שיבושי תנועה בדרך השלום
לדעתו של הפסיכיאטר ד"ר פינקי פיינשטיין, אחד הקשיים הגדולים של האדם בהשגת חיי שלום נעוץ בעובדה שלא מדובר ברעיון רציונלי אלא במהלך רגשי. כל עוד נסרב לקבל חלקים שונים וסותרים בתוכנו, חיינו יהיו מלחמה נצחית. ויש גם הצעה לטיפול תקציר:
הנביא ישעיהו סבר שכדי לעשות שלום לא צריך הרבה; הופכים את כלי המלחמה לכלי עבודה ואופס – השלום מגיע. החזון האוטופי שלו מופיע בספר הנושא את שמו: “וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו פרק ב’, פסוק ד’). האמנם?
בימים טרופים ומטורללים אלה קצת קשה להפוך מטוס פנטום למעדר וטיל חץ למחרשה – ואין שלום. לכן לא תתפסו אותנו בלי פסיכיאטר צמוד; ד”ר פינקי פיינשטיין מנסה להסביר מה זה בכלל “שלום” ואיך אפשר (אם בכלל) לא לאבד את התקווה.
מה הסיבה לכך שהאדם כיצור תבוני לא מצליח לעשות שלום?
“הסיבה מסתתרת בשאלה. היותו של האדם תבוני אינה מסייעת לו במעבר לשגרת חיים של שלום, מפני שהמניע העיקרי להשכנת שלום נמצא ברוחו ולא בתבונתו. היינו מצפים שהיצור האנושי, שהתקדם משמעותית בתחומים רבים תוך שימוש מרשים באינטליגנציה, ייעזר באותה מידה של חוכמה ותבונה כדי לגשר ולפשר בין קבוצות אנושיות במחלוקת; הרי מדובר במהלך סביר, חסכוני, אנושי והנכון ביותר לעשות כדי למנוע מלחמה. יותר מזה, כיצד עם היכולת התבונית מרחיקת הלכת מדינות משקיעות תקציבי ענק בהתעצמות צבאית, ואילו ההשקעה בשלום כל כך דלה? מדוע ‘מיטב המוחות’ לא נרתמים לעשות את הדבר החשוב ביותר בתולדות האנושות כדי למנוע פגיעה מיותרת וקטלנית בעצמה?
“התשובה לכך היא מעמדה הזניח של האינטליגנציה הרגשית, שהיא במידה רבה גם האינטליגנציה הנשית, שאינה נחוצה לפיתוח מחשב-על (אותו אחד שתורם להרג שיטתי של אנשים), אלא חיונית להביא אנשים לכדי דיאלוג, התקרבות, התחברות, מציאת המשותף ובניית גשרים בין פערים. כל עוד מקומה של האינטליגנציה הרגשית בתרבות האנושית, בעיקר בשכבות ההנהגה, נמוך ובמידה רבה מבוטל, יוסיף היצור התבוני הגאון להמציא מכשירים, רובוטים, חלליות ושפע אמצעי נוחות למחייתו, ובו בזמן יעשה בהם שימוש להרס עצמי, מלחמות ופגיעה מיותרת לחלוטין זה בזו”.
מודעה
אנחנו לא מסוגלים אפילו לעשות שלום בתוך עמנו. איך אפשר לצאת מהפלונטר הזה?
“זה הולך הרבה יותר עמוק: אנחנו לא יודעים להשכין שלום בתוך ביתנו, במשפחות שלנו וכאמור בינינו לבין עצמנו. זה מתחיל מאי-הבנה בסיסית המתפתחת לשרשרת אירועים שמסתיימת בכאב, בעוד מלחמות, במאבקים ובקורבנות. הדרך לשינוי מהותי היא חיבור בין האלמנטים השונים בתוכנו, ובינינו לאחרים; כל מה ש’אחר’ או ‘שונה’ הוא למעשה הזמנה לשיעור פוטנציאלי בכינון שלום. כל עוד האחר או השונה מפחיד ונתפס כמאיים מדי, וככזה שיש להתרחק ממנו או להביס אותו – אי-אפשר להתאמן במיומנות של שלום.
