על הכעס
לאור אברמוב נרצח במסיבה בנובה. אמו מיכל מתבטאת מאז בעקביות נגד אלימות ונקמה. אז איך היא מצאה את עצמה צורחת על איש אחד בחניון?
אתמול צעקתי על בן אדם. ליתר דיוק – צרחתי. ואם להיות כנה – צרחתי ממש ממש.
אתמול צרחתי ממש ממש על איש שקרא לי ״מטומטמת״.
הייתי רעבה ומותשת מימים ארוכים ארוכים שלא נגמרים ומנהיגה בפקקים. עצרתי ליד דוכן פלאפל, קניתי מנה וחזרתי לאכול אותה במיזוג של האוטו.
אחרי שני ביסים הגיע אוטו גדול וחדש – איש ואשה עצרו לידי, צפצפו ועשו סימנים עם הידיים. איכשהו כיוון החניה שלי לא הסתדר להם, ולמרות שהיתה הרבה חניה פנויה בסביבה – הם בחרו לנזוף בי…
כתבה בלעדית למנויי בראשית
להמשך קריאה התחברו או הצטרפו (שבוע ראשון מתנה!)
לא משנה אם תפתחו היום את ערוץ 13,14, Y-net, וואלה או מאקו, סביר להניח שתמצאו את אותו תמהיל ידיעות שנע על הספקטרום בין תחזיות אפוקליפטיות, פרסומות וקליקבייטים.
מה זה עושה לתודעה שלנו? איך זה משפיע עלינו שכולם מתבוננים על העולם דרך אותו פילטר שחור, מתועש וחסר חיים? איך זה משפיע על התודעה שלך?
טים קוק מנכ”ל אפל אמר פעם “אם אתה לא משלם על מוצר, כנראה שהמוצר זה אתה”. בבראשית אנחנו מציעים לך להפסיק להיות המוצר של מהנדסי התודעה והתקשורת. אנחנו מזמינים אותך להחזיק בכיס עוד זוג משקפיים, כזה שאפשר להתבונן דרכו כשהכל נראה שחור ולראות שיש גם זווית אחרת, שממנה רואים צבעים ואהבה ואור, ולדעת שבזכותך קיים אמצעי תקשורת אחד שלעולם לא ימכור את הנשמה.
מנוי דיגיטלי – גישה מלאה לספריית התוכן של בראשית
מנוי חודשי למגזין “בראשית” – חודש ניסיון
אני מצטערת כל כך שאיבדת את לאור, כאב שאי אפשר לדמיין.
גם אני גאה בך.
כעס מראה לנו מתי פורצים את הגבולות שלנו ולוקחים הרבה יותר ממה שהיינו מוכנים לתת, פוגעים בנו יותר משאנחנו מוכנים לשאת.
הצבת גבולות. הם ברורים לך עכשיו יותר מאי פעם ואת לא נותנת ולא תתני שיפרצו לך אותם.
את מלמדת הלאה מה שאת לומדת ונותנת משמעות לאובדן הצורב ובוראת מתוכו אפשרויות חדשות לך ולכולנו.
שתמיד יהיו לך כוחות ותהיי מוקפת באוהבים.
איבדת את עצמך או שאולי מצאת את עצמך? סוף סוף שמת לב לאת הצועקת. וגם נתת לה גב. לא סתם קרוביך היו גאים בך.
במועד הבא שיקרה בדרכך לשמוע אותך צועקת מבפנים, שימי לב אליך. אני בטוחה שזה יצא קצת אחרת. ככל שתתנסי בזה תשתכללי. הלב לך במקום הנכון.
מחבקת ומחזקת אותך. תודה על השיתוף.
מיכל, לפעמים צריך לאבד את העשתונות. לפעמים אין דרך אחרת בכדי לגרום לאחר להתעשת. לא הכל יכול להסתיים יפה ובהידברות. לטעמי, אנחנו חוטאים במחשבה הבנאלית של טוב יביא טוב ונועם יביא הבנה ופיוס, לא פעם היד שאת מושיטה מקבלת חזרה אצבע משולשת, אז לפעמים, אני דווקא בעד לאבד את העשתונות, כמו שקראת לזה, על מנת לשמור על התנהלות שפויה.
תודה לך מיכל. על האומץ ועל הכנות. וכן, לפעמים הכעס (לא האלימות אלא הכעס) יכול להוביל אותנו להכרה עמוקה במה שממש אבל ממש אכפת לנו ממנו