האמת שכל כך נמאס לי. לדבר על “המצב”. לכעוס. להידהם. להתייאש. לנתח. להאשים. להתלהם. להתנסח. לספור עד עשר. לספור עד 101. להתבייש. לדאוג. להתווכח. להתפלל. לזעום. להתאבל. להתחרפן.

הרעיון של חיים נורמליים, עצם הביטוי הזה נשמע כבר מופרך, כמעט מגוחך. האביב של 2020 היה עמדת הזינוק לטרלול גלובלי, חירפון קולקטיבי שמאז רק הולך ומעמיק, ולכן נדמה שמעשה המרד וההתנגדות המשמעותי ביותר כרגע הוא להתעקש על חיים נורמלים. לא שלום עולמי, לא אחרית הימים אלא פשוט חיים שבהם, נגיד, הדבר שהכי מציק לך הוא מזג האוויר. או כפי ש(כמעט) כתב המשורר הלאומי ש. ארצי:

תתארו לכם עולם יפה

פחות עצוב ממה שהוא ככה

ואנחנו שם עוסקים בשמש או גשמים

ומעל גגות, הכוכבים

והזמן עובר בלי פחד

למה לדמיין? למה לתאר לנו? בואו נהיה השינוי המזורגג שאנחנו רוצים בעולם. בואו נניף אצבע משולשת לנבואות החורבן, לקולות האבדון ולפרשי האפוקליפסה, נתרווח בספה עם כוס קקאו ונתלונן, כמו אנשים נורמלים בעולם נורמלי, על מזג האוויר.

שנינו יחד תחת (1)

אחד הדברים היפים בחורף הוא שזו עונת רקע אידיאלית לתלונות ולקיטורים. כי באביב פרחים ופרפרים, בקיץ חגיגות וחופשות, בסתיו כלום כי אין פה סתיו יותר משעתיים וזה לא מספיק זמן לאגור טרוניות – ואז מגיע החורף הקודר (ובסייעתא דש”ס הוא קודר שעה אחת קודם), והסכר נפרץ כמו מרזבי תל אביב בגשם הראשון. החל בפעם הראשונה שמכונית עוברת ומספיגה לך בבוץ שמנוני את כל הרנואר, העונה הזו היא מקור בלתי פוסק וגם מוצדק מוסרית לתלונות, לטענות ובאופן כללי להתקרבנות קיומית.

כי הבה נודה: האבולוציה די דפקה אותנו בכל מה שקשור לחורף. איבדנו את פרוות ההומו-ספיינס שלנו (ואת השאריות שלה אנחנו מורידים בלייזר), הפכנו יצורים חסרי אונים, תלויים לחלוטין בטכנולוגיה שתחליף את הפרווה האבודה. וכאן, גבינותיי וגבותיי, אנחנו מגיעים לגולת הכותרת של האינטלקט האנושי, פסגת היצירתיות של האדם מול איתני הטבע: המטריה.

מה לעזאזל.

מודעה

מודעה

איך אנחנו לא מתים מבושה, קולקטיבית, כשאנחנו עדיין מסתובבים עם האובייקט הזה ברחוב? מה יחשוב חייזר שיראה אותנו יוצאים מול פני הסער עם האביזר העלוב הזה, שלא התפתח כבר 4,000 שנה? איי שיט יו נוט: המטריה קיימת כבר 4,000 שנה, כמעט בלי שינוי אמיתי. במקור הפטנט היה לצורך צל (מה שנקרא שמשיה), ואז מתישהו הסינים התחילו למשוח את השמשיות בשעווה לדחיית הרטיבות. הללויה. למען הפרופורציות, אנחנו מדברים על תקופה שבה עדיין הסתובבו ממוטות על פני האדמה, אוקיי?

ובמשך 4,000 השנים הללו של ניסוי והירטבות, כמה השתכללה ההמצאה הזאת? ובכן, בשנת 1928 הומצאה המטריה המתקפלת. לא, כי חוץ מזה זה כזה מוצר מושלם שאין מה לגעת, אין מה לשפר. אולי חוץ מהעניין הקטנטן הזה שברגע שיצאת לגשם שמתלווה אליו יותר מבריזה קלה, המטריה מתהפכת כבדרך קסם והנה לנו משפך שמנקז ביעילות את מי הגשם דרך ערוץ שמתחיל בצוואר, ממשיך לחריץ הישבן וחוזר לאמא אדמה דרך הגרביים.