“וכדאי להדגיש – פשרה או ויתורים הם רק כלים להשגת היעד הגבוה ביותר: חיבור בין שונה לשונה, בין קוטב אחד למשנהו על ידי הקשבה, שיח ודיאלוג מפרים במקום ויכוחים וניסיונות לשכנע, שהם למעשה גרסאות מקדימות של מלחמה. שלום לא כרוך בוויתורים, בדיוק להפך; זו חווית התעלות, העצמה ושיפור איכות החיים. בתהליך נכון של שלום אמיתי איש אינו מפסיד דבר, כל אחד ואחת למעשה מרוויחים מפירוק חומות הניכור, התמוססות הפחדים ויצירת אפשרויות חדשות לריפוי ולהתפתחות”.
איך היית מגדיר “שלום”?
“שלום בבסיסו אינו יכול להיות מוגדר רק על דרך השלילה, כלומר, כהסכם לסיום מלחמה; זו אחת הסיבות לכך שהאדם מתקשה ליצור ולקיים הסכמים כאלה. שלום הוא דרך חיים פעילה שיש לטפח, לשמר ולהעצים ולא רק במסגרת המוגדרת כשאיפה לביטול אלימות וכפגיעה בין אישית. במילים אחרות, שלום הוא קודם כל שינוי עמוק באופן שבו בן אנוש מנהל את חייו ומוצא בהם את מקומו – מעבר אבולוציוני לא פשוט מתודעת הישרדות לתודעת צמיחה, שבה הוא מתמודד עם האתגר החשוב ביותר משחר קיומו: אהבה.
“בן אנוש, בסופו של דבר, פוחד מאהבה. ככל שהוא מרפה מנטייתו להילחם ולשרוד, ומקדיש יותר משאבים ללימוד ולטיפוח מיומנויות אהבה, כך הוא גם עומד מול אמיתות חיים, שמהן הוא מבקש כל חייו לברוח – והראשונה בהן היא קיומו הקבוע והבלתי נמנע של המוות. בני אדם מבלים את מרבית ימיהם בניסיון לברוח מהמוות, ואפילו לנצח אותו, ובשם אותו צורך לשרוד ולא למות הם אף מוכנים להרוג אנשים אחרים.
“שלום הוא מציאות שהגזע האנושי טרם הגיע אליה, אך אני מאמין שאנחנו בדרך לתחנה הזאת. בתקופה הקודרת שבה אנחנו נמצאים, לעתים דווקא מציאות כאוטית ואלימה במיוחד יכולה להעניק לנו את השיעור הקשה שלבסוף מוביל אליה.
“שלום, אם כך, זה המקום שבו אדם לומד לפגוש בתוכו את גרעין האהבה, שאותו הקפיד לשכוח משחר ילדותו, דרך יצירת גשרים עם חלקים אחרים במרחב האנושי, המייצגים עבורו את מה שהפוך ממנו, מה ששונה ממנו ומה שמפחיד ודוחה אותו. דווקא במקומות האלה הוא יכול לפגוש אהבה אמיתית השוכנת בקרבו, כלומר, לכרות שלום קודם כל עם עצמו”.
אם כך, איך אפשר לעשות שלום בין בני אדם כאשר רובם לא חיים בשלום עם עצמם?
“שלום של אדם עם עצמו הוא משימה לא פשוטה והוא מתחיל בצעד החשוב ביותר: לזהות את המלחמה המתמשכת שמתחוללת בתוכו. אי-הכרה ואי-הבנה של מלחמה פנימית משפיעות על חייו באופן מכריע ואף מהוות מניע למלחמות שלו עם העולם סביבו – בעיר שלו, במשפחה שלו, בשכונה שלו ובמדינה שלו. כל עוד הוא לא מגיע לרמת מודעות, שיש בתוכו מאבקים מתמשכים בין צדדים מנצחים וצדדים מפסידים – עד כדי רמה של דיקטטורה פנימית – הוא לא מבין עד כמה נחוץ לו תהליך שלום פנימי ועד כמה הוא נפגע מהם.
“הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ביחס שלו למרכיבים באישיותו שאותם הוא לא אוהב ונוטה להכחיש, להדחיק ואף לגנות באופן קבוע. מבחינה זו הוא עסוק באופן קבוע בסוג של בריחה מעצמו, מהכאב של המפגש עם הצדדים האפלים, הלא סימפטיים, הלא אסתטיים והלא הרמוניים בתוכו. אותם חלקים מאיימים על שלמותו הנפשית ועל הדימוי העצמי המזויף שפיתח לעצמו; הוא נמצא באופן עקבי במאבק עם הצל הפנימי שלו ובין השאר עושה זאת על ידי תפיסת הזולת כמייצג את הצדדים האפלים שבו, מה שמבחינתו מצדיק תופעות של גזענות, אלימות ומלחמה.
