תרופת סבתא

כשהרהרתי על הכתבה שעוד לא נולדה חשבתי שבטח נדבר בריאיון על הדמות המפורסמת, על העשייה הייחודית, וכמובן על זוגיות. אבל הראיון קיבל תפנית אחרת, אישית ומפתיעה. כי כשנפגשנו בקליניקה שדניאל קישינובסקי בנה לעצמו, שחלונות גדולים משקיפים ממנה על הטבע, הרגיש לי טבעי לבקש ממנו לעצום עיניים ולתת לאיזשהו זיכרון לעלות, לא משנה מאיזה גיל.

תוך שנייה וחצי הוא ענה – “אני בתור ילד על עץ, קוף כזה”. הזיכרון קופץ מתוך סרט וידאו שצילם סבא שלו.

אתה זוכר מה הילד הזה רצה להיות כשיהיה גדול?

“אני זוכר ששנים רציתי להדריך טיולים בכל העולם”.

שאלתי איך מהרצון להדריך טיולים בעולם הוא הפך שחקן ומטפל, אבל הוא מבקש להתעכב רגע על העובדה שהוא אכן הדריך טיולים, ורק כשאנחנו צוללים אל סיפור חייו אני מבינה. בגיל שמונה אבחנו אצלו מחלת מפרקים (פרטס) והעתיד לא נראה ורוד כל-כך.

אתה זוכר את הרגע שסיפרו לך? איך מתווכים בשורה כזו לילד קטן?

“אני ממש זוכר את הרגע. זה לא היה מתווך כל כך טוב. היינו אבא שלי ואני אצל רופא בהדסה עין כרם והוא אמר שלושה דברים: הוא אמר שיש לי מקסימום עד גיל 16 ללכת עם המפרקים האלה, שאני כנראה לא אעבור את המטר חמישים ושאני לא אוכל להיות בצבא”. הבשורה שלא יוכל להתגייס לצבא היתה הקשה מכולן. “אלו היו החדשות המרעישות ביותר. אני זוכר שישבתי שם עם אבא שלי וכל מה שהכה בי זה הצבא. כי גדלתי בישראל בחברה דתית, והיה את החלום הזה של להיות חייל. להיות בסיירת מטכ”ל”.

החלום שהתתרסק פינה מקום לחלום חדש – לצאת לטייל בכל העולם. הוא לא התלונן על הכאבים ולא היה מעוניין ברחמים. “לא הסכמתי כל כך לדבר על זה בילדות, זה משהו שהייתי מסתיר אותו ומתכחש אליו. לא רציתי להרגיש שונה או מוגבל, אז לא דיברתי על זה לא עם חברים, לא עם ההורים, זה היה מין סוד שלי שגם העלמתי מעצמי”, גם מול הרופאים הוא ניסה להראות שהכל בסדר. “אני זוכר את עצמי לפני הביקורות אצל הרופא. ידעתי איזה בדיקות הוא הולך לעשות, לבדוק את טווחי התנועה וכאלה. הייתי הולך לשירותים, עושה מתיחות, מכין את עצמי לקראת הבדיקה כדי לצאת בסדר”.

במקום לשקוע ברחמים עצמיים הוא ישב ותכנן מסלולי טיול, בדרך להגשמת החלום החדש. ובגיל 16 (הגיל שהקציבו לו רופאיו שאחריו כבר לא יוכל ללכת) כבר יצא לטיול הגדול הראשון שלו, לבד. בגיל 17 כבר הדריך טיולים בהר הגבוה בסיני, אחרי שחרש את האזור והכיר אותו בעל פה. כשהיה בן 18 ושכל החברים התגייסו לצבא, הוא התגלגל לצפת. “היתה שם איזו חורבה מהמאה ה-15. מצאתי את הבעלים שלה שגר בארה”ב ועשיתי איתם הסכם שאני משפץ אותה תמורת מגורים”. זה היה בית קטן עם חלון להר מירון ובור מים בחצר. הוא גר שם במשך שנה, הדריך טיולים וחסך כסף. “הכל היה קשור למחלת המפרקים, כי תמיד היה את ה’סוף הזה’ שנותן לך דרייב עצום. זו המגבלה שלי והדרייב של חיי. אני זוכר את עצמי יושב בגיל 21 ואומר, ‘זהו. הגשמתי את החלומות שלי'”.

את הכסף מהטיולים הוא חסך כדי לצאת לעוד טיולים, בעולם. בגיל 19 יצא למסע בטרמפים מאפריקה לסין דרך אירופה, סיביר ומזרח אסיה. הוא עבר ברגל משרשרת הרים לשרשרת הרים. הטיולים לבד נתנו לו תחושה של חופש, שהוא כל-יכול, ואת האפשרות להיות מי שהוא בלי השיקוף של החברה.

