העיתונאי חי, העיתונות מתה - בראשית

ג’וליאן אסאנג’ לא ראוי לפרס. בשום פנים ואופן לא. הוא אינו ראוי לעלות על במה נישאה, לבוש טוקסידו ועניבה תואמת, ולהישטף בזרקוריה של תהילת הגיבורים. לא מגיע לו לקבל אות כבוד לקול תשואות נרגשות על רקע דמעות שליש של יקיריו. הוא אינו זכאי למחוות הכרה מאת בני סמכא, לחיבוקי חנופה של ידועני העת ולטפיחות התנצלות מהקולגות שזנחו אותו בימי שביו.

הוא לא ראוי לכל זה, לא מפני שמפעלו האדיר אינו עומד במבחני האומץ והזמן, אלא להיפך – דווקא בגלל הייחוד והנדירות של מעשיו, והמחיר הכבד שהם גבו ממנו. כי טקסים ופרסים לא נועדו לגיבורים אמיתיים. בין כה וכה רובם נותרים אלמונים ושמותיהם אינם מהדהדים במערכת ההגברה התודעתית. אלה הם ילדיה הנאיביים של האנושות, הנקלעים למערת הדרקון בלא שהתכוונו לכך וסופם שהם נופלים קורבן לתמימותם. לתעוזתם אין תיעוד, ואף אנדרטה לא נושאת את שמם. זכרונם נשטף ונשכח בנהר ההיסטוריה, שלאורך גדותיו מתנשאים גלעדי השיש של אלופי התרבות ונבחריה – אלה הזוכים להיכתב בספרי הלימוד ולהיחרז בשירים ולהיחרת על לוחות ההנצחה. זוהי דרכו של עולם מאז ומתמיד, ואין סיבה להניח שזה ישתנה ביום מן הימים. ואולי טוב שכך, שכן אם קיימים גיבורים אמיתיים בקרבנו, עדיף לחסוך מהם את האותות המאולצים של תודתנו ופשוט להניח להם לנפשם.

הציוויליזציה האנושית מכורה לפרסים ולמחוות טקסיות, ועולם התקשורת מצטיין בכך באופן מיוחד. כבוד וייקר יש שם כיד המלך. בארה”ב בלבד מחולקים מדי שנה לפחות 30 פרסים “יוקרתיים” – החל מפרסי פוליצר המפורסמים ועד “מדליית ג’יימס פולי לאומץ בעיתונות” – וכן עוד מאות אחרים הניתנים בחסות גופים ציבוריים, קרנות פרטיות, מוסדות אקדמיים וארגוני עיתונאים. גם הזירה הבינלאומית מספקת לא מעט חפצי מתכת וגיליונות קלף לעיטור משרדים וחדרי מגורים, כגון פרס UNCA (תא כתבי האו”ם) על שם הנסיך אלברט ממונקו, “פרס המצוינות בעיתונות” של האיחוד האירופי, או “עט החירות המוזהב” מטעם אגודת העיתונאים העולמית. מגוון הפרסים מכסה כמעט כל תחום אפשרי, החל מפוליטיקה וכלה בספורט, והם ניתנים לרוב עבור “מצוינות”, “מסירות מקצועית”, וכמובן – “תרומה מיוחדת לחופש העיתונות”.

מערכת יחצנית המתחפשת לעיתונות

ככל הידוע, אף אחד מהזוכים בשנים האחרונות לא טרח להתייחס לעיתונאי החשוב בתקופתנו, שהיה כפסע מהסגרה לארה”ב כדי לעמוד שם לדין באשמת ריגול. למעשה, סקירה כללית של פרסומי ועדות הפרסים עבור “חופש העיתונות” אינה מעלה אפילו אזכור קלוש של אסאנג’, שבמשך יותר מחמש שנים נמק בבית הכלא השמור ביותר בבריטניה, אך ורק מפני שביצע נאמנה את שליחותו המקצועית. ואין בכך פלא, כמובן. התקשורת המרכזית היא לא יותר ממערכת יחצנית המתחפשת לעיתונות. התוצרת שלה היא פשטנית ועצלה, אך היא מועצמת על ידי הלמות תופים והבהקי מצלמות, ונתמכת במנגנון משוכלל של הפצה המונית. כמו ארוחה של רשת מזון מהיר הנשקפת מעל לוח פרסום מואר – היא מתהדרת בחזות בוהקת, סקסית ומעוררת תיאבון, אך התוכן שלה מעוקר מכל ערך תזונתי, ולפעמים אף גרוע מכך.

