עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר
משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש
בגיל 24 חזרתי מהודו הפוכה עד מאוד, עוררתי דאגה רבה בקרב אוהביי, והם פנו לבקש את עזרת המומחים. הביאו אותי לבדיקת פסיכיאטר במיון, משם כבר לא יצאתי: אשפוז בכפייה במקום, אחרי חצי שעה במחלקה כבר הייתי קשורה בארבע גפיים ומסוממת היטב. הקשר שלי לבריאות הנפש התחיל בקשירה.
אמא שלי נאלצה לשחרר אותי באמצעות עורך דין. למדנו כולנו שמחלקה פסיכיאטרית היא המחלקה היחידה בבית החולים שבה בני משפחה אינם יכולים לשהות ליד מיטת החולה. הסיפור ארוך ומורכב אך אקצר – יצאתי לבסוף מהמשבר היישר אל חוג לעבודה סוציאלית במכללת תל-חי, משוחררת מהמערכת הפסיכיאטרית אך כבולה אליה מכוח הטראומה, ומכוח השאלה: איך זה קרה לי?
בנובמבר 21 פרסמתי את הסיפור האישי שלי במסגרת ספרו של איתי זיו “יוצאים לאור” שיצא אז לאור. בספר סדרת מונולוגים של מתמודדים שחשפו את סיפוריהם האישייים – 11 נשים וגברים שבחרו לצאת מהארון הנפשי. כולנו תיעדנו את המשברים ונתיבי הצמיחה והריפוי ששזורים בהם, מבלי להסתיר או ליפות דבר: טראומות, דיכאונות, חרדות, התקפים פסיכוטיים ואשפוזים פסיכיאטריים. הכל בלב פתוח חשוף ואמיץ…
החברה שלנו חולה. מעודדים אותנו להדחיק ביטויים רגשיים “קיצוניים” ומאכילים אותנו באינסוף שקרים והתניות. אנשים רגישים לא מסוגלים לשאת את הדיסוננס הקוגנטיבי והרגשי, הפער בין מה שחשים בפנים לבין המסרים משגיעים מבחוץ. זה קורע את הנפש. במיוחד שיש לחץ מוגזם על אנשים לקבל את המידע המעוות כאמת, כמדע או התנהגות מקובלת. מי שמותר לו להרגיש את מה שהוא מרגיש, מי שמרשה לעצמו להתחבר לרגשות ולנשימה – מוצא בעצמו עוגן.
שמעתי על מחלקות פסיכיאטריות סיפורים מחרידים, אסור בשום אופן להסכים שזכויות אדם בסיסיות יוקרבו. חייבים להקפיד על אתיקה. חייבים לצלם את מה שקורה שם ולא לאפשר אישפוזים בכפיה אלא במקרה של אלימות וסיכון מוכח וגם אז חשוב לצלם את מה שקורה, כדי שהעובדים ידעו שמעשיהם מתועדים.