שיתוק

אביטל התעוררה ובהתה בקורי העכביש שהקיפו את המנורה מעליה. צריך לקום. היא נזכרה בפעם שטלי נעמדה על המיטה אחרי שהן שכבו והביטה בקורים מקרוב. היא אמרה לה שהעכביש שטווה את הקורים הוא מרעידן. החורף הגיע והבית היה קפוא. אביטל אהבה את החורף, אבל לא הבוקר. הקורים היו דוממים. היא חשבה שהיום יהיה זמן טוב לסלקם. יתושים כבר אין. עכשיו כשחובבת העכבישים הסתלקה מחייה והיא לא הולכת לעמוד יותר על המיטה מעליה, אין בהם טעם. צריך לקום. הבגדים שלבשה אתמול נחו על הכיסא כמו דמות ריקה מחיים. הבית כל כך שקט. שבוע קודם הן רבו. טלי בכתה והתחילה להשתנק ואז זרקה אגרטל. לאחר מכן היא התיישבה על הרצפה בין השברים. אביטל לא הבינה איך יצור חמוד כמו טלי הגיע למצב כזה. היא הקימה אותה ולקחה אותה על הידיים למיטה. לאחר מכן אספה את השברים ברישול והביטה החוצה דרך החלון. צריך לסיים את זה.

אבל עכשיו צריך לקום. היא ניסתה לרומם את עצמה מהמיטה והרגישה שהגוף כבד ולא זז. אולי זה חלום. פעם כשהיתה קטנה היה לה חלום חוזר שבו התאבנה ולא יכלה לזוז. היא היתה מתחילה ליילל ואבא שלה היה נכנס לחדר ומטלטל אותה. אבל עכשיו אין פה אף אחד. כך לפחות חשבה. היא לא זכרה…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית