גדול של כריסטופר קולומבוס עם יד על הלב.

האי סנטה מריה

פרה שמחה, כולם שמחים

באף מדריך תיירים או חיפוש בגוגל לא תמצאו את ההגדרה “גן עדן לפרות” בהקשר לאי הקטן והנפלא הזה. זאת לגמרי המצאה שלי. אבל בכל היופי והצבעוניות שלו – דווקא הפרות הן שהכי משכו את תשומת לבי. זהו אי מלא פינות קסם עם מעט אנשים (כ-5,500 תושבים) והרבה מאוד פרות שמחות, בריאות, ספורטיביות וטובות לב.

בל נטעה – הפרות המהממות האלו גדלות לאכילת בשר, אבל אין ספק – עד שהן נלקחות אל מותן, הן חוות חיים מספקים ביותר כראוי לכל יצור חי. כי באי הזה אין רפתות מסריחות מצואה ומשתן – אפילו לא רפת אחת. ואין נהי ובכי של פרות שבורות לב, שלוקחים מהן את העגלים והעגלות מייד אחרי ההמלטה, אלא מפרידים ביניהם רק כשהאם דוחה אותם ולא חפצה יותר להניק.

אין צער, בחיי, אין טיפת צער. הפרות משדרות רוגע וסיפוק, שמחה, אימהות ואהבה. ניכר שהן אוכלות טוב; אין כאן מגדלי תחמיץ עם ריח חמוץ כדי לפטם אותן, אין במזון שלהן תוספים מלאכותיים, אין כליאה ואין דיכוי. יש שדות מרעה רחבי ידיים, ירוקים כל השנה, שבהם הן רועות בחופשיות יחד עם כל העדר. הפרות באי הזה גם זוכות לסקס אמיתי, ולא להזרעה מלאכותית, על ידי פרים גדולים ויפים שעושים את עבודת הרבייה בשמחה. כולם שמחים. הפרות מטיילות ונמצאות בתנועה, רצות ומטפסות ונראות בכושר שיא. הן גדולות גוף וקרניים, העור שלהן מבריק מבריאות קורנת והן מתנהגות כמו מלכות הכפר (אגב, גם העיזים והכבשים נראים כאן מבסוטים).

כל יום שבו הסתובבתי באי התבוננתי בפרות והבנתי שאפשר אחרת. לחיות אחרת, לעשות הכל אחרת. לקחת את הזמן שלוקח התהליך הטבעי של גידולן בלי להאיץ ולדחוק, בלי למקסם את הרווח על חשבון איכות גבוהה וחיים שלמים; כאן מבינים שזה לא סבבה להעביר את חייו של בעל חיים בסבל נוראי ובתזונה ירודה, ואחר כך לאכול אותו. להפך – פרה שמחה, כולם שמחים.

האי הירוק שלי

אני צופה מהצוק על ספינת הדיג הקטנה של פדרו, שחוזרת לנמל עמוסה בדגים ובפירות ים שהוא דג ומוכר למסעדות ולפאבים באי. הכל טרי, ממש מעכשיו. פדרו גם מגדל תרנגולות, שכמו הפרות מסתובבות חופשי, אוכלות עשב רענן ומטילות היכן שבא להן. פדרו צוחק כשהוא מספר לי, שלפעמים לוקח לו שעתיים לאסוף את הביצים מהשטח. מה יש להגיד? לא זוכרת שאי-פעם אכלתי ביצים כל כך טעימות.

יש גם זרים שחיים באי, כמו זוג שווייצרי שעזב את חיי השפע בגלויה מושלמת ובחר בחיים פשוטים ומחוברים לטבע, משוחררים מכובד המטען של מערכות בירוקרטיות. יש להם בוסתן וגן ירק אורגני שבו הם מגדלים פפאיות, אבוקדו ואספרגוס.

הכל פשוט בסנטה מריה. שום דבר לא מתוחכם ולא יותר מדי מודרני, אבל מתוחזק היטב (בכל זאת, הוא שייך לאיחוד האירופי). ויחד עם זאת, רבים בכפר לא מזהים את איכות החיים בגן העדן שלהם – בתוך טבע, קשובים לרוח ולגשם, מכירים את שפת האוקיינוס ותנודותיו – וחולמים לגור בליסבון או בלונדון.

