ברווז עיתונאי

ציירי לי כבשה

מהירות התפיסה מבין הקוראות וחדי העין שבין הקוראים אולי הבחינו שהעמודים האלה נראים השבוע אחרת: המאיירת הקבועה, תהילה גולדברג, יצאה לחופשה מבורכת. תהילה היא מאיירת מחוננת, ולא פחות מזה – תענוג לעבוד איתה. בגלגול הקודם שלי בעיתונות, רוב השנים כל העבודה שלי התרכזה בלכתוב טור אחד כזה בשבוע. בגלגול הנוכחי יש לי עוד טיפונת עבודה בתור עורך, וככה יוצא שמשבוע לשבוע הכתיבה מתקרבת יותר לדד–ליין. אז כבר כשיש לי כיוון ראשוני אני מדבר עם תהילה, שתתחיל לגלגל את זה בראש ובלב. כשיש לי פסקה או שתיים של התחלה אני שולח לה והיא מתחילה לשחק, וככל שאני מתקדם אני מעדכן אותה, והיא שולחת לי בהמשכים, ככה שבסופו של דבר הטקסט והציורים נוצרים לגמרי יחד, בו–זמנית. “החיים – עכשיו במבצע!” הוא יצירה משותפת שלנו.

בכל השנים שלי בעיתונות עבודה עם מאיירים תמיד היתה בעיניי אחד התענוגות הכי גדולים. אני חושב שיש בתוכי מאייר מתוסכל, ולכן כנראה אני יכול לזהות אנשים שקיבלו את המתנה הזו. כשהשתחררתי מהצבא כתבתי בשבועון מנוח טור בשם “בגבו למצלמה”, והבאתי איתי כנדוניה חבר שהכרתי משירות המילואים הקצר וההירואי שלי (השתתפות במדור הסאטירי הנפלא “פרה קדושה” בעיתון “במחנה”): יזהר כהן, הידוע גם בשמו “יזהר כהן, לא הזמר”.

יזהר היה פליט טרי מ”בצלאל”, שם התייחסו אליו בזלזול מופגן בגלל שהיה לו קו “מיושן מדי”, כלומר מושלם ומוקפד, ולא איזה פוסט–מודרניזם קונספטואלי. גם עורכי השבועון שבו עבדתי – ירושלמים עם שאיפות כמוסות להדביק את הפער התרבותי עם תל–אביב – היו רחוקים מלהתלהב ולחצו עליי להניח להם לבחור מאייר אמיתי. אבל ניצלתי עד תום את מניות ילד–הפלא שלי, וככה שנינו התפוצצנו על זה: אני, שעד לא מזמן כתבתי בשם בדוי בגלל השירות הצבאי ולפתע יש לי טור של שלושה עמודים שפותח את העיתון, ויזהר, שזה עתה יצא מרוט–נוצות ממעוז מעשני הנובלס הירושלמי ופתאום יש לו פלטפורמה לפרוש כנפיים בלי מורא. ואיך הוא עף. לפעמים הייתי יושב איתו כשהיה מכין סקיצות ראשונות לטור והייתי חווה התעלות כמו בהופעה של מוזיקאי–על. לא היו לו שום מגבלות טכניות, הוא כבר היה במחוזות השירה.

יזהר כהן (לא הזמר) הפך זמן קצר אחר–כך לאחד המאיירים הישראלים המצליחים ביותר בעולם. הוא אייר כתבות ושערים כמעט לכל עיתון או שבועון חשוב באירופה וארה”ב, זכה בפרס למאיירים של מוזיאון ויקטוריה ואלברט הבריטי, הציג תערוכות ואייר שערים לספרים בהוצאות גדולות. על הדרך הוא גם מאייר את המדור של שלמה ארצי ב–7 ימים, והייתי מפתה אותו לערוק לבראשית אבל לא יפה לעשות ככה לידיעות אחרונות שהם סך הכל עיתון קטן וחביב שמנסה לשרוד.