זה כמובן בתרחיש האופטימלי של רוח קלה. אם הרוח מתחזקת, חופת המטריה המהופכת נולדת מחדש בדמות מפרש של גלשן, והאיש הקטן ברחוב נאלץ לעתים לקבל החלטה בשבריר שניה – האם להיאחז בכוח בידית המטריה ולהסתכן בתעופה מרי-פופינסית מרהיבה בשמי הארץ, או לשחרר בלב דואב ולראות איך פיסת הטכנולוגיה הנדירה הזאת מרחפת אל ארץ המטריות האבודות?

ונגיד שבדרך פלא הצלחת להימנע מכל הפרעות הללו, והמטריה ליוותה אותך בנאמנות עד הבית – ביחד עם שניכם נכנסים הביתה ליטר וחצי של מים, מוכנים ומזומנים להפוך לשלולית דקורטיבית (אלא אם השכלתם לשמור את פריט הווינטג’ הפופולרי משנות ה-70 של המאה הקודמת: בכניסה לכל בית כמעט היה מונח תרמיל ריק של פגז שסוף סוף הצדיק את תעשיית ההרג, כי זה האגרטל האידיאלי למטריות רטובות).

קחו כל המצאה אנושית שימושית שנולדה לפני 4,000 שנה, והיום לא תזהו אותה כמעט. נניח, לפני 4,000 שנה אנשים תיקשרו באותות עשן או יונים. היום אנחנו שולחים לקצה העולם סרטונים בווטסאפ. ועכשיו קחו את המטריה – אותו חרא. סליחה, כן? אבל מה זה. למה כל המיליארדרים מתעסקים בבניית חלליות כשעוד לא סגרנו את הפינה של להישאר יבשים בגשם? אני לעולם לא אכתוב את זה בשום מקום כי גם ככה משום מה יצא לי דימוי של חובב תיאוריות קונספירציה (האמת היא שאני שונא אותן אבל זה לא אומר שהן לא נכונות): החשד שלי הוא שיש בעולם רשת עתיקה וסודית של בעלי ממון וכוח שמחזיקה כבר מאות שנים בטכנולוגיה דוחת-גשם. ותשאלו: “אבל מה האינטרס שלהם למנוע את החסד הזה משאר האנושות?” התשובה זהה בכל המקרים של ניצול כוח עולמי, כמו גם התשובה לשאלה למה כלבים מלקקים את עצמם אתם יודעים איפה: כי הם יכולים.

שנינו יחד תחת (2)

אפשר היה לצפות שחורף יהיה לפחות עונה אידיאלית לסקס. נכון? שניכם די סגורים (או סגורות) בבית, הגוף משווע לחום, הלילות ארוכים. אבל הציפיות האלה נקברות חיש קל בין אינספור ציפות, שמיכות, פוך ושכבות של טריינינג בן שמונה שנים. האמת האפלה היא שבחורף סקס הוא פשוט אתגר לוגיסטי מוגזם שדורש איזושהי אמונה שמתישהו זה יהיה חמים ונעים, גם אם עכשיו כל ליטוף מרגיש כאילו דג סלמון נורבגי נחת לך על הטוסיק. כל מעשה אהבה הוא הימור עיוור מה יקרה קודם: תתחממו ותפשירו ככל שתתקדמו, או שמישהו ימות מהיפותרמיה?

אולי תאמרו: אוקיי, לא סקס אבל כן רומנטיקה. ואני חוזר ואומר: פרופגנדה זולה. החלום הוא כירבול דובים בתנוחת כפיות מתחת לפוך, המציאות היא קרבות פאסיב-אגרסיב על נדל”ן שמיכתי, כאילו מתוך שינה. החלום: שיחות נפש עמוקות מול הקמין. המציאות: שתי בטטות ספה חיוורות וכבויות בוהות בטלוויזיה בחדר עם פלוצים בני חודשיים. החלום: מקלחות משותפות אינסופיות תחת זרם מענג וחושני של מים חמים. המציאות: רק אם אתם הומואים או לסביות. לא, לא מסיבות הנדסיות (לאן הלכתם, אלוהים אדירים?) אלא מטעמים של ביולוגיה מרושעת. אם אתם זוג דו-מגדרי אין שום דרך בעולם ששניכם תיהנו. יתרה מכך: אין דרך שבה לפחות אחד מכם לא יסבול ויחכה לרגע שהסיוט ייגמר. כי הביולוגיה (המרושעת כאמור) שלנו בנויה ככה שבאופן ממוצע נקבות-אדם חוות את הטמפרטורה החיצונית בשלוש מעלות צלזיוס פחות מהזכרים. במילים אחרות כשלה נעים הוא סובל מכוויות קלות, כשלו נעים היא מקבלת גוון כחלחל.