אבל את הכאבים הוא לא הצליח להשאיר מאחור. “הגעתי לנקודות קיצון עם הכאבים. אני זוכר את עצמי שוכב מתחת לעץ שלושה ימים לבד, בהרים, כדי להתאושש ולהמשיך במסלול”.

רק בגיל 24 נרגע הלוחם הקשוח. במשך שנים פיתח יכולת-על להסתיר את המגבלה שלו, אבל אז הוא הגיע לשיעור יוגה, וכשהמורה ראתה שהוא מסתבך עם ההאסנות (התנוחות) השונות היא ניגשה אליו והביאה לו כיסא. “זה היה הכי חשוף בעולם, אבל שם התחילה התנועה שלי לעבוד עם המגבלה ולא להילחם בה”.

בשנת 2003 דניאל היה בזוגיות עם מי שראה כאהבת חייו. הוא לקח אותה לטיולים בארץ ובעולם. ויום אחד, לאחר שלוש שנות זוגיות, כשחזר מטיול אופניים באריתראה שאליו נסע לבדו, היא הודיעה לו על פרידה.

״ הבנתי שגברת רביע יכולה בחמש דקות לעשות את מה שאני יכול לעשות בחצי שנה. כי אין לה חוקים. היא מבלבלת את התודעה. היא ליצן. כמו שליצן החצר הוא היחיד שמותר לו להגיד למלך את כל האמת והמלך לא יערוף את ראשו. הוא מחזיק כנות ואמת עמוקה. הוא מחזיק אהבה וחמלה ואת הרצון להיות נאמן לאמת. הוא לגמרי בתוך הדרמה, ובאותו זמן גם מעליה”

“הייתי בשוק, לא האמנתי שהדבר הזה קורה. היתה לנו תוכנית לנסוע לאנגליה, לעשות פיצות בפסטיבלים. כבר התחייבנו למישהו שם, אז טסתי לבד. לשתי בצק ובכיתי דמעות. זה היה הבכי הגדול הראשון בחיי. פשוט בכיתי ובכיתי. בכיתי על כל חיי מעל הבצק הזה, הוא היה טעים מאוד”.

אחד הפסטיבלים היה פסטיבל מספרי סיפורים. דניאל שמע את האנשים שהופיעו בו ונפעם. הוא הבין שהוא רוצה ללמוד משחק. “לא היה לי איזה חלום להיות שחקן, ראיתי את הדבר הזה שם על הבמה ואמרתי לעצמי, וואי! זה מה זה יכול לעשות לי טוב, גם עם כל עניין הפרידה”.

הוא הגיע לניסן נתיב כדי להתגבר על לב שבור, אבל לא ידע ששם, בלימודים, תירקם לה מערכת יחסים חדשה שתלווה אותו בעשרים שנה הבאות, כשבאחד מתרגילי הבית שקיבל נולדה גברת רביע. צביקה פישזון, שהיה המורה לתיאטרון פיזי, נתן להם תרגיל בית של ‘שולט-נשלט’ – “באותו יום סיימנו את הלימודים בשעה עשר בלילה ואני נוסע הביתה. כשאני מגיע לטרמפיאדה ביציאה מהעיר, עומדת שם אישה זקנה עם עגלה, סלסלה ושקיות ניילון. עצרתי לה. זאת אומרת, אני לא יכול לקחת הרבה קרדיט כי היא די נעמדה באמצע הכביש ועצרה את התנועה. באה, פתחה לי את הדלת של האוטו והכניסה את הרגל פנימה”.

תוך הרף עין דניאל לובש את הדמות ומכניס אותי לסיטואציה תוך כדי חיקוי קורע מצחוק של גברת רביע:

“‘תבוא תעזור לי עם רגל ימין, תשים את העגלה בבגאז”. אני מתיישב לידה והיא אומרת, ‘תנעל, תנעל את הבגאז”. מחלקת לי פקודות. אני מתחיל לנסוע והיא ממשיכה, ‘לאט-לאט, בצד ימין, סליחה שאני צועקת עליך, באמת אתה בן אדם זהב, אתה נשוי? הלוואי תמצא את אהבת חייך. יש לך שערות יפות’. אני נוסע ושואל לאן היא צריכה, היא עונה, ‘קצת קצת, פה קרוב, קצת’. אני ממשיך לנסוע ומגיע לקסטל, ושואל אותה, ‘כאן?’

‘סע, סע עוד קצת’. ממשיכים לנסוע, עוברים את אבו גוש ,עוברים כבר את מעלה החמישה, ואני מבין שאני נשאר איתה באוטו, והיא לוקחת אותי אל תוך הלילה. אנחנו מגיעים לכניסה למושב שלה. כבר 23:30 בלילה. נעמדים מול השער ואני שואל אותה, ‘מה, אין שומר’?

