של מי השיר הזה לעזאזל?

בטוח זה קרה לכם לפחות פעם אחת: נוסעים באוטו, ברדיו מתנגן שיר שבחיים לא שמעתן, אבל הוא נשמע ממש כמו שיר אחר. לפעמים זה בגלל מהלך אקורדים או מנגינה דומה, ולפעמים זה בכלל משהו ב-feel או בגרוב, בעיבוד או בהגשה, משהו שיותר קשה לשים עליו את האצבע, אבל הוא מספיק דומיננטי כדי לגרום לנו להרים את גבת ה”אין מצב שהוא לא חשב על השיר ההוא כשהוא כתב את זה…”

בתחילת החודש הסתיים אחד המשפטים המתוקשרים ביותר בעולם המוזיקה ובתחום זכויות היוצרים. משפט שנמשך שמונה שנים, שבו הזמר אד שירן הואשם בכך שהשיר שהוציא בשנת 2014 “Thinking out loud” שאב קצת-יותר-מדי השראה מקלסיקת ה-soul של מרווין גיי “Let’s get it on” שיצא ב-1973.

העבירה הזאת, שנקראת גניבה ספרותית, פְּלַגְיָאט (Plagiarism באנגלית), מתייחסת לשימוש ביצירה של אדם אחר ולהצגתה כשלי. במוזיקה זה לרוב קורה באחת משתי דרכים: שימוש בדגימה מקורית משיר כלשהו בשיר (“סמפלינג”, מאבות המזון של ההיפ הופ) או “השאלה” של מהלך אקורדים, קו מלודי או עוד אלמנטים המאפיינים את היצירה, כמו במקרה שלנו כאן.

הפעם הראשונה שמשפט כזה עלה לכותרות הייתה סביב השיר “My sweet lord”, סינגל הבכורה של ג’ורג’ הריסון אחרי שהביטלס התפרקו. הריסון הואשם בכך שהמנגינה ואלמנטים מוזיקליים נוספים מזכירים שיר אחר, פחות מפורסם בשם “He’s so fine” – והאמת שקשה להתווכח עם זה. הריסון טען שכנראה שמע את השיר בעבר ובלי להיות מודע לכך, שִחזר את המנגינה בשיר משלו. השופט לבסוף קבע שמדובר ב”גניבה ספרותית לא מודעת” והריסון נאלץ לפצות את כותבי השיר המקורי.

בשנים האחרונות היו אין-ספור תביעות כאלה, חלקן בעלות פרופיל תקשורתי גבוה (לד זפלין, קולדפליי, קווין ועוד). ברוב המקרים מצליחים הצדדים להגיע להסדר מחוץ לבית המשפט, שלרוב מתבטא בפיצוי או בחלוקת הזכויות ובמקרים אחרים נדרש/ת השופט/ת להכרעה מורכבת: האם הייתה כאן גניבה או לא?

העובדה שבכל פעם ההכרעה שונה לחלוטין רק ממחישה עד כמה הנושא הזה חמקמק ומורכב.

העד אד

אד שירן הוא הג’ינג’י המפורסם בעולם ואחד הזמרים המצליחים היום. הבן אדם מכר 150 מיליון אלבומים ב-12 השנים האחרונות, וכיום הוא האמן השני המושמע ביותר בספוטיפיי. זאת הפעם השלישית שהוא נתבע בנסיבות דומות, אבל הפעם הראשונה שמקרה מגיע לבית המשפט.

את התביעה לא הגיש מרווין גיי (המנוח, שאביו ירה בו למוות. סיפור לפעם אחרת), אלא המשפחה של שותפו לכתיבת השיר, אד טאונסנד, שביקשה לא פחות ממאה מיליון דולר (בואו נראה את זה רגע במספרים בשביל האפקט הדרמטי וההמחשה: $100,000,000) על השימוש של שירן בצירוף אלמנטים מוזיקליים שלטענתם שייך להם.

האתגר של התביעה היה להוכיח שצירוף האלמנטים המדובר (מהלך של ארבעה אקורדים המנוגנים באותה תבנית קצבית בשני השירים) היה מקורי דיו כדי שאפשר היה למעשה “לרשום עליו פטנט” ולהחשיבו קניין רוחני של כותבי השיר.