התקשורת מטפחת גדודים של כרוזים וכתבנים שתכליתם היא לדברר את בעלי העוצמה ולקדם את האינטרסים שלהם. בתוך תוכם הם מבינים שגורלם לא יהיה כשל אסאנג’ כל עוד הם יטופפו בין הקווים המסומנים ולא יפנו מבט ישיר אל האש הקדושה. ככל שהם משתעבדים יותר לדימוי העצמי המופרך שלהם, כך הם גם מרבים לחלק לעצמם פרסים עבור עיתונות חופשית ולקלס את האומץ הווירטואלי של עמיתיהם. הם זקוקים נואשות לגביעים ולגיליונות ממוסגרים על מנת להפיח חיים מלאכותיים במקצועם הגוסס. ואולי הם ראויים לכבוד הזה, ולו רק בזכות כשרונם המפעים להעמיד פני גיבורים בעת שהם ניזונים באופן כמעט אקסקלוסיבי מפיטמת הממסד.

למעשה, שפע אותות הכבוד ממחיש עד כמה התקשורת היא בשר מבשרו של המנגנון שאותו היא מתיימרת לסקר ולבקר. באורח אירוני, רבים מהפרסים מוענקים על ידי גופים ממשלתיים, או מטעם קרנות הניזונות מתקציבים ציבוריים והרבה כסף תאגידי. לא רק זאת, אלא שלעתים אירועי הגאלה היוקרתיים נערכים בנוכחות ובחסות דמויות ציבוריות בכירות, שאמורות לכאורה להיות אנטגוניסטיות לעיתונות חוקרת ומפוקחת.

דוגמה מובהקת לכך אירעה בחודש אפריל האחרון, כאשר העיתונאי הישראלי ברק רביד זכה בפרס “תא כתבי הבית הלבן” עבור “מצוינות” בסיקור ממשל ביידן בתקופה שלאחר ה-7 באוקטובר. רביד, הפרשן המדיני של וואלה, היה בעבר כתב בעיתון הארץ ובערוץ 13. החל מהשנה שבעברה הוא גם עובד ברשת CNN ובאתר החדשות האמריקני המצליח אקסיוס, שנרכש לאחרונה על ידי הקונגלומרט הפרטי COX תמורת כחצי מיליארד דולר. אקסיוס, שיש המכנים אותו “כלי התקשורת של העתיד”, הוא פלטפורמת אקטואליה חדשנית המתמחה בכתבות מתומצתות בסגנון פוסטים בפייסבוק, שנכתבות בשפה פשטנית ודידקטית להביך. הידיעות אף מחולקות לראשי פרקים המסבירים לקוראים את חשיבות הדיווחים ואת משמעותם, לבל ייסחפו חלילה למסקנות בלתי רצויות.

עיתונות חדשה: ברק רביד מקבל חיבוק ופרס ממושא הסיקור שלו, ג’ו ביידן

הפרס היוקרתי ניתן לרביד במהלך “ארוחת הערב השנתית” של תא הכתבים בבית הלבן בהשתתפות ג’ו ביידן. זהו אירוע דביק ונוצץ המאופיין בהומור חנף, חזות הוליוודית מנותקת ואבק כוכבים מעושה – אם כי השנה הוא היה אף מביך באופן מיוחד, לנוכח ההתבטלות הכמעט מוחלטת של הדוברים השונים בפני הנשיא הישיש. השיא היה כאשר הקומיקאי קולין ג’וסט, שנשא את נאום ה-ROAST המרכזי, לא רק החמיא לעיתונאים שישבו באולם על כך שהם “אומרים אמת לבעלי הכוח”, אלא אף שיבח את ביידן על הישגי ממשלו ועל אופיו “ההגון והטוב”. כאשר רביד נקרא אל הבמה על ידי לסטר הולט, קריין חדשות הלילה של רשת NBC, כדי לקבל את אות הכבוד, הוא לא שכח להעניק חיבוק אמיץ ומחויך למי שאמור להיות מושא סיקורו – המנהיג הרשמי של המעצמה המובילה בעולם, המפקד העליון של הצבא הגדול בהיסטוריה, המדינאי החזק בתבל (לכאורה). מה שמעציב הוא, שרק בודדים יכולים כיום להבחין באבסורד הזועק מתוך הסיטואציה הזו.