וכן, ראיתי כריש כששחיתי באוקיינוס ועוד הרבה מראות קסומים ופלאי פלאים. אבל הפרות – השקט שלהן, המלכותיות והאלגנטיות באופן הרביצה שלהן באחו, מדושנות ושבעות ללא פחד ממחסור, חדורות הערכה עצמית וביטחון עצמי – הן אלו שעוררו בי את הרצון להתבונן בעולמי שלי; לאן אני שואפת, על מה עליי להודות שנפל בחלקי ומה אני רוצה לשנות במציאות חיי. כי נפלאות שכאלו מעוררות צורך לדייק את החיים. לא לברוח ממציאות אחת לשניה, אלא להתמקד במה שחשוב באמת; לצאת מהמרוץ, להרגיע, לשהות בפשטות באחו הפנימי, לשנות את מה שמכביד – לדייק לכדי פשטות.

ואולי אלה החיים, פשוט ככה. פרות שזוכות לגלגול מאושר, אך כלל אינן מודעות לכך שהן חיות בגן עדן, לעומת חברותיהן האומללות מהאלפיון העליון בעולם המערבי המודרני; ואנשים שיש להם הכל, אבל עדיין שואפים לצאת למסע ארוך ורחוק, כדי לגלות בסופו של דבר את המהות השמימית – חלקת האלוהים שממנה יצאו למסע.

אז חזרתי מסנטה מריה עם רעננות פנימית, בתחושה שיצאתי מהמסגרת, כדי למצוא בתוכי את האי הירוק שלי.

כתבות שאולי יעניינו אותך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

אביב העב”מים

בשנים האחרונות ידיעות על חוצנים עברו מבלוגים של תמהונים לכותרות בניו יורק טיימס ולהודעות רשמיות של הפנטגון, אבל האדמה לא רועדת והאנושות לא מחשבת מסלול מחדש. האם הרנסנס החייזרי הוא מניפולציה של תעשיות הנשק? פסיכוזה המונית? שיגרנו את הספקן הכי גדול שלנו, מני אביב, לעקוב אחר אבק הכוכבים, והוא חזר מגרד בפדחתו. וזה המון

בשנים האחרונות ידיעות על חוצנים עברו מבלוגים של תמהונים לכותרות בניו יורק טיימס ולהודעות רשמיות של הפנטגון, אבל האדמה לא רועדת והאנושות לא מחשבת מסלול מחדש. האם הרנסנס החייזרי הוא מניפולציה של תעשיות הנשק? פסיכוזה המונית? שיגרנו את הספקן הכי גדול שלנו, מני אביב, לעקוב אחר אבק הכוכבים, והוא חזר מגרד בפדחתו. וזה המון

תסתכלו לנו בעיניים

בשנתיים שמאז תחילת החיסונים עלתה התמותה בישראל באלפי מקרים לשנה. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או מת במפתיע בזמן הזה, אבל רופא שיעז לאשר זאת יפוטר ו/או יאבד את רשיונו. אמצעי התקשורת והמדיה החברתית בנו חומת ברזל של שתיקה והשתקה. הנה ארבעה סיפורים שמייצגים אלפי מקרים ומבקשים – אל תסיטו את מבטכם, השקר הזה הורג

בשנתיים שמאז תחילת החיסונים עלתה התמותה בישראל באלפי מקרים לשנה. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שנפגע או מת במפתיע בזמן הזה, אבל רופא שיעז לאשר זאת יפוטר ו/או יאבד את רשיונו. אמצעי התקשורת והמדיה החברתית בנו חומת ברזל של שתיקה והשתקה. הנה ארבעה סיפורים שמייצגים אלפי מקרים ומבקשים – אל תסיטו את מבטכם, השקר הזה הורג

״אנחנו לא צריכים חוק אקלים, אבל אם נגזר עלינו, לפחות שיהיה חכם ולטובתנו״

יונתן דובי הוא פרופסור מן המניין בבית הספר לאקלים של אוניברסיטת בן-גוריון. בראיון לבראשית הוא מסביר למה אין מקום להיסטריית ההתחממות הגלובלית, טוען שהתקשורת נגועה בבורות קולוסאלית, שכמות תופעות הטבע הקיצוניות על הפלנטה ירדה בעשורים האחרונים, שהמעבר לאנרגיה סולרית מתרחב בעיקר בגלל לובינג של היצרנים למרות שהיא עדיין לא בשלה להחליף את התשתיות הקיימות ואולי לעולם לא תהיה, ומבקש מהורים לקחת אחריות ולהגן על ילדיהם מפני פיתוח חרדות שווא

אפרת פניגזון בראיון מיוחד עם פרופסור יונתן דובי, האיש שמשבר האקלים גורם לו לצחוק ולבכות גם יחד. צפו בראיון המלא

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

[login_fail_messaging]