תנועת ההתנגדות החשובה ביותר במאה ה–21
אולי בגלל שבישראל לא באמת מלמדים אזרחות, לא מספיק אנשים מודעים לעובדה הדי קריטית שגם לחוקים יש חוקים. גם להליך יצירת החוק יש היגיון משלו, רוצה לומר, היגיון שלעיתים כלל לא נוגע ואף עומד בסתירה גמורה ללשון המוצהרת של החוק.
למה החוקים של החוקים חשובים כל כך? כי הם משפיעים על חיינו יותר מכל חוק ספציפי. דוגמה מצויינת לחוק של חוקים היא השאלה הסופר–פוליטית: על מי החוק חל? ועל מי החוק לא חל, או חל פחות? חוק שקובע שאסור לגנוב, לצורך העניין, האם הוא מתכוון שלכולם אסור לגנוב באופן שווה, ומכולם אסור לגנוב באופן שווה? והחוק שקובע שמתן וקבלת שוחד אסורים, איפה הוא מפסיק לתפוס?
איך נאמר זאת בעדינות, יהיה נאיבי בקטע קיצוני לחשוב, למשל, שהחוקים “אסור לגנוב” או “אסור שוחד” מתייחסים לגופים פיננסיים גדולים, לחברות ענק מקומיות ובינלאומיות ואפילו לארגוני המדינה עצמה באותו אופן כמו לאדם הפשוט ברחוב. כשהחוק אומר “אסור לגנוב” או “אסור שוחד” צריך להיות ברור שהוא מתכוון שלאנשים מסוימים, ממעמד מסוים ובהקשר מסוים, אסור לגנוב או לעסוק בשוחד. בקשר לאחרים – נראה, לפי הנסיבות, והדרישות, וכמה מידע כבר יצא החוצה, או נקבר בשקט.
מנגנון החוק עצמו, קריטי להבין, נוצר מפרספקטיבה מסוימת, בשירותה של קבוצה מסוימת של בני אדם. כי כשאנשים מבינים שהחוק לא שווה לכולם, כלומר שאין שוויון בפני החוק, המשטר באותה חברה כבר לא יכול לטעון ללגיטימיות מוסרית. לגיטימיות מוסרית יש אך ורק למשטרים שמקפידים בצורה רצינית מאוד שלא יווצרו מעמדות של בני אדם מסוג חוקי אחד ומסוג חוקי אחר.
משטרים, אפילו מטופשים ומושחתים עד העצם, מבינים את הרגישות הציבורית הגדולה של חוסר השוויון החוקי: כשציבור אזרחים גדול מבין ומרגיש שגניבה אסורה להם אבל לא לאנשים אחרים, מורמים מעם, וכן שוחד, זיהום הסביבה ואפילו הרג – נוצרת עוינות אדירה של האזרחים כלפי השלטון. בני אדם, כמו הרבה חיות אחרות, ממש שונאים איפה ואיפה (או לפחות אם הם בצד הפחות מאיר פנים של הריקבון).
אם הגעתם עד כאן ואתם תוהים, ובצדק, איך כל זה מתחבר לחיים שלנו, אז אני אגיד שהנקודה הזו, מערכת היחסים שבין האזרחים למשטר, והציפיה האנושית הסבירה והמוצדקת ליושר כפיים בסיסי – זה הדבר שיושב בלב מאבק הקורונה. זה הבסיס של הכל. זו הסיבה שאנחנו מתנגדים. זו הסיבה שאני מתנגד. מה שעורר את חשדי בהתחלה לא היה מבחני הבטיחות המשונים של התכשירים שהוזרקו לנו, אלא הדרך הדיסטופית שבה השלטון בחר למסגר את הסיפור, על ידי יצירת פערי מידע וידיעה כל כך עצומים בין ראשי המערכת לשאר הציבור. שוויון בפני החוק, במובן הפשוט של המונח, שאומר שזה שקובע את החוקים ושזה שאמור לציית להם חיים את אותה מציאות – שוויון כזה לא יכול היה עוד להתקיים.
משטר הקורונה, על החשאיות השיטתית שלו, שם ללעג וקלס את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על חיים בדמוקרטיה, כלומר בחברה שמצייתת לעיקרון הבסיסי של שוויון בפני החוק. יותר מכל דבר אחר, לדעתי, אלה שהחליטו על הדרך הרעה שבה הלכה מדינת ישראל, כמו מדינות אחרות, מבינים שהתרעומת הציבורית, או התגובה הציבורית, היא לא כלפי נקודה כזו או אחרת, אלא כלפי זה שאופי המשחק השתנה. חשבנו שאנחנו משחקים כדורגל, ופתאום התחילו להטיח אותנו לרצפה לפי חוקים של פוטבול אמריקאי.
אנשים לא חיים תיאוריה פוליטית, ומעטים הגיעו לקורונה נאיבים על אמת. זו הרי קלישאה מוכרת שהשלטון, כל שלטון, מעקם את הכללים לצרכיו, ושמדינות, כמעט כולן, לא ממש מהססות לבצע מעשים שבגינן הן שולחות את האזרחים שלהן לכלא. אבל הקורונה לא הייתה זה, היא הייתה הפרה בסיסית של החוזה, מהמקפצה, בהיקף ובכיסוי תקשורתי ופוליטי מטורף, שלא נראו כמוהם מעולם. זה הפך למשחק אחר, כמו שאמרנו.
