תוגת האדום העובד
אני זוכר זאת בבירור: לפני הפסאודו-מגיפה מכולות, סופרים ופיצוציות היו מקומות שמחים. לא שמחים כמו בפרסומות מטופשות, אלא כמו בחיים – איפה ומתי שהמכונה לא חונקת ורומסת את שמחת החיים הטבעית של כל יצור חי. גם לפני הפסאודו-מגיפה, כמו היום, עבדו בהם לרוב (כמובן שלא תמיד) אנשים פחות שווים פוליטית, כלומר פחות עשירים מהבית, אבל לרוב העובדים שם היו שמחים, קלילים ומשועשעים, כמו בכל מקום שבו עוסקים בעבודת כפיים שאינה חדגונית, מנותקת מזרם החיים הכללי ומשמימה מדי.
לעובדים בחנויות בעולם שלפני הפסאודו-מגיפה הייה קריצה בעין, וכמעט תמיד משהו מצחיק להגיד. על הלקוח או הלקוחה הקודמים שעצבנו אותם, על הפרצוף שאיתו נכנסת או הגעת לקופה או התבלבלת במוצרים, על חבר או חברה שעבדו איתם. אתם מכירים את הקלילות הקיומית המסויימת הזאת? זוכרים אותה? אני זוכר אותה די בבירור. והיא כל כך חסרה לי היום כשאני נכנס לחנויות שכמעט תמיד, ללא יוצא מהכלל, מרגישות כמו מקום עצוב. הבוקר, כשקניתי כמה דברים בסופר לא רחוק מהבית, העובדות לא הסתכלו לי בעיניים. הן הקרינו עצבות ובדידות…
תגובות