העיתונאי שהעז לחרוג מהשורה ונורה בראשו

בעוד שברור למדי עבור מי נועדו הפרסים היוקרתיים, נהיר עוד יותר מי הם העיתונאים שאינם ראויים לבוא בשערי הכבוד של היכלי התהילה. זוהי רשימה לא ארוכה במיוחד, והמשותף בין חבריה הוא היחס המזלזל והמחפיר שלו הם זכו, הן מצד הרשויות והן מצד התקשורת, שלעתים אף הוביל לתוצאות טרגיות.

אחד מהם הוא ללא ספק העיתונאי גארי ווב (Webb), שבשנת 1996 פרסם סדרת כתבות בשם “ברית אפלה”, אשר ירדה לשורש “מגפת הקראק” שפקדה את לוס אנג’לס באמצע שנות ה-80 ופגעה אנושות בקהילה השחורה בעיר. בזכות עבודת נמלים מאומצת ומתועדת היטב הצליח ווב להוכיח שחלק ניכר מהסמים הוברחו ממרכז אמריקה באמצעות מנגנוני הקונטראס, גדודי שכירי החרב של ה-CIA, שהוקמו על מנת להפיל את הממשלה הנבחרת של הסנדיניסטים בניקרגואה.

ווב חשף מסמכים רשמיים ופרוטוקולים של בתי משפט שהראו כיצד הממשל הפדרלי נתן יד חופשית לסוחרי הקונטראס, שהציפו את דרום קליפורניה בסם הזול והקטלני, בזמן שרבבות צעירים שחורים נזרקו לכלא בעוון שימוש בחומר האסור או החזקת כמות קטנה ממנו. המאמרים אמנם פורסמו בעיתון קטן בעיר סן חוזה שבקליפורניה, אולם הם היכו גלים ברחבי המדינה ועוררו סערה עצומה בקרב הקהילה השחורה. דמויות ציבוריות ונציגים בקונגרס אף דרשו לפתוח בחקירה מקיפה של ה-CIA ואחריותו למגפת הקראק.

עיתונות ההמונים, לעומת זאת, גינתה כמקהלה את “הניסיון להחריב את המוניטין של סוכנות הביון”, ופתחה בקמפיין השמצה מאורגן נגד העיתונאי שהעז לחרוג מהשורה. הלוס אנג’לס טיימס אף העסיק 17 כתבים שכל תכליתם היתה למצוא פגמים בתחקיר ולקעקע את שמו הטוב של ווב, שבסופו של דבר נאלץ להתפטר לאחר שמעסיקיו נסוגו מהתמיכה בסדרה והחמירו את תנאי העבודה שלו. בשנת 2004, לאחר מספר שנים שבמהלכן לא הצליח למצוא משרה בעיתונות, נמצא ווב מת בביתו שבעיר סקרמנטו עם שני קליעי אקדח שפילחו את ראשו. המשטרה המקומית מיהרה לקבוע שהוא שם קץ לחייו.

ה”התאבדות” של ווב סתמה את הגולל על הניסיון העיתונאי המשמעותי ביותר לחקור את אחד האלמנטים האפלים של “פרשת הקונטראס” – מעורבות הממשלה הפדרלית, ובפרט שירותי המודיעין, בהברחת סמים מאמריקה הלטינית. זהו סיפור מסועף ואפל במיוחד, שאחת מזרועותיו אף מובילה לשדה תעופה זעיר בעיירה בשם מינה במדינת ארקנסו, תחת המושל הצעיר והמבטיח ביל קלינטון. ככלל, מעורבות המדינות ומוסדותיהן בתעשיית הסמים – אם באופן ישיר ואם באופן פסיבי – היא אחד הטבואים הרגישים וההרמטיים של תקופתנו. רק משוגעים או פריקים של האמת יעזו להתקרב אליו, קל וחומר לחקור ולחשוף אותו בפומבי. כך או כך, גורלו הטרגי של ווב שלח מסר בהיר לכל עיתונאי מקצועי או חוקר חובב, לאמור: זה עלול להיות סופכם אם רק תעזו להציץ אל תוך מאורת הגריזלי.