וגם כאן אני בא בטענות לטכנולוגיה האנושית, שמתעסקת כל הזמן בבעיות הלא נכונות: איך זה שעדיין אין מקלחת לזוגות? עשיתי תחקיר מעמיק. כן, יש מקלחות עם שני ראשים בשפע. אבל משניהם יוצאים מים באותה טמפרטורה. מה נסגר? למה עצרתם פה? בשביל מי מייצרים מקלחות זוגיות? נגיד ש-70 אחוז מהזוגות הם מעורבי-מגדר – מה הם יעשו עם הפלא הזה? המצאתם כבר חשמל אלחוטי, כמה קשה לחבר לכל ראש מקלחת ברז משלו, כך שאפשר יהיה להפיק טמפרטורות שונות מכל אחד מהם? זה מרגיש כמעט כמו קונספירציה, אני חייב להגיד.

תתארו לכם עולם יפה

פחות עצוב ממה שהוא ככה,

עם שני ראשי מקלחת וברזים אישיים

איש אשה באקלימם המושלם

כל אפון בתרמילו/ה.

הוא מבקר בסאונה שלה

היא טובלת באגמו הצונן

ובאמצע הם נפגשים,

לא פליטים מבועתים –

מלך ומלכה.

אני לא יודע אם יום אחד נגיע לשם. מזמן אני חושד שתהליך האבולוציה האנושית לא רק עצר אלא נמצא בנסיגה מתמשכת. ואנחנו נצטרך שוב ושוב להמתין לקיץ כדי לחזור להתקלח יחד.

הרהורים לעת גרב

תעלומת החורף הגדולה שמטרידה את המין האנושי מאז המצאת מכונת הכביסה היא כמובן: לאן נעלמים הגרביים? או ליתר דיוק – לאן נעלמת תמיד רק גרב אחת מכל זוג, מה שגורם לכך שהמגירה שלנו מלאה גרביים מזדקנות ועריריות כי אנחנו עדיין מקווים שאותו כוח עליון שהעלים את הגרב השניה גם יחזיר אותה?

(והערה לטובת חנונים של לשון כמוני שהתקשו לקרוא את הפיסקה הקודמת כי הם זוכרים שגרב זה זכר: בשנה שעברה האקדמיה לעברית התירה ברוב חסדה את השימוש בלשון נקבה לגרביים, והמוני ישראלים יצאו לחגוג את המהפך הזה ברחובות).

לאן נעלמת הגרב השניה? גם חביבנו המדע נרתם לשאלה הזו, בהצלחה מאוד מפוקפקת. אחרי שרבים מאיתנו הניחו שהגרביים איכשהו נבלעו לתוך איזשהו חור עלום במכונה (מה שעדיין לא מסביר את השאלה למה תמיד רק אחת מכל זוג), הנה מה שיש למדע לתרום, ציטוט ישיר מאתר מאקו (שלא שמעו על לשון הפנייה המעודכנת של הגרב וממשיכים להתייחס אליה בלשון זכר):

על פי המדענית הביתית ומומחית הניקיון של Clorox, מרי גגליארדי (הידועה גם בשם ד”ר לונדרי), יש הרבה הזדמנויות לגרב ללכת לאיבוד, במיוחד גרביים של ילדים. היא מזכירה שמסע הכביסה מורכב מכמה תחנות: זה מתחיל בדרך לסל הכביסה, ממשיך לסיבוב במכונת הכביסה, ממנה למייבש, ואז לסלסלה אחרת, קיפול והחזרה למקום. קל לחשוב שגרביים נעלמים במייבש כי זה המקום שבו מורגש חסרונם בדרך כלל, אבל לטענתה סביר יותר שזה קרה במקום אחר בתהליך: “מייבשים הם מערכות סגורות – למעט מסנן המוך, שאם אינו מוכנס כראוי, עלול לאפשר לפריטים קטנים להיכנס למלכודת המוך – כך שלא סביר שמייבש יוכל ‘לאכול’ גרב. אם הוא לא במלכודת המוך, סביר שזה בכלל לא במייבש”.