“אף אחד לא יכול למצוא באמת שקט כל עוד הוא ממשיך לברוח מהצללים בנפשו. המפגש עם הצללים הללו הוא צעד חשוב לשלום פנימי ושלום בין-אישי. זהו מפגש שדורש אומץ, הרפתקנות ונכונות לפגוש את הכאב ממנו הוא חומק כל חייו. שלום, אם כך, הוא תהליך ריפוי; תהליך כואב אך הוא מאפשר שחרור ממצב לוחמה פנימית מתמשכת. בשל היותו תהליך סבוך ובהיעדר חינוך ומודעות לנושא, מרבית האנשים מעדיפים באופן לא מודע להימנע ממנו”.
נראה שהדת היהודית ודתות אחרות השלימו עם העובדה, שלא ניתן להגיע למצב של שלום מוחלט, שכן הן עתירות טקסי סליחה ותשובה.
“הדתות באופן מאוד עקבי ויעיל מונעות מן הדבקים בהן את התהליך, שיסייע להם להגיע לשלום עם עצמם ועם זולתם. איני רואה בכך השלמה עם מצב אלא דווקא מניעת התפתחות ושימור המצב הקיים. תא הווידוי לדוגמה אמור לכאורה לשחרר את האדם מעוונותיו, וכך גם יום תענית אחד בשנה, שבו כביכול הוא נסלח על חטאיו. אלה משקפים לא רק את חוסר האונים שלו עם הצל שבתוכו, אלא גם את השיטות התרבותיות המגוונות שבעזרתן הוא נמנע מהתמודדות עם אתגרים אמיתיים. הווסת וחלק מהלחץ הפנימי שלו משתחררים בחסות מנהגים שלכאורה מחברים אנשים לערכים חיוביים של אנושיות ולקיחת אחריות, אך למעשה הם מקטינים את יכולתם להתבונן פנימה ולמצוא בתוכם – ולא בחסות דוקטרינה כזו או אחרת – חמלה טבעית וצורך חיוני להתקרב אל השונה בתוכם ובסביבתם.
“את הדרך לשלום עלינו לבחור בעצמנו ולא כמצווה. ההנחיה ‘ואהבת לרעך כמוך’, או ברכת ‘שבת שלום’ לעוברים ולשבים רק יום אחד בשבוע, לא משחררת אותנו מהמפגש עם הצל בתוכנו, אלא אם נעשה זאת מתוך החלטה ובחירה אישית ועצמאית, אחרת אנחנו משאירים את המלאכה בידי מנהיגי הדת ולא לוקחים על כך שום אחריות. זו אחת הדרכים התרבותיות לשמר סטטוס-קוו חברתי, שבו עולה חשיבות המלחמה על עבודת שלום אמיתית”.
האדם מטבעו תחרותי. אנחנו מחנכים את ילדינו להיות הכי טובים, הכי מצטיינים ולגבור על האחר. איך ניתן להשיג כך שלום?
“התחרות המשמעותית ביותר של היצור האנושי היא בינו לבינו. הוא לא יכול באמת לבנות ערך עצמי על סמך השוואה עם אחרים; ניסיון כזה לעולם לא יצלח ולא יניב ערך עצמי משמעותי. התחרות המרכזית שכדאי לטפח משחר הילדות היא מסע תמידי של שיפור והתפתחות. מי שמסתכל לצדדים כדי לקבל אישור כמה שהוא טוב ומוצלח, במקום להביט פנימה על אתגריו האמיתיים, לא ישפר את מצבו. למעשה, רק בהתבוננות פנימית שבה מתקיים סוג של תחרות עצמית, תוך כניסה אמיצה אל המרחבים החשוכים וגילוי הדרך להאיר אותם, ניתן למצוא שלום פנימי.
“מצד שני, כל עוד קיימת הזנחה של ערך התחרות הפנימית, ויש דגש גדול מדי על תחרות חיצונית (למעשה, סוג של אימוני מלחמה) שמעניקה לאדם אשליה של ניצחון או הפסד, הוא לומד שכדי לנצח עליו לגרום למישהו אחר להפסיד. וזה במידה רבה ההפך הגמור משלום”.
אילו שינויים חייבים לעשות כדי לחנך את הנוער לחיים בשלום?