דבר דומה קרה לי לקראת ההוצאה לאור של באדולינה. היה לי ברור שהספר צריך להיות מאויר, היתה לי ידיעה מאוד מגובשת איזה סוג של איורים מתבקש, ולא הכרתי אף מאייר שאפילו קרוב לזה. באותה תקופה איילת זורר התגוררה מהצד השני של הדו–משפחתי ששכרתי, והיינו חברים טובים כבר שנים. בעודי מחפש בנרות אחר הצייר המלכותי, התחלתי לשים לב שכשאיילת מדברת בטלפון, בהיסח הדעת היא מקשקשת ציורים, ויש לה יד נהדרת. וידעתי בדיוק כמה ראש וכמה לב וכמה יצירתיות יש בה. גם כאן, אנשי ההוצאה לאור עמדו על רגליהם האחוריות, אבל אני מידה 45 בצל, והם ממילא לא חשבו שבאדולינה תמכור יותר מכמה מאות עותקים, וככה המאיירת איילת זורר התלקחה עם הספר הקטן הזה כמו מופע זיקוקים מלכותי.

האנדרדאק

עבדתי עם עוד כמה מאיירים מחוננים, אבל לתקופה קצרה ויקרה זכיתי לעבוד עם מאסטר אמיתי, גאון של פעם בכמה דורות, ולא רק כמאייר – דודו גבע המנוח.

קשה להסביר את דודו לדור שלא ידע את יוסף (אפילו כאן מסתתרת בדיחה פנימית של חסידיו). הוא פרץ לתודעה עם מדור הסאטירה המיתולוגי “זו ארץ זו”, עשה אנימציה ל”ניקוי ראש” ולקליפים של אריק איינשטיין (בתקופה שבה קליפ פירושו היה צילומים רכים של הזמר/ת על רקע שדות כותנה), והגיע לשיאו היצירתי בעיתון “חדשות”, שם נתנו לו בתבונה רבה לעשות פשוט ככל העולה על רוחו. שם גם נפגשנו והתחברנו, וזכיתי שהוא יאייר לי מדור בשם “אליבי”.

אם צריך לסכם את דודו במילה אחת היא תהיה ללא ספק “הברווז”. דודו היה קולו של האנדרדוג הנצחי, או ליתר דיוק האנדרדאק, הלוזר שהשלים עם אי–התאמתו לעולם קפיטליסטי דורסני וכוחני (עולם האווזים). במקום קריקטורה יומית בנושאים אקטואליים הופיעה ב”חדשות” קוביה קבועה של הברווז והווי–החיים שלו: עם חבריו על המשאית של “הוד העמק” (שרים במקהלה “אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה”), מתחת לסכין הקצב (אומר ללקוחה שממתינה עם סל “אכלתי הרבה חרא בחיים”), בכלוב האריה בתור חטיף. הכל היה בברווז הזה: חרדת שואה דור שני, תום לב של ילד נצחי, ויכוח מתמיד ואבוד מראש עם המוות, זעם על קהות החושים האנושית (שיוצגה על ידי השוחט האדיב, שבדרך למשחטה אומר לברווזים “זהירות, מדרגה”), ועל הקפיטליזם התאגידי (אווזים) ובעיקר התחושה הישראלית הקולקטיבית שבכל רגע ינחת עליך הסכין. לברווז של דודו היה אפקט מסחרר: בו זמנית היה קורע אותך מצחוק וגם קורע לך את הלב.

בלולאה מרהיבה ואירונית, המלחמה האבודה מראש בין הברווז לבין אווזי התאגידים התגלמה ב–1992, כשתאגיד “דיסני” העולמי על שלל משפטניו הגיש תביעה נגד דודו והברווז שלו. הוא התכוון להוציא לאור ספר בכיכוב הברווז הלוזר, עם הופעת אורח של דונאלד דאק (בתור הברווז שעשה את זה בעולם). דיסני דרשו לגנוז את הספר, בגלל פגיעה בתדמית של דונלד. גבע צעד לבית המשפט כמו ברווז ל”הוד העמק”. באמצע ההליך המשפטי (שהגיע עד לבית המשפט העליון ונחשו מי ניצח ומי אכל עוד קצת חרא בחיים) החלטנו לעשות ראיון משולש לעיתון: דודו גבע, הברווז, ואני.