כלומר, מה שמדענית הגרב המובילה הצליחה להעלות בחכתה הוא רק איפה הגרב לא נמצאת. מעבר לזה, היא פוסקת בחדות מרשימה שזה “קרה במקום אחר”. תודה רבה, ההזמנה מאוסלו בדרך.

למזלכן הגדול, במקום שבו המדע מרים ידיים “בראשית” קופץ למים. בדיוק השבוע דסק התופעות הבלתי מוסברות שלנו היה פנוי (אחרי התחקיר המזעזע שבו הופרכה הטענה שפיית השיניים מביאה מתנות, והתגלה שלמעשה היא גונבת את השן באישון לילה ללא כל תמורה, ואמא המסכנה נאלצת לשים מתנה במקומה), אז ביקשנו מהם לבדוק לנו אחת ולתמיד את תעלומת הגרב השניה, ולהלן דיווחם המאלף:

קוראים שאינם מתמצאים במגזר הגמדים אולי לא שמעו על האמן הרב-תחומי ולדימיר (“אל טרוקו”) קפצונסקי, אבל מדובר בענק רוחני (וננס גופני). קפצונסקי הוא זה שהגה את שיכון הפיות השאפתני, ואולי כאן המקום לפרט למען הקורא ההדיוט: כזכור, החל מתחילת המאה הקודמת וכתוצאה מהתרחבות התופעה שבה אנשים מדליקים סיגריות מנרות ואגב כך גורמים לרבבות פיות לאבד את כנפיהן, נדרשה הקמתה של עיר מקלט לפיות מקורקעות. קפצונסקי היה זה שהגה את הקמתה של עיר אוהלים ענקית שתוקם כולה מגרביים אנושיות, כשהגימיק האמנותי הוא שלא יהיו אפילו שני אוהלים זהים וכך יוכלו הפיות, ממש כמו משתתפי “מידברן”, לחגוג קולקטיבית את האינדיבידואליות הנדירה שלהן.

הכוונה כאמור היתה להלל את המגוון הגמדי והפייתי, אבל תוצאת לוואי מצערת היתה שמיליוני אנשים ברחבי העולם לא מבינים למה תמיד נעלמת להם רק גרב אחת. אין גם להכחיש שבמקרים רבים הפגיעה היא בבלתי-מעורבים, שכן טרם נמצאה שיטה שתעלים את הגרביים רק ממי שמדליקים סיגריות מנר.

למרות גילו הצעיר יחסית (384), קפצונסקי כבר התבסס בצמרת הסצנה האמנותית הגמדית, ובקיץ הבא הוא אמור להשלים את המיצג הגדול ביותר בתולדות המגזר: בירח החסר של חודש אוגוסט 2025 יוצתו וייכבו לחילופין, במשך שעה תמימה, 150 מיליון מצתים בתיאום בין-יבשתי (בחסות הקרן לידידות גמדים ובנות-ים). המצתים כמובן יידלקו רק בשעה שבני האדם ימצמצו, וכך יווצר האפקט החביב ביותר על הקהל: גמדים באור, אנשים בחושך.

אמנות טובה כידוע אינה מושג ללא סבל, במקרה הזה (וכמו ברוב המקרים שבהם קפצונסקי מעורב) – הסבל האנושי. לכן גם השנה, ואפילו ביתר שאת, נאבד בתוך דקות ספורות את המצת החמישי שקנינו החודש. למרות זאת לא מומלץ להסתיר את המצתים כי גמדים שונאים לחזור ממשימה בידיים ריקות אפילו אם זה אומר שהם יאלצו להסתפק בחפצים חסרי שימוש ותועלת כמו כרטיסי אשראי, מפתחות של האוטו והמפית עם הטלפון של המלצרית החמודה מאתמול.

היינו שמחים לבשר לקוראי בראשית שלפחות אחרי הפסטיבל הגדול (“פנס לננס”) יפסיקו להיעלם לנו מצתים, או שאם נחדל להדליק סיגריות בנרות יפסיקו להיעלם לנו גרביים, אבל למרבה הצער גמדים הם יצורים של הרגלים ומסורת; מרגע שהם מתחילים משהו מאוד קשה לגרום להם להפסיק, במיוחד אם הם רואים שזה מחרפן אותנו. לעומת זאת, אולי זה המקום לנקות אותם מחשד אחר: ההיעלמות ההמונית של משקפי שמש. אין לגמדים שום קשר לזה, משקפי שמש לא מעניינים אותם והם לא גונבים אותם לעולם. אלה בכלל שדוני האופל, שבגלל הרגישות המוגברת שלהם לאור מתכוננים לצפות ב”פנס לננס” דרך עדשות כהות.