אם מישהו שואל את עצמו למה ממסדי בריאות ברחבי העולם, כמו אצלנו, חרדים כל כך מההתנגדות בקורונה, זו בדיוק הנקודה. ברור להם, לשלטונות, שההתנגדות יושבת על עצב אנושי וחברתי חשוף: הציפיה להוגנות בסיסית ביחסי האדם והממסד. הדבקות באמת שהאדם צריך להישאר בעל קול ואוטונומיה גם כשלדמויות במסדרונות הכוח חשוב להשתיק את כולם באמתלת חירום. מה שקרה כאן בשנתיים האחרונות הוא לא עוד משפט שוחד גדול של שופט בכיר, או של דמות פוליטית בולטת. אפילו לא כשל נקודתי של מערכת אחת. מה שקרה כאן, ועדיין קורה כי ההסתרה וההכחשה עודן אקטיביות, הוא כשל בבסיס המודל הדמוקרטי. כשל כזה, לכשיתגלה, לא יוכל להיענות בפיטורי דמות אחת או שתיים, או ב”חידוד נהלים”. מדינה ששלחה מליונים מאזרחיה לכליאה ממושכת, מדינה שקיצרה הליכים בבדיקות בטיחות לתכשיר רפואי שאותו כפתה בכוח, על בסיס חישובים ציניים, תועלתניים, זו לא מדינה מושחתת, ואפילו לא שלטון כושל. זו מערכת חסרת לגיטימיות. כי לגיטימיות יש רק במקום שמתקיים בו שוויון בפני החוק.
זו הסיבה, חבריי וחברותיי, שהממסדים מגיבים באמוק היסטרי כל כך לכל צורת ביקורת סביב הקורונה, וזו הסיבה שהם נהגו כך מהתחלה. כי הם ידעו שהם משקרים, והם ידעו שגילוי השקר ימוטט את תחושת השותפות האזרחית הבסיסית שחיונית לדמוקרטיה. זה הפחד האמיתי שלהם – הבנה רחבה שכל ההצגה הדמוקרטית היתה זה בדיוק: הצגה. שהממסדים הפוליטיים איבדו קשר עם העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה, ורואים בציבור עדר שצריך לנהל, או שאפשר לנהל איך שנראה להם, בהתאם לצרכי המערכת.
זו הסיבה שחשוב כל כך להמשיך להיאבק. כי אנחנו לא נלחמים על זה שיתגלה כמה נזק עשו החיסונים באמת, או לכמה מקרי מוות מיותרים הביאו הסגרים. אלה נקודות חשובות מאוד וכמובן שחיוני להנכיח ולהוכיח אותן. הסיפור האמיתי הוא הציניות וקלות הדעת של הממסדים השלטוניים והקשר שהם קשרו נגדנו, האנשים הפשוטים, תוך בעיטה הצידה של עקרונות דמוקרטיים מקודשים: שוויון בפני החוק, זהירות גדולה בצמצום זכויות, כבוד לבחירה ולקול של האדם הפשוט.
את כל זה, הבסיס של הבסיס, זרקו הצידה עבורנו במשך שנתיים רצופות, ועכשיו מנסים לספר שזה נגמר, או היה, או צריך להתקדם. כמובן שנוח לפושע שהבלש יזוז מזירת הפשע ויילך לאכול המבורגר או משהו. אבל האמת היא שהזירה הזו בכלל לא מקומית ונקודתית, ובכלל לא ניתנת לשליטה ומניפולציה. הקרע שיצרו הממסדים לא רק בתודעה הדמוקרטית אלא גם בבריאות הגופנית והנפשית, בכלכלות, במוטיבציה של מיליוני אנשים בעולם לדעת את האמת – נגד זה אין להם שום תרופה. כל המחשבים והאלגוריתמים והישיבות הסודיות שבעולם לא יעזרו. האמת תצא לאור בכל המובנים: גם בהקשר של הפשעים הנקודתיים, וגם בהקשר של האופי הקרימינלי של השלטון במדינות שהתרגלו לחשוב על עצמן כדמוקרטיות.
לא התנועה הירוקה המפוברקת ולא שגעון המגדר המאולץ: ההתנגדות למהלכי השלטון בתקופת הקורונה היא התנועה הפוליטית החשובה ביותר של המאה ה–21. הדרך שבה השנים האלה יעובדו תקבע את גורל האנושות בעתיד הקרוב. אם מנגנוני הכוח הציניים והמרושעים לא יתפרקו ולא ייחשפו, צפויות לנו צרות צרורות. לכן חשוב כל כך להמשיך להיאבק בעיקשות.
האליטות המנותקות יכולות לגחך ככל שיאבה ליבן. הסחף כבר החל. התמימות שהיתה לא תחזור. מה שקרה בקורונה פתח תיבת פנדורה בתודעה העולמית (ובכלכלה העולמית). עלינו להמשיך, באמונה גדולה, ולפתוח אותו עוד ועוד. שם, למטה, מונחת התקווה.
Responses