פרשת תזריע

החיים מִדַבּקים

פרשת השבוע | הרַבּה דליה שחם 

פרשת השבוע פותחת את דיני הטומאה והטהרה שבלבו של ספר ויקרא. היא נקראת לרוב שלובה יחד עם הפרשה שאחריה בצמד “תזריע־מצורע”, ברצף שאותו כינה פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’ ז”ל “תורת הזיהום הביולוגי האנושי”. 

זהו רצף של ארבעה פרקים המחולקים לפי נושאים: פרק י”ב – טומאה וטהרה לאחר לידה; י”ג – אבחון נגעי צרעת בגוף ובבגדים; י”ד – פרוטוקול הטיפול במצורעים ובצרעת הבית; ט”ו – פרוטוקול הטיפול בהפרשות גוף מפצעים ומאיברי מין. 

אלה נושאים שמעוררים אי־נחת, אפילו דחייה או גועל בקריאה בת זמננו. אנו עוסקים בהם לרוב בחדרי חדרים, במרפאות עור ומין. גם במסורת היהודית, משחרב בית המקדש, פסקה לכאורה התקפות המעשית של דיני הטומאה והטהרה. אולי משום כך צורפו שתי הפרשות יחד. אך בשנה מעוברת כמו זו, נפרשים הפרקים על פני שבועיים ומזמנים אותנו לשהות באי־הנחת, אל מול מושגים כמו זיבה, נידה, שחין, צרעת, כפרה ולתהות: 

מה יש בטקסט המוזר והעיקש הזה ששרד אלפי שנים ועובר עדיין, מדור לדור? איזו משמעות עוד רלוונטית בו לחיינו? איזו אמת בו יכולה עוד להדריך אותנו בימינו אנו? 

אולי ננסה לצאת לרגע מסבך הפסוקים ולהיזכר בהקשר הרחב יותר של הדברים. ספר ויקרא מגיע אחרי ספר שמות, אחרי יציאת מצרים ומעמד הברית בהר סיני. אלוהים מורה למשה לזמן את העם והוא מסביר את טיב הברית: “וְעַתָּה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל־הָעַמִּים כִּי־לִי כָּל־הָאָרֶץ׃ וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. ” (שמות י”ט, ה־ו).

עם סגולה, ממלכה, קדושה – מושגים שבתרבות הישראלית שבתוכה גדלתי נאמרים לרוב מתוך התנשאות וגזענות או לחליפין מתוך ביקורת וציניות. אך אם נקלף מהן את התפיסות שדבקו בהן לאורך 3000 שנות היסטוריה, נישאר עם מהות החידוש שהציעה במקור התורה: סדר חברתי חדש. ברית אלוהית־אנושית שאינה יוצרת שיטת שלטון ריבונית והיררכית, אלא עם. עם בעל סגולות שמעניקות לו המשכיות, דור אחר דור, סגולות שפורצות כבלים של שעבוד ומשמרות תודעה של חירות ושל קדושה. 

ואיך כל זה קשור להפרשות גוף ונגעי עור ומין? 

עם אינו רעיון או גוף אמורפי, אלא צבר של גופי אדם בשר ודם החיים יחד ומבקשים המשכיות משותפת. גם קדושה, אם כך, אינה מושג אמורפי. ליבוביץ’ מדגיש כי עבודת השם לא ניתנה “לאיזשהו יצור ספיריטואלי שמבחינת תודעתו הכרתו ואמונתו חותר להידבק באלוהים”. התורה, לדבריו, “מפנה את תודעת האדם לקיומו האנושי הריאלי… דווקא במתכונתו הטבעית, על כל נגעיה, תחלואיה וזוהמתה.”

והבחירה במילה “להידבק” אינה מקרית. התורה מנרמלת את הנגעים, מקבלת כעובדה קיימת: החיים מדבקים. הם נוגעים בנו ואנו ננגעים ונוגעים וכן הלאה. סוד הקדושה המשותפת טמון בשמירה על יחסים בריאים בינינו, ועל הבריאות של כל אחד ואחת מאיתנו. דיני הטומאה והטהרה מבקשים אם כך ליצור מערכת בריאות ציבורית בת קיימא לחברה המסורה לשמירה על חירות בניה ובנותיה. וזו כבר בהחלט סוגיה רלוונטית לימינו.

אפשר ללמוד הרבה מההשוואה בין תורת ההתמודדות עם סכנת נגע הצרעת לבין מדיניות ההתמודדות עם נגיף הקורונה. אך לכך אקדיש את הדיון בפרשת מצורע בשבוע הבא. 