העוקץ

הרגע שבו התחוור לי מעל לכל ספק שאלוהים יצא לחל”ת והשאיר אותנו להסתדר לבד היה כשמפגע היתושים עבר להתפרץ דווקא בחורף. לא יודע אם שמתם לב, מקנא בכם אם לא: בקיץ נתקלתי ביתוש פה ויתוש שם. והנה רק התחיל החורף, והבית הפך לניידת תרומות דם 24 שעות ביממה. הם כבר לא יצורים של לילה, כבר לא יצורים של קיץ, כל ההסכמים בוטלו. זה כאילו שפתאום ערפדים יזללו לחם-שום ויתחילו להשתזף בחוף גאולה.

וככל שהייתי רוצה להימנע מזה, אין לי ברירה אלא לחזור ולומר: מה לעזאזל.

ידוע שבמשך 250 מיליון שנה ברציפות, מאז ימי הדינוזאורים, היתוש כובש את המקום הראשון במשאל “החיה הכי מעצבנת בעולם” (למעט פרק בן 516 שנה שבו הודח זמנית מהתואר על ידי הניקוטיזאורוס, יצור מבאס שהסתובב ושאל את כולם כל היום אם יש להם סיגריות הרבה לפני המצאת הסיגריה, ולכן הוא גם נכחד די מהר). יתוש היה מרכיב בלתי נמנע בביטוי המוריד “שום דבר לא מושלם”; יכולת לנסוע לתאילנד, סיישל או סיני, לעשות סלפי עם שייק פירות בערסל והכל נראה גן עדן, אבל האמת היא שהגוף שלך משובץ עקיצות יתוש אדמדמות ומגרדות. סבבה, פייר אינאף: מצד אחד מנגו, שמש וערסלים, מצד שני יתושים. מקובל. אבל עכשיו מתחיל החורף, לא מנגו ולא ערסלים אלא צנון ולפת – וגם יתושים? סליחה, זה לא היה בברושור.

(ושוב הערת ביניים מגדרית-לשונית: אני אמור לכתוב “יתושות” ולא “יתושים”, כי רק הן עוקצות; מחמת הכבוד העמוק שאני רוחש למין הנקבי אני מעדיף לנקוט כאן בלשון זכר נייטרלית, אבל כולנו יודעים מי באמת עוקצות).

הדבר היחיד החיובי ביתושים הוא שגם בודהיסט מואר יתמלא עונג כשיצליח למחוץ את הצורה לאחד מהם. וגם אני, אוהב-חיות אדוק (או כפי שהרמשים והזוחלים מכנים אותי – “הפראייר עם הקן על הראש”), שנותן שמות חיבה לעכבישים שלי (וליואכים הג’וק הקשיש), שמפנה נדלים ועקרבים לחצר באדיבות של מארחת במסעדת מישלן, ואף יכול להשקיע שעה ארוכה בהכוונת זבוב סורר בחזרה אל מחוץ לחלון – כשזה מגיע ליתושים אני שוורצנגר, טרמינייטור. מצטער מאוד (לא מצטער אפילו למיליארדית שניה), חוק טבע עתיק אומר אל תמצוץ את הדם למי שיכול למחוץ אותך. סורי (לא סורי ולא שמורי).

ציד יתושים הוא תורה שמעטים בקיאים בה כמוני. אני לא מאמין בתכשירים כימיים או אורגניים, אני חסיד של הגישה האישית, קרב פנים אל פנים. בעברי הייתי מועמד לייצג את ישראל עם המטקה שמחשמלת יתושים. לא אכחיש את הסיפוק שמתפשט בגופך למשמע הזץ, עם ההבזק הכחול שמבשר על עוד יתוש שהפך ליתל”ש. אבל עם הזמן אני מוצא את עצמי נמשך יותר לדרכים העתיקות והמסורתיות, עירום מנשק טכנולוגי. כמו צייד ממוטות בטונדרה, כוח ומוח אנושי מול אלה של החיה. מישהו מאיתנו ימות היום. או ייעקץ. או ייעקץ וימות ממלריה.

לצורך ציד יתושים מוצלח, הנה מה שתצטרך/י:

כיסא או שרפרף יציב (יתושים אוהבים לעמוד על התקרה. בניגוד לסברה הרווחת כאילו הם לא נופלים בגלל שהם כאלה קלים שכוח הכבידה לא חל עליהם – האמת היא שיש להם נעלי אסטרונאוט זעירות שנדבקות בוואקום לתקרה).