‘לא. אחרי 23:00 אין שומר’.

‘אז איך נפתח את השער’?

‘בכואח, בכואח’!

עוצר, דוחף את השער ברזל, חוזר לאוטו ונוסע פנימה. ‘תסגור את השער. תסגור שלא יבואו גנבים, שודדים’. ומה שהיא אומרת אני עושה. יצאתי וסגרתי את השער. ‘תעצור שמה שמה’, עוצר. ‘תחנה קצת יותר קרוב למדרכה, תבוא, באבי, תעזור לי עם השקיות ניילון תסחוב לי אותם למעלה. תפזר פה לחם לצוצלות. שים את הקומפוטים שם. אני צריכה את הגובה שלך, תעזור לי עם הכלים של פסח’ – בקיצור מסנג’רת לי את החיים”.

“אני זוכר שצביקה אמר לי, ‘אני חושב שכדאי לך להפסיק לעשות אותה כי זה יידבק לך והיא תשתלט על הכל’, והוא צדק. רק שאני שמח שהוא צדק. כי זה אינסופי להיות איתה. אין לי שום צורך בשום דבר אחר בעולם המשחק”.

וזה היה התרגיל “שולט-נשלט” שהוא הביא למחרת לכיתה. “הלכתי למחסן תחפושות ומצאתי שם את הבגדים שלה, שאלו הבגדים עד היום. ומאותו ערב, הטרמפ הפך לנוהל קבוע. היא היתה עומדת בטרמפיאדה, כל החרדים היו קופצים על האוטו והיא היתה צועקת עליהם, ‘זוזו, זוזו זה חבר שלי’, ככה זה נמשך כמה שבועות וכבר מהתחלה היה ברור לי שיש שם משהו, שיש איזה חיבור חזק”.

ברגע אחד ההומור מתחלף במבט רציני והוא לוקח נשימה עמוקה, “ואז היא נעלמה”, הוא אומר, “לא פגשתי אותה יותר”.

אבל מהדמות שיצר בהשראת אותה גברת הוא לא נפרד. חוץ מאותו תרגיל שהביא לכיתה הוא המשיך להופיע איתה בערבי “פגע וברח” – קונספט של קטעים קצרים שהיו מעלים הסטודנטים מול קהל. ובאחת ההצגות של שנה ג’ גברת רביע היתה דמות מרכזית. “זה היה שוס. כולם היו על הרצפה. עשיתי איתה קטעים מטורפים בלימודים. יום אחד עליתי עם תרנגולת אמיתית לבמה. כל פעם איזו יצירה אחרת והיא ממש הפכה חלק ממני, מאוד מהר”.

היחס לדמות הזאת, של המורים בעיקר, היה אמביוולנטי. “אני זוכר שצביקה אמר לי, ‘אני חושב שכדאי לך להפסיק לעשות אותה כי זה יידבק לך והיא תשתלט על הכל’, והוא צדק. רק שאני שמח שהוא צדק. כי זה אינסופי להיות איתה. אין לי שום צורך בשום דבר אחר בעולם המשחק”.

השמועה על הדמות הקומית התפשטה, ויום אחד פנו אליו חברים וביקשו שיעשה להם קטע של גברת רביע בחתונה. הוא כמובן לקח את זה צעד אחד קדימה וגברת רביע נתנה שם שואו שהאורחים לא ישכחו. לאחר האירוע, ניגש אליו עובד מחברת היי-טק ושאל אותו אם הוא עושה הופעות לחברות. הוא ענה שכן.

“הייתי במתח אדיר כי לא היה לי שום מופע כתוב, ואז פתאום קפץ לי רעיון. אמרתי, או-קיי אני אעשה ראיון בחברה, כדי להבין מה קורה אצלם. אני אכתוב על זה מופע וגברת רביע תעלה לבמה”.

מסתבר שזה היה רעיון מהפכני, כי אחרי המופע הזה הוא התחיל לקבל הזמנות למופעים מכל החברות והארגונים הגדולים בארץ – גוגל, אינטל, בנקים, משטרה, צבא ועוד. התנאי שלו לקיום המופע היה שבפגישות התחקיר שדניאל מקיים עם הארגון לא יהיה דרג ניהולי, שאפשר יהיה לדבר בפתיחות על הכל, בלי פחד של היררכיה. “הייתי צריך לחתום על הסכם סודיות. וזה מגיע עמוק. אתה רואה את הקישקעס של הקישקעס של כל הארגונים. הייתי יושב עם קבוצה של עובדים והם פותחים הכל. חלק מהמופעים היו ממש כמו ייעוץ ארגוני כי זה שיקוף חזק מאוד לארגון על כל מה שקורה בתוכו”.