“לחנך את הנוער זה אולי בסיסה של השגיאה. יש בגישה החינוכית הנוכחית פטרונות מובנית שלמעשה גוזלת מילדים את הידע הטבעי איתו הגיעו לעולם. היעד, לתפיסתי, אינו חינוך בני נוער אלא מתן השראה למפגש בין כישורים ופוטנציאל טבעיים המובנים באישיותם, עם מציאות לא פשוטה שמעקרת את היכולת שלהם לשחק, ליצור ולהתקיים זה עם זו באופן שיוצר העצמה הדדית.
“שלום הוא גרסה גבוהה של מצבי Win-Win שבהם שני צדדים לוקחים חלק באיזושהי פעילות משותפת, וכל אחד מהם יוצא נשכר ממנה באופן שמתאים לו. מצבי Win-Win הם פוטנציאל שעומד בניגוד גמור לסוגי אינטראקציה תחרותיים, שלמעשה מבטלים את טובת האחד לטובת רווח כלשהו של האחר. במצב כזה דרך השלום הופכת משתלמת וכדאית, שכן היא מאפשרת לכל המשתתפים בה להרוויח, למצוא את מקומם, אושרם, וייחודם בקרב שבט בני האנוש.
“אותו מצב אוטופי מתחיל במבנה חברתי שתכליתו העצמת כל אחד ואחת מחברי הקהילה. בכל ילד יש כישרון, מתנה שהוא יכול לספק לעולם, ביטוי שמשקף את הניצוץ האלוהי עמו הגיע לחיים האלה. ככל שיותר ילדים ובני נוער יחושו שהמרחב מעריך אותם ושואף לטפח אותם, תוך כדי זיהוי כלים לשיתוף פעולה גם עם מי ששונה מהם – האחר יהפוך ידיד ושותף, ולא אויב שצריך להכריע.
“כיום התמונה הפוכה. ילדים גדלים על המסר שמעטים מהם מספיק כישרוניים ויכולים באמת להצליח. כך נוצרת תחרות על הישרדות שמצדיקה ומטפחת תרבות של מלחמה, פגיעה בזולת, גזענות, התנשאות ומעמדות עד כדי תחושה שכדי לשרוד יש לקחת משהו ממישהו אחר, כי אין מספיק לכולם. במצב הזה כל מי ששונה נתפס כמאיים במקום מישהו שבעזרתו ניתן להתפתח, לצמוח וליהנות מביטוי גבוה ונרחב יותר.
“אז אם צריך לחנך מישהו זה קודם כל את המחנכים, אותנו המבוגרים שגדלו בסביבת חסר, סוג של ג’ונגל קשוח שרק אנשים בעלי יכולת מסוימת יכלו לפלס בתוכו דרך למימוש עצמי ולחיים מספקים. כאשר תפיסת המציאות ותפקיד החינוך יתעדכנו, ובמקום ‘חינוך’ נאמץ מושגים כמו ליווי, השראה או טיפוח שכוללים בין השאר הענקת מרחב לאינטראקציה עם מי ששונה, ניתן יהיה לטפח צמיחה של תודעת שלום”.
איך אפשר לחיות בשלום עם עצמך בסביבה כל כך מפולגת ומלאה בשנאה ובהסתה?
“זה קשה. זהו אתגר מתמשך שאני חוקר יותר מ-25 שנה. סביבה מפולגת ומלאת שטנה נוטה לצמצם את הפרט ולאתגר עד מאוד את הביטחון בעצמו, ביכולת שלו ובחשיבות הסיפור האישי שלו ביקום. החדשות הטובות הן שלמרות ההשפעות השליליות הללו, יש באדם פוטנציאל למצוא בתוכו יסודות של אהבה, יצירתיות, תשוקה וביטוי ייחודי. היכולת שלו לתרגל ולטפח בתוכו אהבה כלפי עצמו היא היסוד לשלום פנימי שעליו לטפח בין החלקים השונים שלו. כאן גם צומחת היכולת של כל אחד ואחת לצאת אל הסביבה הפצועה ולהעניק לה את האור המיוחד, שיחד עם עוד ועוד אורות יוכלו, עם הזמן, לתקן אותה”.
איך אפשר לגדל ילדים על ערכי שלום, כאשר הם גדלים אל תוך שוקת שבורה במציאות אלימה?