מטלית רטובה ומגבת נייר יבשה (אלא אם אתם אוהבים תקרה וקירות מעוטרים בסימני יתל”שים, ואני לא שופט).

סבלנות וקור רוח.

פריט 3, אני מוצא, הוא הקשה מכולם. כשאני רואה יתוש על הקיר, הפיתוי הכי גדול הוא להתנפל עליו בכל הזעם שנאגר בי ולחבוט בו בליווי קללות אוזבקיות. שתי בעיות יש כאן. אל”ף אני לא יודע קללות באוזבקית. אבל חמור מזה, החיפזון מן השטן והשטן כידוע הוא ידידו הקרוב של היתוש. אם תמהתן איך זה ששוב ושוב החרא הקטן הצליח לחמוק מהכאפה שלכן, להלן ההסבר המדעי המסובך: הרוח מהיד שלכן העיפה אותו קיבינימט לפני המגע.

אבל לא אלמן ישראל ולא חד-הורית אחותו, ויש לא קומבינה אחת אלא שתיים כדי לעקוף את המדע המעצבן הזה שתמיד נדחף ברגעים הלא נכונים. שיטה אחת היא להרטיב את היד, ואז מה שקורה הוא תהליך מטריאולוגי מקסים: היד שלכן יוצרת לא רק רוח אלא גם גשם, טיפות זעירות שניתזות, מרטיבות את כנפי היתוש והופכות אותן חסרות שימוש כמטריות מהופכות, ומוצץ הדם הקטן נדבק לכף ידכן ונשאר שם עד החבטה הגואלת בקיר. והשיטה השניה – אמרנו סבלנות וקור רוח – היא לקרב את היד באיטיות של חשופית על קלונקס, עד שכמעט הגעתן, ורק אז לעשות קווץ’. כי ליתושים יש המון חושים מחודדים להפליא, גלאי חום וגלאי תנועה וגלאי–מה–אכלתן–היום–וכמה–טעים–זה–עושה–את–הדם–שלכן – אבל מבחינתם כל מה שזז לאט הוא בעיה של מישהו אחר, עד שהם מגלים בדיעבד שזו היתה לגמרי בעיה שלהם.

וליתר ביטחון מצאתי לנו קללה אוזבקית עסיסית:

Qon so’ruvchi kaltakning o’g’li

קר זה חם

לפני כמה ימים, אחרי שבזכרון יעקב ירדה כמות שיא של גשמים, ראיתי שמישהו העלה פוסט לפייסבוק עם נתוני המשקעים בעיר וכתב “לדעת מומחים, משבר האקלים יגרום לעוד ועוד שטפונות כאלה”.

אני מת על ידיעות וטקסטים שמשתמשים במילה “מומחים”. בתקופת הקורונה חווינו פריחה של התופעה: מומחים מזהירים שמספר המתים יגיע למאות מיליונים; מומחים טוענים שהתרכיב יעיל ובטוח בול ב-98 אחוז; מומחים טוענים שאפשר להידבק גם מכלבים ומעצים; מומחים ממליצים לחסן ילדים למרות שקורונה בכלל לא מסוכנת להם מסיבות שקוראים פשוטים שאינם מומחים בחיים לא יבינו ולכן פשוט תביאו כבר את הילדים וזהו. לא היה צורך לנקוב בשמם של המומחים, לציין על סמך מה הם קובעים או מזהירים, להבהיר מי מימן את המחקר של המומחים אם בכלל היה כזה – כלום. “מומחים” זה הרבי החדש. הרבי אמר. וגם לא צריך כבר עיתונות או אחריות בהפצת מידע; אפשר להנפיץ מה שבא ורק להוסיף “לדעת מומחים”.

בשבוע שעבר הופיעה ידיעה באחד האתרים בזו הלשון: “מומחים מזהירים: עדויות חדשות שייחשפו אודות חייזרים יהיו קשות לעיכול”. טרחתי ונכנסתי לידיעה ולא מצאתי מי הם בדיוק המומחים הללו, ולכן גם לא יכולתי לפתור את תהייתי – מומחים למה בדיוק? לחייזרים? על סמך מה הם מומחים לחייזירים? כי ככה הם החליטו לקרוא לעצמם וצריך לכבד? או שהם בכלל מומחים לעיכול? לא חשוב. כתוב מומחים מזהירים, אני נבהל. ככה זה עובד.