בַּפָּנִים, מה שנקרא

“כן, בהתחלה זה היה יותר מדי ב’פנים’, ראיתי את עצמי ממש באיזה תפקיד של משקף האמת. אני זוכר מופע אחד מול חברת “טבע” שהיה שם איזה סכסוך רציני בין ועד העובדים להנהלה, וגברת רביע פשוט טראח, פתחה את הכל על הבמה. הייתה דממה כזו של טו מאצ’, הם היו בשוק. והיו עוד כמה כאלה, עד שלמדתי למתן את זה”.

נראה לי שזה הפחד של כל קומיקאי, לא? לעמוד מול קהל שלם, לבנות את הסיפור ואז לתת את הפאנץ’ – ודממה בחדר. מה עושים?

“בפעם הראשונה שזה קרה המשכתי הלאה ואיכשהו הרמתי את זה. בהמשך למדתי את האיזון הנכון. הומור הוא קו דק מאוד. אתה ממש הולך על חבל. כי אם אתה חוצה את הגבול זה מעליב וזה יותר מדי, ואם אתה נזהר מדי ולא מתקרב לגבול זה משעמם ולא מצחיק. זו ממש אומנות ללכת על הקו הדק הזה. עם הזמן למדתי את העדינות של ההומור ואת כל האפשרויות שלו, אבל זו היתה דרך חתחתים. הרבה אומץ והרבה כישלונות בדרך”.

אחרי עשר שנים שבמהלכן גברת רביע מופיעה בכל הארץ, דניאל פוסע את צעדיו הראשונים אל עולם הטיפול. “מחלת המפרקים שלי נמצאת שם כל הזמן ברקע, ושמעתי על שיטת גרינברג. הספר של אבי גרינברג ‘פחד, כאב וחברים אחרים’ תמיד דיבר אליי”. אחרי שהתנסה בכמה טיפולי גרניברג שהרימו אותו על הרגליים, הוא נרשם לשלוש שנות לימודים בגרמניה, “שמתי על זה את כל כספי. אלה לימודים יקרים שצריך לטוס אליהם ארבע פעמים בשנה, כולל טיסות, מלון והכל. הלימודים מאוד קפדניים, אבל זו שיטה מדהימה שמוציאה אותך עם קליניקה מלאה. נכנסתי לעבודה טיפולית עמוקה, עבודה עם הגוף ועבודה עם טראומה”.

במקביל לעבודה בקליניקה, גברת רביע נמצאת בפריצה הגדולה שלה. זה היה אחרי שהוא יצא עם המופע על הסצנה ההיפית-רוחנית, שבו הוא בעצם לוקח את פרדס חנה כארגון. זה היה מופע קורע מצחוק שדרכו נחשפתי גם אני לגברת רביע.

“המופע הראשון היה במועדון היוניקורן והגיעו שלוש מאות איש, וזה פשוט עף. גברת רביע התחילה להתפרסם בקהילה הרוחנית ומשם התגלגלה לגוט טאלנט – תוכנית הכישרונות של ישראל בטלוויזיה, ואפילו הגיעה לגמר”.

וכמו כוכבים אחרים שפורצים בתוכניות טלוויזיה, גם גברת רביע נסחפה לתוך התעשייה. רק שהיא לא כל כך אהבה את זה. “התחלתי לעבוד עם nmc. הם לקחו את גברת רביע תחת חסותם והתחיל תהליך של להפוך אותה למותג, להכות על הברזל כל עוד הוא חם”.

איך זה נראה בפועל?

 “בפועל זה היה מסע ריצוי ולהפוך למריונטה של כסף, הרגשתי חנוק”.

באותם ימים שגברת רביע הולכת ונשחקת התקשרה לדניאל חברה מהודו וסיפרה לו על מטפל הודי בשם רינגו, ואמרה לו שהיא חושבת שכדאי לו לפגוש אותו. דניאל שלח לרינגו צילומי רנטגן, ורינגו חזר אליו עם תשובה שעד כה לא שמע מכל הרופאים שביקר אצלם: הוא אמר לו שהוא לא יכול לעזור לו, מה שרק נתן לדניאל עוד יותר דרייב לנסוע ולפגוש אותו. בשלב הזה הוא כבר נשוי לנעמה אור, יש להם ילד בן שנתיים ותינוק.

“שאלתי את נעמה אם היא מוכנה לטוס איתי להודו לתקופה, שאני מרגיש שאני צריך לפגוש את רינגו הזה. היא אמרה לי שאני אצטרך להיות מאוד נחוש, לדעת שזה באמת מה שאני רוצה, ואז היא תלך אחריי. התלבטתי המון ובסוף אמרתי לה, ‘תשמעי, מדגדג לי בבטן, את מוכנה ללכת אחרי הדגדוגים שלי’? והיא אמרה כן. וטסנו להודו”.

הוא חתך מהתעשייה בארץ וחזר לבסיס, להתמקד בטיפול בגוף שלו. הם תכננו להיות בהודו חודש וחצי, רק שאז הגיעה הקורונה והם החליטו להישאר בה חמישה חודשים נוספים. בפטנה שבגואה, נשארו הם ומשפחות נוספות בסגר אמיתי של שישים יום. שם דניאל החל לעסוק בשלושה דברים: כתיבה, ספּרות וטיפול. הוא כתב בלוג מרתק המתאר את החיים בסגר בהודו, וזו היתה למעשה הפעם הראשונה שהוא כתב את דניאל ולא את גברת רביע. הוא הפך לספּר של הכפר, ובמקביל התחיל לקבל קליינטים לטיפולים בקליניקה – “טיפלתי באנשים שגרו שם, במטיילים שעברו באזור, ואז התחילו להגיע אליי גם זוגות. לא למדתי אז טיפול זוגי, אבל הייתי הכי קרוב למטפל זוגי שהיה שם”.

המופעים הראשונים היו מאתגרים. אנשים פחדו לעלות לבמה והיו שתיקות ארוכות שבהן גברת רביע היתה פשוט יושבת על הבמה ומחכה שזוג יעלה. “היה המון מתח באוויר. אהבתי את המתח הזה כי הוא היה כל כך חי. זה לא היה מתח משעמם, זה היה מתח כזה של מה הולך לקרות עכשיו… עד שפתאום, מתוך המתח הזה – פּאק! משתפלץ זוג מהקהל שמשהו בגוף שלהם הרים אותם. והופה, המופע שוב בתנופה”.

אחרי תקופה ארוכה בהודו הם חזרו לארץ, והוא הרגיש חוסר חשק לחזור לשום דבר שעשה לפני כן – לא לגברת רביע, לא להופעות ולא לקליניקה. הוא בחר לעסוק דווקא בתחביב החדש שגילה בהודו – ספּרות – “פתחתי מספרה בנחל, ‘קארה טוטו ליברל’, והגיעו מלא אנשים, זו היתה מספרה שוקקת חיים”.

מלבד המספריים, עוד דבר שעשה בהודו והתחיל לדגדג לו גם עכשיו, היה הטיפול הזוגי. “שחר ארז, חבר טוב שלי, הוא מטפל זוגי מדופלם. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד טיפול זוגי והתייעצתי איתו איפה כדאי ללמוד. הוא אמר לי שיש לו תוכנית לימודים שלמה שיושבת אצלו במגירה כבר שנים, שהוא מת להוציא לפועל. חשבתי רגע ואמרתי לו ‘אני בפנים, אני אפיק לך את זה'”.

הקורס הראשון התקיים אצל נעמה ודניאל בסלון. 15 תלמידים. היום שחר כבר מלמד מחזורים שלמים ותוכניות המשך. נעמה עדיין המפיקה שלו. אחרי הלימודים הוא התחיל לשלב את הטיפול הזוגי עם העבודה של גרינברג בחדר הטיפולים. בהמשך רצה להרחיב את הידע והאפשרויות והחליט ללמוד אצל אמיתי מגד – טיפול זוגי מבוסס מובחנות – “תוך כדי הלימודים עם אמיתי אני קולט שזה לא אני שלומד אצל אמיתי, זו גברת רביע שלומדת אצל אמיתי. פתאום זה היה ברור כשמש שגברת רביע פה, שהיא שוב מרימה ראש”.

ובזמן שגברת רביע שוקדת בלימודים אצל אמיתי מגד, דניאל ממשיך לטפל בקליניקה. “יום אחד מגיע זוג לטיפול ושואל ‘אנחנו יכולים להיות כנים איתך? האמת שלא באנו לפה בשבילך, באנו לפגוש את גברת רביע’. ישבתי שם על כיסא המטפל מנסה לעכל את מה שהם אומרים לי, הרגשתי את כל המוח שלי בעיוותים מהבקשה הלא שגרתית הזאת. מה אני עושה עם זה? הרי יש לי הפרדה מאוד ברורה בין הקליניקה לבמה. הקליניקה זה מקום רציני עם תעודות על הקיר ואתיקה, סטינג ועציץ. ישבתי שם רגע בשקט ואמרתי, יאללה, אם מגיעה לפתחך כזו בקשה, תגיד לה כן. שבוע אחר כך גברת רביע פתחה להם את הדלת ובמשך שעה ורבע של בכי וצחוק צללה איתם לעומקים ועשתה איתם תהליך שבדרך כלל לוקח בקליניקה בין שלושה חודשים לחצי שנה. דוך, ישר לנקודה. יצאתי משם בשוק.”

מה הבנת בטיפול הזה?

“הכל. הבנתי שגברת רביע יכולה בחמש דקות לעשות את מה שאני יכול לעשות בחצי שנה. כי אין לה חוקים. היא מבלבלת את התודעה. היא ליצן. כמו שליצן החצר הוא היחיד שמותר לו להגיד למלך את כל האמת והמלך לא יערוף את ראשו. הוא מחזיק כנות ואמת עמוקה. הוא מחזיק אהבה וחמלה ואת הרצון להיות נאמן לאמת. הוא לגמרי בתוך הדרמה, ובאותו זמן גם מעליה. יש פה עוד שעשועי תודעה, בין משחק למציאות. אנשים יודעים שהם יושבים מול גבר שמחופש לאישה זקנה ומדבר כמו אישה זקנה, אבל המילים שהיא אומרת חדות וחודרות לעומקים. זה מבלבל את כל הממדים המוכרים ומאפשר לתת-מודע לפעול אחרת – טיפול זוגי מבוסס הומור עצמי”.

שבועיים אחרי אותו טיפול, דניאל ונעמה יוצאים עם סדנת זוגות חדשה – “ריליישנשיפט” שמבוססת על השיטות שלמדו ומשלבת עבודת עומק עם הומור. “ביום השני של הסדנה יש חלק שבו כל זוג יושב בבועה משל עצמו, נכנס לתוך הריב הקבוע שלו ומנסה לזהות את הדינמיקה שמופעלת שם. הם נוגעים באיזו אמת עמוקה, ולפעמים לא פשוטה, ואחרי אותו סשן כל הזוגות יצאו מטולטלים. בזמן ההפסקה הם ישבו בחוץ בדממה, מעשנים ודוחסים את הבופה באכילה רגשית”.

“את הסדנאות מלווים צוות מקצועי של מטפלים בכירים. הם ישבו יחד, מיטב המוחות, וניסו להבין איך ממשיכים מכאן, איך מרימים את הזוגות מהרצפה. ‘צריך עכשיו משהו רך ומכיל’, אומרת תקשורת מקרבת, ‘אולי איזה תרגיל מגע כדי להחזיר נוכחות לגוף’, אומר הסקסולוג, ‘צריך משהו עגול ומחבר’, אומרת פוקוסינג והתמקדות. ואני מקשיב להם. והם באמת צודקים, אבל משהו בתוכי מבעבע ואומר לי, לא. זה לא מה שהולך לקרות בסדנה שלך, הדבר הדביקי והצפוי הזה. עכשיו הגיעה זמנה של גברת רביע. הם מסתכלים עליי בשוק ואומרים לי ‘באמת?’ ואני אומר להם כן, היא דופקת בדלת”.

וככה הגיחה לה גברת רביע מהבגאז’. בזמן שהצוות החזיר את הזוגות פנימה, דניאל החליף לבגדים של גברת רביע בחנייה ושקשק מפחד. “אמרתי לעצמי לבוא עכשיו, כשהם בנקודה כל כך רגישה ולעשות דחקות? מה אם זה לא יעבור טוב? אולי זה לא הזמן המתאים? למה אתה חייב לעשות עכשיו את הדבר הכי משוגע? אולי באמת עדיף איזה תרגיל מגע נעים? ובזמן שאני רועד מפחד גברת רביע שעטה קדימה. היא נכנסה בבום ועשתה לכל הזוגות סשן אחרי סשן. ובדקות ספורות הפכה דמעות של עצב ויאוש לדמעות של צחוק ותקווה. זוגות-זוגות הם עלו לגברת רביע עם הנושא הכי כאוב שלהם ומצאו את עצמם נקרעים מצחוק על עצמם”.

הרגע הזה, שהיה הימור ספונטני ומאוד אמיץ, נכנס באופן קבוע לסדנה. עכשיו זה כבר ממש חלק מהסילבוס. וממנו נולד המופע – “טיפול זוגי בשיטת רביע”. זוגות עולים לבמה לטיפול זוגי, שנמשך חמש דקות וחמישים וחמש שניות (חמסה, חמסה, חמסה) מול קהל של 400 איש.

המופעים הראשונים היו מאתגרים. אנשים פחדו לעלות לבמה והיו שתיקות ארוכות שבהן גברת רביע היתה פשוט יושבת על הבמה ומחכה שזוג יעלה. “היה המון מתח באוויר. אהבתי את המתח הזה כי הוא היה כל כך חי. זה לא היה מתח משעמם, זה היה מתח כזה של מה הולך לקרות עכשיו… עד שפתאום, מתוך המתח הזה – פּאק! משתפלץ זוג מהקהל שמשהו בגוף שלהם הרים אותם. והופה, המופע שוב בתנופה”.

לא בטוח שמי שיגיע למופעים הבאים יזכה ליהנות מאותו מתח שדניאל מתאר, כי עכשיו זוגות כבר מתנפלים על הבמה.

איך זה קורה? מה השתנה?

 “זה נהיה דבר. אנשים רואים את הסרטונים, רואים את הטיפולים ונבנה איזה אמון בין הקהל לגברת רביע. רואים שהיא יודעת לגעת במקומות הכי עמוקים ועדיין לשמור על הזוג. היא לא יורדת על אף אחד, היא רק חושפת שם נקודות ומראה את הצחוק שבדברים. היא חושפת באלגנטיות איזו אמת שמהדהדת אצל כולם, בצורה כזו או אחרת. כמו שאני רואה את זה, הזוגות שעולים לבמה הם וואחד שליחים. כשזוג עולה לבמה הקהל אני מה זה מחזיק להם, ומה זה רוצה בטובתם. והקהל בהודיה עמוקה לכל זוג שעולה, כי הוא תמיד מביא איזשהו קול שקיים גם בהם”.

כשאני צופה בהופעות אני בהחלט יכולה לקחת אין-ספור שיקופים וזוויות מבט חדשות (ומצחיקות מאוד) על החיים הזוגיים שלי, אבל כמטפלת מרתקת אותי גם הדמות של גברת רביע בטיפול. אני כל פעם שואלת את עצמי, אבל איך הוא עושה את זה? איך הוא יודע לשאול בדיוק את השאלה הנכונה שנוגעת בשורש העניין, גם כשהוא נמצא עמוק באדמה ומכוסה בכל כך הרבה שכבות? וכל זה בחמש דקות, ומול אולם מלא.

“קודם כל, מה שמוביל את גברת רביע זה לקיחת אחריות אישית על כל אחד מבני הזוג, וחיבור ביניהם. איך כל אחד לוקח אחריות על השיט שלו ועדיין נשאר מחובר לבן או לבת הזוג. אבל בגדול, אני חושב שכל הדברים הכי חזקים שקורים שם, קורים דווקא כשאני משחרר לגמרי את המיינד ואת כל השיטות, ואז יכול להתרחש שם איזה נס שמביא את האסנס של הדבר לבמה. אני לא יודע מה זה תקשור, אבל אני יודע שמתקשרים אומרים לי שברור להם שזה מה שזה. מבחינתי, זה מלא תשומת לב למתרחש, וממש לסמוך על זה ששום דבר לא קורה סתם. ואם עולה איזושהי תגובה בראש, לסמוך עליה ולהגיד אותה. זה ממש כמו איזה מידע שמגיע שהוא גדול ממני”.

אתה יכול לתת דוגמה?

“במופע האחרון. עלה זוג, ולשבריר שנייה האישה הסתכלה על הטיימר שעל השולחן. בלי בכלל שאני שולט על זה גברת רביע שואלת אותה ‘את תמיד מפחדת לפספס’? והיא ענתה, ‘כן, זה בדיוק הנושא שלי, אני תמיד מפחדת לפספס’. והיה סשן שלם על פספוס, רק מזה שלשנייה אחת היא הסתכלה על השעון. כמה שאני יותר משחרר ונותן לאינטואיציה לעבוד, ככה קורים על הבמה קסמים שאין לתאר”.

 איפה בכל זאת החיבור בין הדמויות? בין דניאל שלמד הרבה שנים ומגיע עם הרבה ידע וניסיון לגברת רביע שפועלת מתוך הרבה חופש ואינטואיציה? קורה שדניאל מבקר במופע או שגברת רביע מבקרת בקליניקה?

“כן, יש לגמרי את הריקוד בין העולמות. אני לפעמים מפריע לגברת רביע לעוף, ואז זה מגיע ליותר בלבולי מוח, אבל זה גם שומר עליה שהיא לא תעוף מדי, שלא תפריז, כי בסופו של דבר אם קורה שם משהו בטיפול, זה אני שאחראי, לא גברת רביע”.

הוא מספר גם על הביקורים של גברת רביע בקליניקה. לפעמים הוא מבקש את עזרתה ולפעמים היא פשוט מופיעה פתאום, מביאה את התבלין שלה והופכת את כל הסשן להרבה יותר משחקי.

ואי אפשר שלא לדבר קצת על הזוגיות שלו עצמו, שכוללת שתי מערכות יחסים נפרדות. האחת של נעמה ודניאל, והשנייה של נעמה וגברת רביע, שני ילדים ושותפות ליצירה, ואיך ההומור נכנס לתוך כל זה ואיך נראים החיים הזוגיים כששותפות עסקית נכללת בתמונה.

“הרבה שנים עבדנו יחד עד הגענו לנקודה שהבנו שזה טו מאצ’. הרגשנו שאנחנו הופכים להיות שותפים ליצירה, אבל קצת מאבדים את המקום הזוגי שלנו”. יום אחד הם היו בפגישה אצל היועץ העסקי שלהם. דניאל נסע אליו לבד ונעמה הצטרפה אליהם בזום. “אחרי חמש דקות של פגישה היא פתאום אומרת, ‘הבנתי משהו, אני מתפטרת’. באותו רגע הבנתי בדיוק על מה היא מדברת ואמרתי לה, ‘או-קיי, את מפוטרת’. ניתקתי את הזום, נשארתי שם לבד עם היועץ העסקי והבנתי מה נפל עליי עכשיו. נעמה לבד החזיקה כמות עבודה כזו, שכשהיא עזבה הייתי צריך להכניס חמישה עובדים במקומה. היא עשתה המון מאחורי הקלעים ובאיזשהו שלב הרגישה שהיא מתחילה לקמול. וזה כאב לה, כי היא הבינה שהיא קצת מוותרת על התשוקה שלה, שהיא המוזיקה”.

היום הם משלבים את היצירה של נעמה דרך המוזיקה בהופעות. בזמן שגברת רביע יושבת לטיפול עם הזוג, נעמה מאחורי הקלעים כותבת בלייב שיר על הסשן שמתקיים באותו זמן על הבמה. אחרי הטיפול היא עולה עם שיר שלם על הטיפול שהיה – כמו עיבוד לטיפול דרך השירה וגברת רביע מצטרפת אליה.

“נעמה מביאה שם איזה פן כל כך חשוב ומשמעותי, שגברת רביע לא מביאה. גברת רביע מביאה את החדות הזאת ואת האפשרות ללכת על הקצה, ונעמה מביאה לתוך זה משהו רחב כזה, שפורם את הרגש ומביא רובד אחר לבמה”.

ההומור משמש גם כמטה קסם בתוך החיים הזוגיים שלהם. “זה כלי שעוזר לנו ברגעים הכי קשים. היכולת הזאת להביא את ההומור לתוך הקונפליקטים. כי הקונפליקטים תמיד יהיו. לפני כמה זמן, למשל, אני לא זוכר אפילו על מה התעצבנתי, אבל אני זוכר שהתעצבנתי ממש, והתחלתי לצעוק עליה. עכשיו, כשאני כועס נעמה נכנסת לפריז ומשתתקת. ותוך כדי שאני צועק אני קולט אותה נכנסת לפריז, ואז מתוך הצעקות אני מזיז כזה את הראש הצידה ולוחש לה, ‘היי, אני מצטער שאני צועק ככה אני חייב לפרוק את זה בסדר?’ וטאק – זה מוציא אותה מהפריז ויש בינינו איזו הסכמה כזו שזה מה שקורה עכשיו, ואז אני חוזר וממשיך לצעוק ושנינו נקרעים מצחוק”.

הסיפור של אותו נער נחוש עם מחלת פרקים שיוצא לכבוש את העולם שזור בתוך עלילת חייו. הכאבים מלווים אותו גם היום, לא רואים את זה עליו, אבל קשה לו ללכת הרבה. כך שהבחירה בדמות של גברת רביע אולי גם היא אינה מקרית. “כן, השלב שהיא הגיעה אליו עכשיו זה אחלה ביטחון בשבילי, כי כל המופע היא יושבת. היא ממלאת אולמות בישיבה, קצת כמו ג’וני מיטשל של היום”.

הדרייב הזה שדחף אותו כילד מעבר למגבלות הגוף, פועם בו ומניע אותו עד היום. “זו הקללה הכי גדולה שלי והמתנה הכי גדולה שלי. זה העניק לי את האפשרות דרך הגוף לחיות בכאן ועכשיו, כי משהו בהבנה הזו של ‘סוף’ מדגיש שצריך לחיות עכשיו וללכת עם הדברים בלי פחד. הקללה היא שאני מסתבך עם העתיד. אני גרוע בלתכנן הלאה ואני מסתבך עם בירוקרטיה כי אי אפשר לסמוך על העתיד. אז כן, זה נתן לי את הנביעה הזאת של ההווה, ולסמוך על מה שקורה אבל התכנון קדימה, לחלום ולראות מה אני רוצה שיקרה בעתיד, קצת לוקה בחסר”, הוא צוחק, “ואני מתמודד עם זה. זה השיעור שלי”.