“הפוטנציאל לשלום קיים בכל עת, כדרך הטבעית והמשתלמת ביותר לקיום האנושי. אני מעדיף שהדורות הבאים יעמדו מול המציאות שאבותיהם הורישו להם ויעצבו אותה מחדש. מציאות נבנית על ידי בני אדם. התודעה האנושית היא בבואה של סך כל התודעות של כל הנוכחים בשדה האנושי. אז במקום שהסביבה תוסיף ותשכנע אותם שהם חסרי אונים מול מציאות פרימיטיבית, שמאדירה את כוחות ההרס העצמי שלה – עד כדי כלי משחית להשמדת הפלנטה – אפשר לדעתי, בהדרגה ובסבלנות, לטפח תודעה שניתן לקיים מציאות אחרת, שניתן להשפיע על זו הקיימת ושהדבר למעשה נתון לבחירתם. כפי שנאמר, ‘גרם אחד של אור שקול ל-100 גרם חושך’.
“כאשר יותר אנשים יתעוררו ויתפכחו ויבינו שאהבה עדיפה עבורם על פני פחד, הם יבחרו לצמצם את שיתוף הפעולה שלהם עם שיטות הפחדה ויבנו קהילות וקבוצות שיפעלו בכלים של שלום והעצמה הדדית, פשוט מפני שזה משתלם, מהנה וקל יותר.
“המציאות בסופו של דבר היא בבואה של עצמנו. היא לא מצב נתון סופי שאין ברירה אלא לשרוד בתוכו. היא גם מרחב שניתן להשפיע עליו, לפרק ממנו בהדרגה את הכאב ולהחליף אותו בכלים יעילים יותר לריפוי ולשיתוף פעולה, שמייתר את הצורך המופרז בתחרות בין-אישית”.
בהכירך את ההיסטוריה, את הטבע האנושי ואת מציאות חיינו, יש בכלל סיכוי לשלום?
“לא הייתי טורח לענות על כל השאלות הקודמות לולא חשבתי ששלום הוא אפשרות קיימת, למרות שהשינוי מן הסתם יתרחש בפרק זמן שקשה לאמוד והוא בוודאי לא יהיה קצר. יש לא מעט תקדימים עולמיים שבהם תקופות ארוכות של עוינות והקזת דם הסתיימו בהסכמי שלום אמיצים. הדבר לטעמי התרחש בשל סיבה אחת מרכזית: שלום הוא אפשרות קיימת וכל שנדרש כדי שיתקיים הוא מידה מספקת של אומץ ונכונות להקדיש עבורו משאבים, כוונה, נחישות ומאמץ”.
“אנחנו מכורים למלחמה”
לישראל יש אמנם הסכם שלום ממושך (ומבורך!) עם החזקה במדינות ערב, מצרים, אך אין זה באמת שלום אלא מצב של אי-לוחמה, שמתקיים ככל הנראה בשל אינטרסים ולחצים של מעצמות, המעדיפות את המצב הקיים. שלום אמיתי יתקיים רק כאשר ילדים מצרים וישראלים ייפגשו תדיר וישחקו יחד, ומצרים תהיה יעד תיירותי מועדף על חובבי ‘הכל כלול’ – ולהפך.
זה שנים שהאווירה בישראל, המתודלקת באופן קבוע על ידי גורמים בעלי אינטרסים צרים, משקפת סוג של התמכרות למלחמה. כמעט בכל עת מתקיים שיח לגבי המלחמה הבאה, צה”ל נתפס כפרה קדושה שאסור להעביר עליו ביקורת וכמובן ראש ממשלה שבחר בדרך אמיצה של שלום ונרצח על ידי בן עמו – מה שמייצג יותר מכל את הפחד והאימה שבה אנחנו מתקיימים כאן. הפחד הזה מתדלק את החשש משינוי הסטטוס-קוו שבו הביטחון בקיומנו נשען על כוח הזרוע במקום על חוכמת השלום.
העם היהודי שלא לחינם נתפס פעמים רבות כבעל חוכמה יתרה, בחר עד כה לנהוג בצורה שלא משקפת חוכמה רבה, אלא בדיוק להפך. במקום להקדיש את מירב המשאבים האינטלקטואליים והכלכליים שלו לקידום שלום, הוא משמר מצב של עוינות ואלימות.
אני מאמין בחוכמה שלנו. אני מאמין שיש לנו תפקיד עולמי שיתחיל בשינוי הצביון של הישראליות: טיפוח יצירתיות, חינוך הולם, יוזמה ואינטליגנציה עמוקה – לבריאת שלום.
תגובות