אז לפי דעתם של מומחים, כמות הגשמים הגדולה שירדה על זכרון היא עוד סימפטום מבשר אימים של משבר האקלים. אוקיי. יתכן כמובן שאני טועה, אבל ההימור שלי הוא שמחבר הפוסט לא ראיין לפני הכתיבה כמה מומחי אקלים מובילים (יתכן שנדרשים פה מומחים ספציפיים לאקלים של זכרון), אלא פשוט כתב את זה כי ככה אומרים. כשחם בקיץ זה לא בגלל שקיץ ואנחנו בין אסיה לאפריקה אלא בגלל ההתחממות הגלובלית; וכשיורד הרבה גשם על זכרון זה בטח גם בגלל ההתחממות הגלובלית (שבחורף אנחנו מעדיפים לקרוא לה “משבר האקלים” כי התחממות לא מתחרזת טוב עם טוסיק קפוא). עכשיו ככה: אולי באמת הגשמים בזכרון הם סימן מקדים לארמגדון אקלימי, ואולי הם פשוט הרבה גשם שכמו תמיד לפעמים יורד הרבה במקום אחד, אני לא יודע. אני לא חושב שמישהו כלשהו יכול לדעת בוודאות משהו כל כך ספציפי שתלוי בכל כך הרבה משתנים. אבל הנרטיב התרבותי-תודעתי כרגע מתיר רק אפשרות אחת. המדע, שבמקורו נוסד כאכסניה לדיון מגוון ולשינוי מתמיד, הפך לדת יודעת-כל שיש בה מקום רק לאמת אחת טוטלית, שלא לומר טוטליטרית.

כמו בכל הסוגיות הכביכול בוערות של המין האנושי בימינו (שרובן ככולן אינן אלא הסחת דעת רעשנית מפני הבעיות האמיתיות), אין כבר מקום לעמדה מורכבת, להטלת ספק, להתלבטות, להקשבה למי שחושב אחרת. כך זה בעולם בסוגיית ישראל-פלסטין, כך זה בסוגיות ה-WOKE ובראשן סוגיית המגדר, כך זה במריבות שוק חלולות של ימין ושמאל, וכך גם בנושא האקלים.

מכיוון שיש לי קטע עם מילים, שמתי לב שהביטויים “התחממות גלובלית” ו”משבר אקלים” החליפו כמעט לחלוטין את צמד המילים שקדם להם: “איכות הסביבה”. כבר כמעט לא משתמשים בביטוי איכות הסביבה, וזה לא מקרי. אומרים לנו איכות הסביבה ומיד נחשוב על הררי האשפה שנאספים להם בעולם כולו, נחשוב על ארובות מפויחות של מפעלים תעשייתיים, נחשוב על שפכים רעילים שזורמים באין מפריע למקורות המים שלנו, נחשוב על מאות מיליוני בקבוקי קוקה קולה או מי עדן שלא יתפרקו גם בעוד אלף שנה, רק ירעילו את האדמה, המים והאוויר. בקיצור, נחשוב על אלה שהכי לא רוצים שנחשוב עליהם. לעומת זאת תנו לנו ביטוי אמורפי-מדעי כמו התחממות גלובלית או משבר אקלים – שני דברים שאנחנו לא יכולים לראות בעיניים – הוסיפו חופן “מומחים”, ועכשיו אפשר למכור לציבור איזה בלוף שרוצים (“מס פחמן”, “100 אחוז ניתן למיחזור”, “מהדורה אקולוגית”, “אנרגיה ירוקה”), ולציבור לא תהיה ברירה אלא לקנות, ולהמשיך להרגיש שזו אשמתו כי הוא שוב בטעות זרק את גביע המילקי לפח הלא נכון.

האמת היא שלפחות 80 אחוז מהפלסטיק שמושלך בעולם לפחי מיחזור אינו ממוחזר אלא נשרף או נקבר (בדרך כלל בארצות עולם שלישי, אחרי תובלה מזהמת בפני עצמה). ובקשר לפיסה הקטנה של ה-20 אחוז שכן ממוחזרת, מתברר שתהליך המיחזור מזהם ובזבזני לא פחות. מה כן יכול לעזור? לטנף פחות, לייצר פחות, ומה שכן מייצרים לדאוג שלא יהיה מזהם או שיחזיק מעמד לאורך שנים. הידעתם שכמעט לכל חברה בעולם יש מחלקה, או לפחות מהנדס, שתפקידם לשתול במוצר תאריך קלקול מהיר? זה התחיל לפני יותר מ-100 שנה, כשיצרני הנורות הבינו שתכף לכל העולם יהיו נורות והצמיחה המטורפת שלהם תאט, ואז הם החליטו יחד לייצר נורות עם חוט ליבון שיישרף תוך שנה-שנתיים לכל היותר. נורות ששרדו מלפני הקונספירציה הזאת (אין מילה אחרת, נכון?) עדיין מאירות, עד היום הזה.