נפגשנו במסעדת “יין ינג” הסינית של אהרוני, ובמהלך השיחה דודו ביצע מהלך מרהיב שממחיש איזה מאסטר של הומור שחור היה האיש הזה. גם כאן, מה שמתחיל משעשע נגמר מזעזע, אבל אל תטעו: עד הרגע האחרון ההזדהות של דודו היתה עם הברווז, ולא עם הגאון הפלאי שיצר אותו.

בשבוע שעבר עלו לארכיון הספריה הלאומית כל גליונות “חדשות”, ודבר ראשון חיפשתי את הכתבה הזאת. אני מעתיק אותה לכאן בלי שום שינויים, לזכרו של אדמו”ר הברווזים הראשון לציון, שעזב את עולמנו לפני 17 שנה.

להתנהג כמו עוף

אתמול בבוקר בקומה השישית של בית־המשפט המחוזי בתל־ אביב, דחה השופט וינוגרד את פסק־הדין שלו במשפט הברווזים הגדול בתולדות המדינה. כל ניסיון לפשרה משפטית נקטע באיבו, מתוך נחישותם של נציגי חברת וולט דיסני בישראל להגן על כבודו של דונלד דאק. הברווז בצד הנתבע הוא ברווזו עלוב־הנפש של דודו גבע, שמונצח באלבום שגבע מכין עכשיו. לנציגיו של דונלד נודע שבאלבום הזה, העומד לצאת לאור בהוצאת “הקיבוץ המאוחד”, מופיע בתפקיד אורח גם דונלד. מכיוון שקטע מהקומיקס הזה פורסם כבר בעיתונות, תובעת חברת דיסני פיצויים על הפרת זכויות יוצרים ואיסור שיווק הספר במתכונתו הנוכחית. מטעמים של
סוביודיצה, לא נוכל להתייחס ולו במילה לוויכוח המשפטי עצמו. לעומת זאת, יש עניין ציבורי רחב בהתעמתותו המתמיהה של הברווזון המרוט של גבע מול דונלד, הסופר־ברווז בהתגלמותו. אי לכך הצליח “חדשות” להשיג ראיון בלעדי, בבכורה עולמית, עם הברווז של גבע. קבענו, שלושתנו, ב״יין ינג”, סינית מפורסמת בתל־אביב, וכבר כשהגיעו החמוצים פתח הברווז את סגור לבו.

“שמע”, הוא אמר כשנבט של אגרול משתרבב ממקורו, “אני כבר שוקל לרדת מהארץ. נמאס לי. תראה לאן הגיעו הרדיפות: שהברווז הכי עשיר בעולם יתבע אותי, הברווז השדוף מפלסטינה? מה כבר יש לי? הרי אני חלוץ, אני מטורף. אף ברווז שפוי לא יבוא לחיות בחתיכת המדבר הצחיחה הזאת. בזמן שהחברים שלי שוחים באגמים בסקנדינביה וזוללים תולעים שמנות ועסיסיות, אני כובש כאן את השממה ומנסה להחדיר בלבנט תרבות ברווזים. אז אלי נטפלים?”

– אני מבין שדונלד נפגע מדרך ההצגה שלו בספר שלך.

“הדבר האחרון שעלה על דעתי היה לפגוע בו. שמע, בסך־הכול דונלד בשבילי כברווז הוא נערץ. הוא הברווז שעשה זאת. הוא סמל ומופת לכולנו. ורק מתוך הכבוד העצום שאני רוחש לו, עשיתי לו הומאז׳ בתפקיד אורח בספר”.

– בהומאז׳ שלך הוא, ואני מצטט, “מזיין תרנגולות כמו תותח”. זה הומאז׳?

“איזו שאלה. הוא צריך לקחת בחשבון שאצלי לזיין תרנגולות זה כבוד גדול. רק דבר אחד אני רוצה לשאול אותו: מה וולט נתן לו, שהתקרב בכלל לזה? שם באמריקה הוא כלוא כל הזמן במשרד, חותם חוזים, עונה על טלפונים, חי חיים של מנכ״ל. ואני פתאום סידרתי לו צ׳ופר, כמו שירות מילואים: בלי עניבות, בלי גינונים, שיהיה אחד מהחבר׳ה. אז זה הגמול שלי? קודם הוא נהנה, אחר־כך הוא דופק אותי?”

– לפי התביעה, דונלד, כדמות של דיסני, קידם את ערכי המשפחה והמוסר, ובתפקיד שלו בספר שלך הוא מופיע בדמות בלתי חינוכית.

“אז בוא נדבר באמת על דונלד דאק העוף. הוא הרי ניזון מההילה שמפיצים סביבו יחצ״נים זריזים, ומטוב לבם של בני הזוג מיקי ומיני מאוס, שמגינים עליו עשרות שנים. אבל הרי זה לא סוד שדונלד תמיד היה הנרגן שבחבורה. מה שמאפיין אותו זה מלמול רוטן, מלחמה אלימה בסנאים ורדיפה אחרי שלושת אחייניו הקטנים. ובדרך־כלל הוא גומר כל הופעה מוכה ומובס, בהתאם לדמות בלתי חינוכית. שמע, אם דיסני היה עדיין בחיים, והוא היה ממשיך לפתח את דונלד לפי אותם קווי יסוד, היום הוא כבר היה מזיין תרנגולות, בלי ספק. ואני רוצה להגיד שזאת לא בושה כזאת גדולה, אם הכל נעשה בין מבוגרים ובהסכמה וכבוד הדדיים. לדעתי, זה שאצלי הוא מזיין תרנגולות, זה עושה אותו אנושי”.

– איך הרגשת לפני שדונלד נחת לביקור אצלך בישראל?

“האמת שקצת התביישתי. הוא רגיל לסטנדרטים אמריקניים, ולי בקושי היה כסף לעשות לכבודו שיפוצים בפרצה הדרומית בגדר. אתה יודע שהגדר שלו עשויה נחושת? שמעתי שיש לו שוקת שעיצב ג׳ורג׳יו ארמני. לי יש שוקת מקופסה של מלפפונים חמוצים. הוא מקבל כל יום משלוח טרי של תולעים ועלוקות מפריז – אצלנו אם נכנס ללול איזה שלשול שאיבד את דרכו זאת הארוחה הבשרית שלנו לחודש. אז בטח שהתביישתי, אבל קיוויתי שברווז בשיעור קומתו יוכל לראות מעבר לחומריות, ושיראה את העוף שבתוכי”.

– והתאכזבת?

“להפתעתי הוא התנהג בגינונים של כוכב קפריזי. כבר בשדה התעופה הוא התחיל לרטון, כששלחתי לו בתור לימוזינה את המשאית החדשה של מפעל הנקניקים של הקיבוץ. הוא גם התייחס רע לעובדים והתעלל בציירי הבלונים. הוא דרש מהם להגדיל את הבלונים שלו, ושלאף אחד אחד לא יהיה בלון באותו ריבוע איתו. שלא לדבר על איך שהוא התייחס אל דודו. הוא שיבש לו טקסטים, ודודו בן־אדם רגיש”.

בשלב הזה גבע התערב בשיחה. “אתה אל תטיף לי”, הוא אמר לברווז, “גם אתה איבדת את הראש. כרכרת סביבו כמו גרופי. זה היה פתטי”.

“אני מודה שהתנהגתי כמו אידיוט”, אמר הברווז בשפלות־רוח, “ופגעתי בדודו. לי זה כואב יותר, תאמין לי. אבל זה רק טבעי שכשאתה עומד מול מי שגדלת על ברכיו מנעוריך, אתה מתבלבל. הפכתי לנער־שירות של דונלד. גירשתי לו זבובים, צדתי לו תולעים, הבאתי לו לפי דרישתו כל יום בקבוק מים מינרליים ושתי ביצים רכות. אפשר להגיד שהייתי הסריס שלו”.

– ובכל זאת, עם כל האכזבה, עדיין היה לך הכבוד לעבוד עם הברווז הכי מפורסם בעולם. לא נשארו לך גם זכרונות מתוקים מהחוויה?

״האמת – נשבר לי מיתוס. אני איתו גמרתי. שום דבר לא מצדיק את העלבון הזה. צר לי, אבל אני תמיד טענתי שגם הגאון הכי גדול צריך לדעת להתנהג כמו עוף”.