מדוע נרדף אסאנג’ מלבד התאווה להשפיל אותו?

יש להניח שזוהי בדיוק התכלית העיקרית של האודיסאה שנכפתה על אסאנג’. שכן מלבד התאווה להשפיל את ההאקר האוסטרלי שלוח הרסן, חייב להיות מניע רציונלי כלשהו למסע הרדיפה הארוך, היקר והמתיש שניהל נגדו הממשל תחת שלושה נשיאים שונים. הרי מבחינת מערכת הביטחון האמריקנית, מה שכבר פורסם ונודע ברבים הוא מים מתחת לגשר. כל אדם עם חיבור פשוט לאינטרנט יכול לגשת לאתר של ויקיליקס ולנבור באוצר המסמכים כאוות נפשו. גם האפשרות שאסאנג’ ימשיך לדבר בפומבי אינה מרתיעה את הפנטגון ושלוחותיו – אפילו אם יצא למסע הרצאות עולמי, יפרסם ספרים ויעניק ראיונות למכביר. הסיבה לכך היא שהאפקט הרצוי כבר נחרת היטב בתודעה. שאון הצלפת השוט הדהד באוויר והחרדה מפני זרועה הארוכה של האימפריה הוטמעה בקרב ההמון. הסכנה להופעת ג’וליאן אסאנג’ 2.0 פחתה באופן דרמטי.

כמו כן, הסאגה ארוכת השנים הזאת קבעה תקדים חדש ביחסי הרשויות והתקשורת. מעתה והלאה, האחריות הפלילית על חשיפת מסמכים סודיים לא מוטלת אך ורק על המדליפים, כפי שהיה נהוג עד כה, אלא גם על העיתונאי שפרסם אותם ואפילו על המו”ל – מעמדו הפורמלי של אסאנג’ בוויקיליקס. בנסיבות שכאלה, מי יעז לפרסם חומרים מסווגים שלא ברשות? מי יהין להטיל אלומת אור חצופה על רזי המדינה ופשעיה – היכן שזרועות ההפעלה של החברה משתלבות לתוך גוף אחד של עוצמה בלתי נתפסת?

הפגנה באנגליה לשחרורו של אסאנג. “עיתונות היא לא פשע” (צילום: Matt Hrkac‏)

יתרה מזאת, מקרה אסאנג’ מייצג תהליך מתמשך של שחיקה מנטלית ורעיונית שעבר על החברה האזרחית בכלל ועל העיתונות בפרט. תקשורת ההמונים אמנם היתה תמיד נאמנה וצייתנית, אולם בד בבד היא נהגה להעניק מקום כלשהו לתפיסות נון-קונפורמיסטיות. היא אף העסיקה בשורותיה כמה “ילדים רעים” שהיו מעזים להציץ מדי פעם מתחת לאדרת הרקומה של המשטר. כמה מהם הפכו לחוקרים משובחים שהצליחו לחשוף בפני צרכני התקשורת משהו מצחנת הביוב של המנגנונים השולטים בחיינו, ועל כך הם זכו לתהילת עולם והיו לגאוות מעבידיהם.

אולם ככל שחלף הזמן, בחסות ליקוי המאורות הכללי והתפשטות התפיסות האוטוריטריות, המדיה טוהרה כמעט לחלוטין מאותם זאבים בודדים, ואלה שעוד נותרו בה נעשו בלתי רלוונטיים. הסובלנות הפרוגרסיבית של העבר פינתה את מקומה לעוינות אוטומטית כלפי כל ניסיון לחרוג מהנרטיב המותר, במיוחד כאשר מדובר בענייני “ביטחון לאומי”. המחשה מצוינת לכך היו נחשולי הקצף והתיעוב שהופנו כלפי סימור הרש, עיתונאי עטור פרסים שנחשב בעבר לדמות מופת ליברלית, לאחר שחשף את מעורבות ארה”ב ונאט”ו בפיצוץ מערכת הצינורות נורד-סטרים.

אשר על כן, זה לא היה מפתיע כלל לחזות באותם “עיתונאים”, שכל אומנותם מסתכמת בציטוט ודברור של “מקורות רשמיים”, המצדיקים את מאסרו הברוטלי של אסאנג’ ואפילו רווים מכך מידה מסוימת של נחת. לא מעטים מהם אף נפלו למלכודת הדיסאינפורמציה המשומנת, וסברו שהוא מבוקש בארה”ב בגלל “שיתוף פעולה עם הקרמלין” – על רקע חשיפת התכתובות האלקטרוניות של המפלגה הדמוקרטית זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות בנובמבר 2016. העלילה הזו, לפיה המיילים נגנבו ונמסרו לוויקיליקס על ידי המודיעין הרוסי, הפכה לסוג של אגדה אורבנית והציתה בקרב הקהל הליברלי עוינות עצומה כלפי אסאנג’ “שהביא עלינו את טראמפ”. הניו יורק טיימס אף תהה פעם אם “כאשר אסאנג’ מדבר, אנו שומעים את קולו של פוטין”.

למעשה, ג’וליאן אסאנג’ רמז במספר הזדמנויות שמקור ההדלפה היה אנליסט צעיר בשם סת’ ריץ’ שעבד במטה המפלגה. ריץ’, שהיה תומך נלהב של ברני סנדרס, נרצח זמן קצר לאחר פרסום המסמכים בעת ששב לביתו מבילוי לילי בבר שכונתי בוושינגטון. הרוצחים מעולם לא נתפסו והמעשה הוגדר על ידי המשטרה כניסיון שוד שהשתבש, אף על פי שהארנק, השעון והמכשיר הסלולרי של הקורבן לא נלקחו.

אין ספק שהפרסומים השופעים והבלתי ערוכים של ויקיליקס גירו את העצבים הרגישים ביותר של תעשיית המלחמה בארה”ב, המורגלת בסיקור פשטני וחנף של פעולותיה. כבר בשנת 2008, כאשר הארגון היה עדיין בחיתוליו, התייחס אליו המודיעין האמריקני בתור “איום פוטנציאלי” – זמן מה לאחר גילוי מסמכים ממחנה גואנטנמו, אשר חשפו את תנאי הכליאה הקשים של העצירים.

אולם לא רק “החשיפות הביטחוניות” היוו איום על המערכת. בפברואר 2008, למשל, הגיש הבנק השוויצרי יוליוס בר תביעה נגד הארגון, לאחר שהלה חשף אי-סדרים בפעילותו הפיננסית של הבנק, ושופט בארה”ב אף הורה להסיר באופן זמני את אתר ויקיליקס מהרשת. בפברואר 2009 נחשף דוח פנימי מזעזע של תאגיד הסחר Trafigura, שתיאר השלכה מסיבית של פסולת רעילה בעיר אביג’אן שבחוף השנהב. הפעולה הזו, שנועדה לחסוך בעלויות ולהיטיב עם בעלי המניות, פגעה ביותר מ-100 אלף בני אדם, שמתוכם כ-20 נפטרו תוך ימים בודדים. המסמך הודלף לוויקיליקס לאחר מסע השתקה שיטתי מטעם הקונצרן הבינלאומי, שעלה בידו לגרום לבית משפט בבריטניה לאסור על פרסום הדוח, ואף לכפות על רשת BBC לגנוז כתבת תחקיר על האסון.

עם זאת, אין ספק שסדרת הפרסומים המזיקים ביותר, שגזרו על אסאנג’ את מסכת המרורים שהיה עתיד לשאת, החלה לקראת סוף 2010, עם “הדלפת המסמכים הסודיים הגדולה בהיסטוריה”. מאות אלפי מסמכים רשמיים שהגיעו לידי ויקיליקס חשפו את סדרי הגודל האמיתיים של הנפגעים האזרחים בעיראק ובאפגניסטן, כמו גם את שגרת ההתעללות והעינויים בבתי הכלא של צבא ארה”ב. לא רק זאת, אלא שתכתובות מהשירות הדיפלומטי האמריקני אף חשפו תוכניות לביצוע מעקב אחר בעלי תפקידים רשמיים באו”ם, כולל איסוף מידע אישי, טביעות אצבעות ואפילו דגימות דנ”א.