אוקיי, האם אני מכחיש אקלים? ברור שלא, צריך להיות אידיוט כדי להכחיש משהו כל כך ברור כמו קיומו של האקלים, וצריך להיות או אידיוט או רשע כדי להשתמש בביטוי הזה. האם אני מכחיש שקיים “משבר אקלים”? חד משמעית, בטח מכחיש. האקלים לא בשום משבר. האקלים הוא אקלים. הוא לא היה במשבר בעידני הקרח, הוא לא במשבר כשחם, הוא לא במשבר כשהוא משתנה לכאן ולכאן, הוא אפילו לא יהיה במשבר קל שבקלים אם וכאשר ניעלם מפה. הוא אקלים.

האם אני מכחיש התחממות גלובלית? האמת שלא. אני לא בטוח במאה אחוז, כי לא חקרתי את הנושא בעצמי ואני מסתמך רק על ידי ידע שתווך לי על ידי ערוצים שעיבדו אותו עבורי, אבל אישית אני נוטה להאמין שלאחרונה הטמפרטורות עולות מעט. זאת אמונה, לא ידיעה. אוקיי, אז האם אני מכחיש שההתחממות הזו היא תוצאה של מעשה ידי אדם, ושאם לא ננקוט צעדים דרסטיים הלך עלינו? אני ממש לא יודע. אינטואיטיבית אני נוטה לחשוד בתיאוריות שמעניקות למין האנושי כוח אלוהי, לכאן ולכאן. כמו שאני אלרגי לביטוי “להציל את אמא אדמה”. אמא אדמה לא צריכה שנציל אותה, אנחנו בינתיים לא יותר מאפיזודה, שלא לומר ניסוי, בתולדות חייה שידעו כבר עידנים של קרח ושל אש. אני גם יודע שעד לפני 60 שנה, בשיאה של המהפכה התעשייתית, מדענים ו”מומחים” הזהירו בכותרות העיתונים על בואה הקרב של התקררות גלובלית, עידן קרח חדש. מתחמם? מתקרר? בגללנו? לא קשור אלינו? כאדם מן השורה, באמת אין לי דרך לדעת.

כן יש לי דרך לדעת שאם מדי חורף עיריית תל אביב מזהירה לא להיכנס לים בגלל שפכים, זה סימן ברור ומוחשי שמישהו מחרבן לי על הראש. כן יש לי דרך לדעת שאם כל מוצר בסופרמרקט ארוז באלף שכבות של פלסטיק, לא משאירים לי ברירה אלא לזהם ולהרעיל את האדמה והים. כן יש לי דרך לדעת שאם אופנת הנערות והנשים הפכה ל”אופנה מהירה” שמגיעה מקצה העולם בגרושים ומתחלפת כל שבועיים, כמעט אין לנו ברירה אלא להפוך לברגים קטנים במערכת מטונפת. וכן יש לי דרך לדעת, או לפחות לחשוד, שהדבר הירוק היחיד שיניבו כנסי אקלים בחסות קוקה קולה יהיה זרם הדולרים לכיסיהם של המשתתפים, שהגיעו לשם ביאכטות ובמטוסי סילון פרטיים.

אז בבקשה צאו לי מהשלולית, לא כל שבר ענן הוא משבר אקלים, לא כל התקררות היא התחממות גלובלית. קצת ענווה, בואו נתחיל מלייצר ולדחוף פחות זבל ולזהם פחות, לא חשוב אם חם או קר. ואם כבר מדברים, אז לפני שנכנסים לתסביך אלוהים ומרפאים לאקלים את המשבר שלו, בואו נמצא נגיד משהו שיחליף את המטריה, או יבטל את יתושי החורף, או יאפשר מקלחות זוגיות. נתחיל בקטן.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

10₪

25₪

40₪

55₪

75₪

95₪

תמיכה חד פעמית בסכום לבחירה

לרכישת מנוי דיגיטלי

לרכישת מנוי למגזין המודפס