בשלב הזה, אחרי שגמרנו את המנות הראשונות, ביקש גבע מהברווז לקפוץ למטבח, כי יש לו שם שיחה דחופה מעורך־הדין שלו. ניצלתי את האתנחתא כדי לברר עם גבע על קשיי העבודה עם הברווז. איך למשל, שאלתי אותו, אתם מבצעים את הבדיחות עם הקצב? זה לא מסובך לאלף ברווז לשבת מתחת לקופיץ־קצבים?
“זאת בכלל לא הבעיה”, ענה גבע במשיכת כתפיים, “הבעיה היא להשיג כל יום ברווז חדש”.

– סליחה??? זה לא כל פעם אותו ברווז?

“מה לעשות. בענף שלי, אתה מתרגל לאבד ברווזים. מה אני יכול לעשות, הקצב נכנס לתפקיד. הוא חסיד שיטת סטניסלבסקי, ואני על אמנות לא מתווכח”.

– אז עם כל סטריפ של משאית הנקניקים אתה מאבד עשרים ברווזים?

“ייאמר לזכותם של הברווזים על המשאית שהם מעולם לא התלוננו”.

– ותגיד, הברווז הזה שעכשיו ראיינתי – גם הוא זמני?

“האמת היא שהוא דווקא מחזיק מעמד יפה. הוא יודע ללכת בין הטיפות. אבל בסך־הכל, אין בישראל ברווז שאין לו תחליף. אין כאן מקצוענים”.

– ממה ששמעתי מהברווז, הם לא מלקקים אצלך דבש. חבית מלפפונים בתור שוקת, שלשול בתור מנה בשרית חודשית. נראה לי שיש כאן אלמנט של ניצול.

“בחייך, גם אתה קונה את היבבות האלה? הם מפונקים ועצלנים. כל הזמן אני אומר להם, תחשבו על הברווזים בבנגלה־דש, או באפריקה. כמה ברווזים זוכים לעסוק באמנות? וכמה אמנים עושים מזה כסף? ככה זה. תאמין לי, אם דונלד בתחילת דרכו היה חושב על תנאי שכר, הוא לא היה מגיע לשום מקום. כל מקצוען יודע שהכול מתחיל מעבודה קשה. אבל בארץ אין אף מקצוען. הכול פקה־פקה”.

– אף דור המשך לדונלד.

“איפה. שמע, הדונלד הזה אולי קפריזי, אבל הוא מקצוען אל״ף־אל״ף. באמריקה הם מתאמנים מגיל אפס. אין מה להשוות”.

– אז למה אתה לא מביא שחקני חיזוק משם? לכדורסל שלנו זה עשה רק טוב.

“תתפלא, אנחנו כבר עובדים על זה. לא שמעת על הברבר, הזן שהתחילו להכליא? הבאנו כמה ברבורים שחורים מהארלם, שיתערבבו עם ברווזות מקומיות. אני תולה בזה המון תקוות. יש להם נתונים פיזיים שונים לגמרי. קח שחור אחד כזה מהשלולית הכי דלוחה בהארלם – לברווז ישראלי אין שום צ׳אנס נגדו. במיוחד בריבאונד”.
בשלב הזה הברווז חזר מהמטבח. ברוטב סצ׳ואן חריף וברוטב שום ודבש.

“אני חייב להודות”, אמרתי לגבע, “שרואים שהאכלת אותו יפה. מאוד עסיסי. אולי רק טיפ טיפה סיבי”.
“אתה רואה?” קרא גבע בתוכחה, “זאת רק דוגמה קטנה לבעיות שיש לי עם החבר׳ה האלה. אני כל הזמן מבקש מהם לא לרוץ, זה מקשה את סיבי הרגליים. איפה. אני רק מסובב את הראש, וכבר אחד תלוי על הגדר ושניים משחקים כדורגל. טירוף”.

בסוף הארוחה נשארו כמה שאריות. “תארזי לי את זה בבקשה בדוגי־בג”, ביקש גבע מהמלצרית, ואחר־כך אמר לי: “אני אשלח את זה אל דונלד דאק, כמו בהסנדק. נקווה שזה ישביע את זעמו”.