קורא בקפה
באתיופיה אפו ממנו לחם, בתימן עלו על השימוש בו כמשקה. מאז, בכל מקום שאליו הגיעו הפולים השחומים, נקשרו לקפה אינסוף כתרים מיסטיים, חברתיים ובריאותיים. רופא פרסי נודע אף המליץ על קפה כי הוא "מעניק ריח מצוין לכל הגוף"
המפגש הראשון שלי עם שתיית קפה היה בישראל. במרוקו, ערש הולדתי, צצו לראשונה בתי קפה במחוזות שלטונם של הכובשים הצרפתים, רוצה לומר, שהם הכניסו את המשקה למרוקו. עד אז מרוקאים שתו תה שהיה מתוק להחריד.
הפעם הראשונה ששתיתי קפה תוגדר כחוויה לא מלבבת. היה זה בימים הראשונים שלי כפרח צבא, כלומר טירון. טעמו היה בערך כמו תה שערבבו בתוכו חול מארגז החול של הנכדה שלי, לכן העדפתי באותם ימים לשתות את התה הצבאי, שהיה מתוק עד אימה. כיום, אחת המדינות האובססיביות ביותר לקפה היא ישראל. על פי אחד הסקרים, כל ישראלי שותה בממוצע מעל 100 ליטר קפה בשנה, בערך כפול מהצריכה הממוצעת באמריקה. גם כשענקית הקפה הבינלאומית סטארבקס ניסתה להתרחב כאן, הישראלים לא נטשו את בתי הקפה המקומיים שלהם ובשנת 2003 היא סגרה את ששת הסניפים בישראל.
חוויה מתקנת לקפה הצבאי עשיתי כשהתחלתי את מחקרי השטח בקרב בני דודנו הערבים, בעיקר אלה שחיו באוהלי קידר, כשנחשפתי לראשונה לפולי הקפה ולתבלין ההל. את השיח שנושא את פולי הקפה פגשתי לראשונה במסע מרתק שעשיתי בתימן, ולא ידעתי שמטעי הקפה הראשונים שניטעו במדינות ערב היו בתימן.
בשחר ההיסטוריה פולי קפה תועדו ברמות הגבוהות של דרום אתיופיה כמזון בסיסי. הפולים נכתשו עד דק ומהאבקה שהתקבלה הכינו לחם. למרות שנראה כי משקה העשוי מפולי קפה שגדלו ברמות אתיופיה, נלגם לראשונה על ידי רועה אגדי, הטיפוח המוקדם ביותר של קפה היה דווקא בתימן ושם הוענק לו השם הערבי “קהווה”, שלימים הפך גם כינוי לבתי קפה.
קהווה פירושו במקור יין, ומיסטיקנים סופים בתימן צרכו אותו בקביעות. הגורם העיקרי לכך היה, שקפאין גורם לתודעה להיות חדה ודוחק את השינה; הדרווישים נעשו אנרגטיים במהלך תפילותיהם הארוכות, והקפה הבטיח כי הרגשות המיסטיים שלהם יהיו עמוקים יותר.
העדויות הכתובות הראשונות לצמח שניתן לזהות כקפה מצביעות על כך, שהפירות והזרעים שלו שימשו לרפואה כבר במאות התשיעית והעשירית. לפי המלומד ראזי (865–925 בקירוב), לצמח שנקרא “בון” ולמשקה העשוי ממנו שנקרא “בונכם”, היו תכונות חמות ויבשות והם “טובים מאוד לבטן”. מאוחר יותר, כתב הרופא הפרסי איבן סינא (980–1037) על בון ובונכם: “הם מחזקים, מנקים את העור, מייבשים את הלחות שמתחתיו ונותנים ריח מצוין לכל הגוף”.