השבוע אבקש להפנות מבט אל ערך היסוד של אותה מערכת בריאות מקודשת שמבקש ספר ויקרא לבנות – והוא ערך השוויון, בשני מובנים. ראשית, כללי הבריאות חלים באופן שווה וכולל על כולם, איש ואישה, בלי קשר למצבם הכלכלי־חברתי־משפחתי. אין כללים נפרדים לבעלי ביטוח פרטי, אין יחס להבדלים במוצא, גיל או תואר. 

שנית, תורת הבריאות המקודשת מבוססת על שוויון בין המינים. וזו כבר אמירה מורכבת יותר. איזה שוויון מיני אפשר למצוא בטקסט קדום בשפה העברית שכולה הבחנות מגדריות (“סקסמניאקית” כדבריה של יונה וולך)? ובפרט בפרשות אלו, שמנגנון הטהרה היחיד ששרד מהן מכל דיניהן עד לימינו הוא הלכות הנידה – המדגישות את טומאת המחזור הנשי ומבססות מנגנון פיקוח שנתון בידי ממסד רבני גברי?

כדי למצוא את האמת צריך לפעמים להתחיל מבראשית ולהבחין בין מקור לפרשנות. דיני הטומאה והטהרה עוסקים בגוף האדם, במשמעות המקורית של המילה “אדם”, אותה משמעות המופיעה בספר בראשית, עם בריאת האדם: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ … וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׃” (א’, כו־כז).

אדם הוא מושג על־מיני כלל אנושי, הטומן בחובו את ההכרה שביסוד בריאתנו מצויים יחד הזכרי והנקבי. המושג אדם כולל גם את ההכרה בכך שצלם אלוהים מתבטא גם בזכרי וגם בנקבי. לכן, דיני הצרעת נפתחים במילים “אָדָם כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ ” וחלים על כולם, נשים ו… אנשים? התרגלנו לומר נשים וגברים, אך שפת תורת הבריאות של ויקרא אינה משתמשת במילה “גבר”. כאשר מדובר בבני זוג התרגלנו לומר אישה ו”בעל”, אך גם מילה זו זרה לשפת ויקרא, האומרת כאן רק “איש” או “אִשָּׁה”. 

שוויון מהותי מבוסס על הכרה בשונות רלוונטית. לעניין דיני בריאות הגוף, הנפש והציבור, מבדילה התורה בין אישה לאיש רק כאשר ההבדל נובע מהשוני הביולוגי בין המינים. כפי שזכרים אינם יולדים, ולכן גופם אינו זקוק לתקופת המנוחה שניתנת ליולדת, כך יש הבדל גם בין נוזל זרע לדם וסת. הפרשות הגוף הללו אינן רעות או טובות – הן טבעיות לאדם, ולכן יש לתת עליהן את הדעת, ולתת לחברה דרכים מיטיבות להתמודד איתן. בעיקר בזמן ובמרחב שבהם אי אפשר היה לדמיין את הנגישות המופרזת שלנו היום למים נקיים ולחומרי חיטוי וניקוי. 

אך כפי שקורה לעתים לאמת הפשוטה והשוויונית, תפיסות מורכבות ומעמדיות מאפילות עליה. בשלושת האלפים שחלפו מאז ספר ויקרא, הציוויליזציה העמיקה את הפער בין האדם לטבעו, הפכה את הגוף לכלי בושה והעמידה מחיצה שהלכה וגבהה בין הזכרי לנקבי. 

ליבוביץ’ מסביר כי “ההבנה הביולוגית של חז”ל שאבה מגישתו העקרונית של אריסטו הסובר כי אדם איננו אלא האדם הזכר ואילו האישה במובן ידוע טפלה לאיש”. כלומר, אותן הלכות נידה שהתפתחו מדיני הטומאה והטהרה, התבססו על תפיסת הרפואה היוונית, המיזוגנית. אך בדורנו כבר התחלנו להקיץ מהתפיסה הזו, להתייחס לתבונה הגופנית הייחודית לנשים, ולדרוש מהרפואה להכיר בה. 

קריאה מחודשת בטקסט העתיק המשרטט את קווי מערכת הבריאות המקודשת מזכירה לנו את הקשר בין הבריאות לבריאה. היא מזכירה לנו שנבראנו כולנו בצלם אלוהים, איש ואישה, זכר ונקבה. דיני הטומאה והטהרה מזמינים אותנו לדמיין מה נדרש מהיחסים בינינו, ובין עצמנו לגופנו, כדי שנחדש את ברית החירות, ונתחיל מחדש, כמו הורינו הקדמונים, בתקווה לקדושה משותפת.