עורכי הדין של שירן דאגו להדגיש שוב ושוב שהאלמנטים הללו כל כך גנריים ושכיחים, שאיש אינו יכול לתבוע עליהם בעלות. בשלב מסוים שירן אפילו עלה לדוכן העדים וניגן בגיטרה לשופט ולחבר המושבעים מעין מחרוזת של שירים שונים באותו מהלך אקורדים, כדי להמחיש עד כמה הם שכיחים. מובן שכל צד הגיע מצויד ב”מוזיקולוג הבית” שלו, שניסה בתורו לשכנע את חבר המושבעים בצדקתו בעזרת ניתוחים תאורטיים יבשים וראיות שהגיעו עד לתקופת באך. אף מוזיקולוג לא החמיץ אף הזדמנות לשלול, לזלזל ולהפריך את טענות הצד שמנגד, ובשלב מסוים אד שירן אף קרא למוזיקולוג של התביעה “פושע”.

מובן שחבר המושבעים במשפטים אלה מורכב מאנשים מן השורה, ללא ידע או הבנה במוזיקה הנדרשים כדי לקבל החלטות מוזיקליות – שלא לומר פילוסופיות מורכבות – וכדי להכריע איפה עובר הקו הדק בין השראה לגניבה. הקו הזה דק כל-כך שלפעמים גם מוזיקאים ומוזיקולוגים יתקשו להצביע עליו, ואולי טוב שכך?

קשה להתכחש לדמיון בין השירים. לי אישית הספיקו שתי שניות אל תוך האחד כדי לזרוק את התודעה שלי היישר אל השני, ולא מופרך לדמיין את שירן ואת מפיקיו יושבים בשנת 2014 באולפן ומנסים במודע לחקות את הווייב הכל כך חלקלק של קלסיקת ה-soul האגדית הזאת. עם זאת, נשאלת השאלה אם מישהו יכול לתבוע בעלות על מהלך של ארבעה אקורדים? ועוד מהלך נפוץ כל כך (I iiim IV V בעגה מוזיקלית, אם אתם מתעקשים) שכולנו שמענו בעשרות שירים, בין השאר בשירים של אבבא, של דיוויד בואי, של אריק קלפטון, של הביץ’ בויז ועוד ועוד ועוד, חלקם אף ישנים יותר מן השיר המדובר.

עורכי הדין של שירן טענו שאם יפסידו יהיה לדבר השפעה טרגית על כותבי שירים בעולם כולו, ושניכוס של אלמנטים תרבותיים לבעלות פרטית יחנוק את היצירתיות ויביא לכך שאומנים יפעלו תחת פחד מתמיד מתביעות. מאמר דעה שפורסם בוושינגטון פוסט אף הרחיק לכת וקרא לתביעה “איום לחברה המערבית”.

אגב, בשנת 2015 תבעה משפחתו של מרווין גיי שני אומנים אחרים על גנבת ה-“feel” של שיר אחר שלו. הם זכו, והנתבעים נדרשו לשלם להם חמישה מיליון דולר. כתגובה לפסיקה, כ-200 אומנים חתמו על הצהרה חברתית שנשלחה לבית המשפט במחאה על ההכרעה האוסרת על אומנים עכשוויים להישען על התרבות שממנה ניזונות יצירותיהם.

יומיים לפני סיום המשפט העיד אד שירן שאם יפסיד יפרוש מעסקי המוזיקה, אבל ב-4 במאי, אחרי שמונה שנים ארוכות, הכריע חבר המושבעים שהשיר שלו “נכתב באופן עצמאי” וזיכה אותו, בלי להתייחס לסוגיה אם האלמנטים המוזיקליים המדוברים מוגנים בזכויות יוצרים או לא. (צפו בסרטון ותשפטו בעצמכם)

עומדים על כתפי ענקים

קשה להצביע היכן עובר הגבול הדק בין השראה, מחווה וצירוף מקרים לגניבה מודעת של רעיון. האמת היא שאין אף לא פרמטר בודד, אמפירי ואבסולוטי שיוכל להכריע בשאלה הזאת כי ברוב המקרים אי אפשר לכמת אותו.

לצורך כתיבת הכתבה הזאת קראתי מאמרים וסיקורים וראיתי סרטונים של אנשים שעסקו בנושא, ולמעשה מה שאתם קוראים כעת הוא הביצוע שלי לשיר “הבלדה על אד שירן ומרווין גיי”, שנכתב כבר עשרות או מאות פעמים לפניי.

בואו נניח לרגע שהעליתי כאן את אותו הטיעון שהעלה כתב אחר מעיתון אחר וממדינה אחרת, איך תוכלו לדעת אם זו גניבה מכוונת מצידי, גניבה לא מודעת (באמת חשבתי שהגיתי בעצמי את המידע שכבר נחשפתי אליו) או שזה פשוט צירוף מקרים? הרי לא בלתי סביר שאנשים יחשבו מחשבות דומות ויביעו עמדות שיש ביניהן דמיון, ואולי בכלל כל מחשבה שלי היא קאבר – מודע או לא מודע – או יותר נכון רמיקס למחשבה שכבר חשבו לפניי?

ביטוי עתיק אומר – “we are standing on the shoulders of giants” – כלומר, בכל דור אנחנו נשענים על תוצרי העבודה, המחקר, התובנות וההמצאות של כל מי שהיו כאן לפנינו, וההתקדמות התרבותית מתאפשרת הודות לכל אלה.

האם אפשרי בכלל ליצור בלי להתייחס במודע או שלא במודע להשפעות של תקופות קדומות יותר?

הרי בעולם האקדמי מצופה מאדם שכותב מאמר, תזה או דוקטורט לצטט ממקורות שנכתבו לפני כן, ולהישען עליהם כעדות לכך שהוא בקיא ומחובר לקהילת החוקרים האל-זמנית בתחום. בג’אז, למשל, נהוג לצטט פְרזות ולהשחיל אותן בסולו כאקט של מחווה ושל קריצה למורים של האמן המנגן ולהשראה ששאב מהם.

המוזיקאי והמפיק המוערך קווסטלאב אמר ש”ה-DNA של כל שיר מצוי בשיר אחר. כל רעיון יצירתי הוא נגזרת של אחד שהיה לפניו”.

בין אם אני רוצה או לא ואם אני מודע לכך או לא, כל יצירה שלי – סיפור, מאמר, שיר או ציוץ בטוויטר – מושפעת מן הסביבה הפנימית והחיצונית שלי. כל מנגינה שאני “ממציא” יש מאין – נוסף לעובדה שסטטיסטית סביר שמישהו איפשהו כבר חיבר את רצף הצלילים האלה יחד – מגיעה מן התודעה שלי, שלא מפסיקה לספוג מידע דומה מיום היוולדי.

חשוב להבהיר שברוב המקרים לא האמנים הם אלה שמגישים את התביעות האלה אלא חברות ההפצה שלהם.כמו בהרבה תחומים בעולם, כיום יש חברות שמפעילות patent trolls, מערכות שסורקות דאטה (כפי שאפליקציית שאזאם סורקת שיר ומזהה אותו) כדי לאתר הפרה של זכויות יוצרים, לתבוע ולהרוויח מיליונים. אין כאן אידיאולוגיה או ערכים, רק אופורטוניזם כלכלי טהור.

בסופו של דבר, תעשיית המוזיקה הוא אימפריה מסחרית שמגלגלת מיליארדי דולרים תוך שהיא מכתיבה ומעצבת את התרבות ואת צו השעה של טרנדים אופנתיים. טרנדים אינם מתרחשים מעצמם אלא בעלי האינטרסים מנהיגים אותם.

הביטלמניה לא הייתה תופעה תרבותית אורגנית, אלא תוכנית שיווקית שבה מנהלי הלהקה הסיעו נערות לשדה התעופה כדי לצרוח לעיני המצלמות כשהביטלס יורדים מן המטוס, והמראה ייחרט בתודעה הקולקטיבית כתופעה חסרת תקדים. עבד להם.

אם תשאלו את האומנים עצמם, במקרים רבים הם מביעים גישה פשרנית יותר. אומנים גדולים וותיקים כמו אלביס קוסטלו, טום פטי והסטרנגלרז הגיבו בביטול כשהצביעו בפניהם על דמיון בין שירים עכשוויים לשירים ישנים שלהם, “כן, זה דומה לשיר שלנו, אבל זה בסדר, הרבה שירי רוק דומים אלה לאלה”.

אלביס קוסטלו גם אמר פעם ש”יש חמישה נושאים לכתוב עליהם שירים: אני עוזב.ת אותך; את.ה עוזב.ת אותי; אני רוצה אותך; את.ה לא רוצה אותי; אני מאמין במשהו – חמישה נושאים ו-12 צלילים, בהתחשב בכך שאנחנו כמוזיקאים עושים עבודה די טובה”. יש בזה משהו. כל המוזיקה הקלה שספגנו במערב (פופ, רוק, בלוז, פולק וכו’) נשענת על שילובים כאלה ואחרים של 12 (!) צלילים בסך הכל. בלתי נמנע שמדי פעם ניתקל במהלכים דומים או דומים מאוד.