קפה מלוח לחתן המיועד
לא ידוע התאריך המדויק שבו הגיע הקפה לאימפריה העות’מאנית; היסטוריונים מדווחים כי הוא הובא לאיסטנבול על ידי סלים הראשון בשנת 1519. עם זאת, רק קבוצה קטנה הצליחה ללגום קפה בתקופה זו, שכן כוהני הדת הטורקים הטילו איסור על שתייתו; האסלאם אוסר על אכילת מזונות שנשרפו והתפחמו באש, לפיכך אסרה הממשלה על שתיית קפה יחד עם עישון. אבל ברגע שהבינו שצבעו שחור כפחם לא בגלל שנשרף, אלא כי זהו טבעו, הוסר האיסור. הטורקים התמכרו לו ובתי קפה הפכו לבתי אמנות ותרבות של אותה תקופה. בחתונה טורקית מסורתית, למשל, הוריו של החתן באים לבקר את משפחת הכלה המיועדת כדי לבקש את ידה והיא מגישה להם קפה טורקי, אבל החתן המיועד מקבל קפה עם מלח במקום סוכר כדי לתהות על אופיו. אם הוא שותה את הקפה ללא מורת רוח, הכלה לעתיד מניחה שהוא טוב מזג וסבלני.
ברפואה העממית הטורקית תופס הקפה מקום של כבוד. בטורקיה רווחת אמונה שכוס קפה טורקי ללא סוכר הוא תרופה נהדרת לטיפול בכאבי בטן. הגרסה המקורית של תרופת הקפה הטורקי היא “קפה לימון”; 4-5 טיפות מיץ לימון סחוט על כף גדושה בקפה טורקי, שמסייעת לטיפול בשלשול. פיזור של אבקת קפה על פלחים של תפוחי אדמה והנחתם על המצח יעיל לטיפול בכאבי ראש, אף שאמא שלי נהגה לעשות את זה גם בלי קפה, ומגבת ספוגה באדים העולים מקפה ומונחת על בית החזה, מקלה על שיעול טורדני. תרופות מסורתיות המכילות קפאין משמשות בטורקיה לטיפול בסרטן, בדלקות, בסוכרת, בשחמת, במחלות כרוניות ופרוגרסיביות, במחלות לב, באלצהיימר ובפרקינסון.
בעקבות הפופולריות של הקפה בממלכת חג’אז, עולי הרגל שהגיעו למכה התלהבו מהמשקה והעבירו אותו למצרים. בתי הקפה הראשונים נפתחו בקהיר בשנת 1521. עם התפשטות הקפה כמשקה פופולרי הוא הפך במהרה נושא לוויכוח סוער בקרב מוסלמים אדוקים. אומרים שבמכה הוקמו בתי הקפה הראשונים שנקראו בשם “כנס” ושימשו את הקהל למפגשים דתיים, ומאוחר יותר כמועדון חברתי ומרכז רכילותי, שהתקיימו בו גם מופעי שירה ובמה למספרי סיפורים.
המשקה השחור לא התקבל יפה במכה. מספרים ש”ביג”, המושל שלה, ראה כמה מתפללים שותים קפה במסגד במהלך משמרת תפילה לילית. הוא סילק אותם בזעם והורה לסגור את כל בתי הקפה.
באותה עת, שני רופאים פרסים חסרי מצפון, אשר סיפקו מידע רפואי כוזב לכל המרבה במחיר, טענו קבל עם ועדה שחליטת קפה אינה בריאה. כשהתגלה כי קפה הוא תרופה פופולרית בקרב חולים מלנכוליים במכה, הרופאים עשו כל שלאל ידם לאסור את שתייתו שפגעה בפרנסתם. לימים, המופתי של מכה דיבר בשבחו של הקפה ויצא להגנת צרכניו.
הקפה עושה עלייה לישראל
אצל יהודי תימן שעלו לארץ שתיתי לראשונה את תחליף הקפה המכונה בפיהם “גישר”. קפה זה עשוי מהקליפה החיצונית של הפולים, ולכן העניקו לו את השם הערבי גישר שפירושו קליפה. את תחליף הקפה הזה שתו בתימן בכוס קטנה.
יהודי תימן הביאו איתם פולי קפה תימניים לארץ הקודש וזרעו אותם במושבותיהם. הם הקפידו להכין את הקפה המסורתי שנטחן במטחנה ביתית והוסיפו לו ג’ינג’ר וסוכר. את התערובת הזאת הרתיחו מספר פעמים עם הפוגות של מנוחה, מה שהעניק לקפה ניחוח עז וטעים. היו כאלה שהשביחו את טעמו והוסיפו לו תבלינים כמו קינמון או הל. לימים התפתחה תערובת של תבלינים שזכתה לכינוי “חוואייג'” והיא מופיעה בשתי צורות: האחת עבור קפה והשניה למרק.