“סוכנות המודיעין של הציבור”

הדלפות בסגנון הזה יאפיינו את ארגון ויקיליקס במהלך העשור השני של המילניום, שאת רובו עתיד אסאנג’ לבלות בתוך דירה צרת מידות בשגרירות אקוודור בלונדון. בפברואר 2016, בחשיפה שהרעידה את אמות הסיפים ברחבי העולם, נודע ששירות הביטחון הלאומי של ארה”ב (NSA) יירט תכתובות דיפלומטיות סודיות של מדינות ידידותיות, וצותת באופן שגרתי לשיחות טלפון של מנהיגיהן – בכללם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, ואפילו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

כשנה לאחר מכן פתח ויקיליקס בשורה של חשיפות של מסמכים שנודעו בכינוי “Vault 7”, אשר דנו בטכנולוגיות הנמצאות בידי ה-CIA לביצוע מעקבים אלקטרוניים וניהול לוחמת סייבר. בין היתר התגלה שביכולתה של סוכנות הביון לחדור למערכות ההפעלה של מכוניות, טלוויזיות חכמות, מחשבים וטלפונים ניידים, ולשבש את פעולתן באמצעות תוכנות זדוניות שפותחו במיוחד עבור כך. ההדלפה הזו גרמה לשינוי גישה דרמטי כלפי ויקיליקס, ומייק פומפאו, ראש ה-CIA בעת ממשל טראמפ, אף הכריז עליו בתור “סוכנות מודיעין עוינת”, והוסיף: “אנחנו נעשה הכל כדי לרסק אותו.”

מייק פומפאו: הכריז על אסאנג’ כ”סוכנות מודיעין עוינת”

בימים אלה נמצא אסאנג’ בן ה-52 במולדתו אוסטרליה, מאוחד עם רעייתו ושני בניו הצעירים. על פי הדיווחים, עסקת הטיעון שהביאה לשחרורו התאפשרה בעקבות לחץ שהפעילה ממשלת אוסטרליה. ייתכן מאוד גם שהבחירות הקרבות לנשיאות השפיעו על ההחלטה לרדת מהעץ הגבוה. יתרה מזאת, מעמדו המתגבש של אסאנג’ כקדוש מעונה היה עלול להפוך את המשפט לאסון יחצני עבור מנגנון הביטחון הלאומי. עד כה נמנע האסיר המשוחרר מלענות לשאלות עיתונאים או למסור הצהרה אישית. “הוא זקוק לזמן כדי להתאושש”, אמרה אשתו סטלה אסאנג’, “אנחנו מבקשים שתתנו לנו את המרחב והפרטיות, לאפשר לנו להיות משפחה”.

נכון לעכשיו אין לדעת אם אסאנג’ מתכוון לשוב אי-פעם לפעילות ציבורית או אפילו להופיע בפני המצלמות. מטבע הדברים, איש לא ינטור לו טינה אם יבקש לבלות את שארית חייו מאחורי חומות של אלמוניות מבורכת. יהא אשר יהא, תרומתו לחופש הדיבור ולמקצוע העיתונות היא מעל ומעבר למה שאפשר לבקש מאדם אחד. מעולם לא היה ארגון שהשכיל את הציבור והאיר את עיניו כמו ויקיליקס – “סוכנות המודיעין של הציבור” כפי שכינה אותו מייסדו. אין ספק שהוא ראוי לשבח ואפילו לפיצוי נדיב, אבל אני מקווה באמת ובתמים שלא יהפכו את גבורתו לקלישאה מיוחצנת, ושפשוט יניחו לפירות מפעלו להיות אותות הכבוד שעל דש בגדו – ומקור השראה עבור מי שיעזו, למרות הכל, להמשיך בדרכו.