במסע שערכתי בתימן עמדתי על תפוצתם הנרחבת של בתי קפה ועל סוגי הקפה בעיר, בכפרים ובמאהלי נוודים. קפה ערבי שחור המכונה גם בשם “קפה טהור” נעשה מפולי קפה משובחים, ומריכוז גבוה של אבקת קפה קלוי שלעתים נדירות הוא נטול סוכר. קפה גישר רווח באזורים הכפריים שבהם הקליפה היא הסחורה החשובה ביותר בשווקים. המקומיים משרים את הקליפות ממושכות במים ורק ובתום ההשריה הם מבשלים אותן בכלי חרס ומוסיפים למשקה ג’ינג’ר, קינמון או הל.
“קפה דראמי” מוגש בחתונות ובלוויות בתימן כמשקה פופולרי ביותר לאורך כל השנה. בחורף חשיבותו עולה בשל סגולתו לרפא התקררות ודלקת שקדים. את הקפה הזה מכינים מחצי ליטר מים, חצי כף ג’ינג’ר, כף קינמון טחון, חצי כף הל טחון, חצי כוס סוכר חום, חצי כוס סוכר לבן, חצי כוס צימוקים שחורים ולפעמים כוס דבש טבעי במקום סוכר וצימוקים. את המשקה מרתיחים על אש נמוכה במשך חצי שעה עד להתעבותו, או אז הוא הופך חום כהה ומוזגים אותו מסונן לכוסות.
סוג נוסף הוא “קפה האם” שנשים אמונות על הכנתו. הן מתבלות אותו בסוכר גבישי, בשומר ובקינמון. ויש “קפה ביצה”, שנקרא על שם העיר התימנית אל-ביידה וצבעו לבן. מכינים אותו מכוס שומשום קלוי, שלוש עד ארבע כוסות מים, שלוש כוסות חלב מרוכז, כף הל, כף קינמון, כף זנגביל טחון, כוס או שתיים סוכר ולפעמים ללא סוכר. מרתיחים את החומרים במשך עשר דקות עד שהמים מתעבים ולאחר מכן מוסיפים חלב. משאירים על האש חמש דקות נוספות ואז מוסיפים כף קפה קלוי.
“קפה ערבי עם תמרים” רווח בחצי האי ערב, כולל תימן, בעיקר באזורי החוף העשירים בגידול דקלים. קפה זה עשוי משלושה תמרים כתושים, ביצה, חצי כף וניל, חצי כף אבקת אפייה, ארבע כפות קמח חיטה, שלוש כפות קפה קלוי בינוני, רבע כף ג’ינג’ר וכפית קינמון. קפה תימני נוסף שרווח בדרום מערב תימן ובאזורים המרכזיים הוא “קפה דבש ותירס”.
“קפה הוא הלחם שלנו”
יהודי אתיופיה אימצו באופן מסורתי את המשקה הלאומי, ואת טקס הקפה האתיופי המכונה בשם “”Bunna Maflat (להכין קפה). הכבוד לנהל את הטקס נופל תמיד בחלקה של אשה צעירה. המארחת המיומנת הזו לובשת שמלת כותנה לבנה מסורתית הרקומה בחוטים צבעוניים. בתנועות מיומנות היא מרוממת את הפעולה הפשוטה יחסית של קלייה, כתישה, בישול ומזיגת קפה לרמה של אמנות. הילדים במשקי בית מסורתיים עדים לטקס הזה עד שלוש פעמים ביום, ולעתים המשימה הראשונה של כל אחד היא לשאת בזהירות כוס קפה לכל אורח. לפעמים הילד מציע את הכוס הראשונה לאורח הכבוד, אולם באופן מסורתי הגביע הראשון מוענק לקשיש באורחים; זו אחת הדרכים הרבות שבהן התרבות האתיופית מכבדת את זקניה. טקס הקפה הוא גם הזדמנות לחלוק חדשות, להחליף רכילות ולדון בפוליטיקה מקומית, והוא יכול להימשך בין חצי שעה למספר שעות.
לפני שמתחיל טקס קפה אתיופי, המארחת מטהרת את האוויר מרוחות רעות בקטורת לבונה או קטורת אחרת. לאחר מכן היא מציעה לאורחיה חטיפים מסורתיים כמו פופקורן, בוטנים או שעורה מבושלת. הקפה החזק מוגש שחור והאורחים בדרך כלל ממתיקים אותו עם כמה כפיות סוכר. אולם יש דבר אחד שאסור להם לעשות: לסרב לשתות אותו.
הכנת הקפה האתיופי מתחילה בשטיפת זרעי קפה גולמיים כדי להסיר את קליפתם, ואחר כך קולים אותם עד שהם מתכהים ובורקים. או אז המארחת מסלקת את פולי הקפה מהאש ומנופפת במחבת כדי להפיק אווירה ארומטית. פולי הקפה הקלויים נטחנים ביד בעזרת מכתש ועלי (מוקצ’ה וזנזה) ולאחר מכן עוברת התערובת הטחונה לג’בנה, כד חימר עשוי בעבודת יד בעל תחתית שטוחה וצוואר ארוך וצר, שיוצקים לתוכו מים ומניחים אותו על מקור אש עד לרתיחה. אז מוזגת המארחת את הקפה החם במיומנות לתוך ספלי חרסינה.
הפתגם האתיופי “Buna dabo naw” (קפה הוא הלחם שלנו) ממחיש את רמת חשיבותו של הקפה בכלכלת תושבי אתיופיה. כשאתיופי אומר “אין לי עם מי לשתות קפה” הוא מתכוון לכך, שאין לו חברים טובים שהוא יכול לסמוך עליהם. זה מצביע על התפקיד החברתי העצום שיש לצריכת קפה באתיופיה, ולעובדה שלעתים קרובות אנשים מתאספים על קפה לשיחות העוסקות בחיי היומיום.
כמו השמאנים בקרב האינדיאנים האמריקאים, שמשתמשים בטבק או בצמחים אחרים כשיקוי מזרז לחזון שלהם, גם קפה אתיופי משמש כטריגר לגילויים חזקים בקרב מתרגמי חלומות מסורתיים ומתקשרי רוחות, המפורסמים בעיקר במחוזות שבהם המצוקה גדולה. כמו כן הרפואה העממית האתיופית עושה שימוש בקפה לטיפול במגוון מחלות; העלים הטריים של קפה ערבי (Coffea Arabica) משמשים להורדה ולוויסות לחץ דם, והקפה עצמו מקל על כאבי ראש ומיגרנה, מפחית דלקות ומקל על כאב. יתר על כן, פולי קפה קלויים ששמים על פצעים וכוויות עוזרים להפחית את הזיהום. האתיופים משתמשים גם בתוצרי לוואי של קפה כמו שמן קפה, תמצית קפה והקליפה הדקה של הפולים לטיפול בדלקות ובמחלות עור כמו אטופיק דרמטיטיס.
נשפך עליכם קפה? זו ברכה
קפה תופס מקום של כבוד במורשת של שכנתנו ירדן. זה החל עוד בימים שעקבה נודעה כתחנת מסחר בקפה, אליה הוא הגיע בסירות מתימן וממנה הובילו אותו לאיראן ולעיראק. פתגם ירדני אומר: “סיגריה בלי קפה היא כמו צאן ללא רועה”.
הקפה הפך לחלק מתרבות הבדווים בירדן ועבורם הוא מהווה סמל חשוב לאירוח ולאמון. הצעת כוס קפה לאורח היא מנהג שבשגרה והוא ממלא תפקיד חשוב בניהול עסקים, במשא ומתן ובבקשת ידה של הכלה המיועדת. הירדנים אומרים שקפה הוא כמו אהבה; ככל שתשקיע בה, כך טעמה יהיה משובח יותר.
שני סוגי קפה רווחים בקרב הבדווים בירדן: “קהווה סאדה”, קפה מר רגיל ו”קהווה חילווה”, קפה מתוק שמגיע עם שלוש רמות שונות של סוכר: “קהווה אריחה” שמומתקת קלות; “קהווה מאזבוטה” מומתקת בינוני; ו”קהווה זיאדה” מומתקת חזק.
הקפה מוגש בצמצום בכוסות קטנות ללא ידיות. המארח מוזג לעצמו כוס ראשונה ולוגם ממנה כדי להראות לאורחים, שאין בו שום דבר מזיק, ואולי החשוב ביותר – לבדוק את הטמפרטורה שלו. קפה חייב להיות חם. המוניטין של המארח תלוי בקפה חם. אם אורח מעיר כי הקפה קר, הדבר נחשב לעלבון. הכוס השניה מיועדת לבנו הבכור של המארח, שבדרך כלל יושב לימינו, והשלישית לאורח המגיע לביקור לא חברתי, היושב סמוך לו. הוא מגיש לאורח את הכוס והלה אינו לוגם ממנה אלא מניח אותה בין רגליו המשוכלות – אות לכך שיש לו עניין לדון בו עם המארח.
הקפה מוגש לאורחים היושבים מול המארח מספר פעמים. אם אורח אינו מעוניין בכוס שניה, עליו לנענע את פרק כף היד הנושאת את הכוס כמה פעמים. אם הוא רוצה כוס שניה, עליו להחזיר את הכוס למגש בלי לנענע אותה. אחרי שלוש כוסות מקובל לנענע את הספל.
כאשר האורח בא לבקש את ידה של בת המארח עבור בנו, הוא נוקב בשמותיהם. אם המארח מסכים הוא משיב לאורח בברכות ואז האורח שותה את הקפה. אם המארח לא מסכים, הוא מבקש הפוגה של שלושה ימים. והיה אם בתום שלושת הימים התשובה שלילית הוא ישלח שליח לבית המבקש ויודיע לו. אם התשובה חיובית – השליח יבקש מהמארח לבוא שוב לקפה.
הבדווים בישראל ובעיקר אלה החיים בנגב, נוהגים עד היום במנהג הכנסת אורחים. הם מקבלים כל אורח ללא הבדל ביחסם אליו, מפני שהם מאמינים כי “אורח הוא שליח של אלוהים וגם השפע בא מאלוהים” (אלד’ף ד’פאללה ואלח’ר ח’ר אללה). את הזרים והאורחים מקבלים ב”שיג”, מקום התכנסות הגברים במאהל או ביישוב קבע. לשתיית הקפה אצל הבדווים יש משמעות מיוחדת לעומת כל משקה אחר. זקני השבט מספרים שבעבר הרחוק, בטרם הגיע הקפה למדבר, הבדווים נהגו לכבד את האורחים בחלב.
הבדווי מקפיד לקנות פולי קפה טריים שצבעם ירוק. הוא מניח חופן פולים במחבת קלייה (אלקלאי) או מחתה (אלמחמסה), וקולה אותם על מקור אש עד שהם משחימים היטב, ומפעפע מהם כיסוי שמנוני מבריק. את הפולים הקלויים כותשים עד דק ב”ג’ורון” או ב”מהבאש” (מכתש עץ) ובמקביל מרתיחים מים בקומקום גדול המכונה בערבית “בכראג'”. את הקפה הכתוש מכניסים ל”מטבאח'”, קומקום קטן יותר, יוצקים עליו מים רותחים מהקומקום הגדול, מניחים על מקור אש עד לרתיחה ויוצקים את תוכנו לתוך “מהמבהאר”, הקומקום הקטן ביותר שיש בהישג יד. מוסיפים הל כתוש המקנה לקפה ארומה מיוחדת ומוזגים לאורח את הקפה לתוך פינג’אן.
הפתגם הערבי אומר: “הפינג’אן הראשון מיותר” (أول فنجان للهيف والثاني للضيف والثالث للكيف والرابع للسيف;). יתכן שהכוונה לספל הראשון שאותו שותה המארח כדי לתהות על טעמו וחומו, ולהראות לאורחים שהקפה ראוי. הפינג’אן השני (לדיף) מוגש לאורח, השלישי לשם ההנאה (לכיף) והרביעי ל”סייף” (חרב), כלומר לגיבורים אנשי החייל.
הבדווים מתייחסים לשתיית קפה ביראת כבוד ולכן הם שותים אותו ממש בכמויות זעירות, כדי להפיק ממנו את מלוא ההנאה. הקפה לא נועד להרוות צימאון (לשם כך יש מים או חלב) ולכן כשאדם מבקש יותר משני ספלים נותנים לו ברצון, אך רואים בו מי שאינו מבין בשתיית קפה. הפולקלור שהתפתח סביב שתיית קפה מטיל איסור, או הימנעות, להניח את הספלונים על האדמה; את הספלון מוסרים מיד לאחר שתיית הקפה לידי המוזג.
שתיית הקפה מתחילה בבוקר והיא נעשית בדרך כלל בצוותא, כאשר זקן המאהל או הראשון שמגיע אליו מכין אותו. בשלב כתישת הפולים משמיע מכתש העץ צלילי הקשה עזים (אד’אנת אלג’ורון) כך שאם מישהו מהגברים שרוי עדיין בשנתו, חזקה עליו שיתעורר. על כך יש פתגם האומר: “מי ששמע את צלילי ההקשה של המכתש ולא בא לשתות קפה – שחרר אותו ותן לו להמשיך בשנתו”. רוצה לומר, אדם כזה אינו חברותי ומזלזל במנהגים. המכתש המשמיע צלילי כתישה מכונה בערבית “אלעזאם” (המזמין), משום שכאשר הבדווי כותש את הקפה, הוא אינו עושה זאת באופן סתמי אלא במקצבים מיוחדים הנעימים לאוזן. צלילי הכתישה נשמעים למרחוק ומזמינים את שומעיהם לבוא ולשתות קפה.
הבדווים שותים את הקפה ללא ממתיקים והוא כמובן מר, בין השאר, כמשמעות לצער ולכאב של אדם השרוי באבל או במצוקה כלשהי. יש אנשים שבתקופת אבל מבטאים את כאבם על ידי הפיכת הספלון על פיו כשהם מדברים אודות המת ש”כל כך אהב לשתות קפה”. הפיכת הספלון היא אות לנפקדותו של המת, ושפיכת שאריות הקפה מסמלת את מי שהיה רגיל לשתות ממנו והסתלק.
שתיית הקפה היא נקודת מוצא ופתיחה לשיחה ולמשא ומתן, ואמצעי להשגת מִשאלה, כדברי הפתגם: “הקומקום גורם ליצירת קשרים וגם לניתוק קשרים בין בני אדם”. מי שמסרב לשתות את הקפה של בעל הבית רומז לו דבר מה והוא שואל אותו לפשר סירובו ולרצונו. האורח מתרצה ושותה את הקפה, או שהוא מתעקש לסחוט הבטחה שמשאלתו תתמלא. לפעמים האורחים יושבים בשקט זמן רב, והשתיקה נשברת עם הגשת הקפה, בעיקר לאחר שהם מודים למגיש הקפה; “תודה” והתשובה “לבריאות” הן המילים הפותחות את הדיאלוג.
הפתגם הערבי אומר: “מי ששופך בטעות על מישהו קפה, יש בכך ברכה” (קאב אל קהווה ח’יר). הפתגם השתרש בעקבות סיפור נפוץ: מעשה בשייח’ בדווי שהזמין לאוהל שלו ועידה של שייח’ים וביקש מנערו, ח’יר, למזוג להם קפה. ח’יר עשה כמצוות אדונו, אך במהלך הגשת הקפה הוא שפך את הקפה על גלימתו של אחד השייח’ים הנכבדים. “אוי לאותה בושה” אמרו בלבם האורחים שהביטו בגלימתו הלבנה והמוכתמת של השייח’. המארח היסה את כולם ואמר: “קאב אל קהווה ח’יר”. בכך הוא רומם את רוחם של השייח’ שהתבזה ושל הנער שפגע בכבודו. כי כן, מהרי הנגב ועד אתיופיה, מסצנת הדייטים בתל אביב ועד כפרים נידחים בתימן – כוס קפה היא לעולם לא רק קפה.
עד שאני אסיים את המאמר הארוך שלך, יש לי סיפור: כשעבדתי במטבח במסעדה ונחתכתי לא פעם
בסכין הלחם/ירקות שלי, או סכין הבשר…לפני 20 שנה.. רצתי לקפה אבקה ושמתי על החתך כדי לעצור את הדימום
ועל זה הנחתי ניר ידים לקבע את הקפה עד שהתיבש ונוצרה מעין קליפה, מאוחר יותר אפשר היה לחבוש כפפה שגם קבעה את המקום, לפחות יומים עד שלושה פזרתי אבקת קפה בוץ על המקום.היו שאמרו לי שזה לא סטרילי, ואני אמרתי שאם שותים את זה אז זה סטרילי. פעם גם נשברה לי כוס בכיור, ואז הכפפה שמשה כחוסם… בלחץ.
יש אנשים שאומרים שגם סוכר עושה עבודה דומה. אך סוכר מן הסתם נמס .