סתמו או שנסתום לכם
האינטרנט שבראשית ימיו גילם הבטחה לחופש ביטוי חסר תקדים, הפך בשנים האחרונות לזירת צנזורה רוחשת: מעצרו של מייסד טלגרם בפריז, "תיקי טוויטר" שחשפו מעורבות כבדה של הממשל ברשתות החברתיות, "חוק השירותים הדיגיטליים" של האיחוד האירופי ואפילו אצלנו יצירתו הפואטית של שר התקשורת שלמה קרעי "החוק לסגירת האינטרנט". היעד הבא לפיצוח: התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שעדיין מבטיח חופש דיבור ללא הגבלה
צנזורה היא מרכיב חיוני בכל משטר, כולל באלה הנמנים עם “העולם הדמוקרטי”. כמעט אין מדינה שאין לה כלים רשמיים להגבלת הפרסומים בעיתונות ובפלטפורמות ציבוריות אחרות, על בסיס קריטריונים של “ביטחון לאומי”, הסתה, גזענות, הוצאת דיבה וכו’. בישראל, תחת חסות “מצב החירום” הנצחי ומסך הקטורת של הקדושה הביטחוניסטית, הצנזורה נהנית ממעמד ייחודי ומעוצמה שאין דומה לה, עם סמכות מפורשת למחוק, על פי שיקוליה הבלעדיים, כל פיסת מידע מכל פלטפורמה תקשורתית הפועלת בתחום המדינה.
המצב נעשה אף חמור יותר מאז ה-7 באוקטובר בעטיין של הוראות מיוחדות מטעם הצנזור הצבאי הראשי, שצמצמו באופן משמעותי את גבולות המותר. מעתה נאסר על כלי התקשורת בישראל לפרסם פרטים הנוגעים לא רק למבצעים צבאיים, מערכות נשק או התקפות על “תשתיות אסטרטגיות” בעזה, אלא גם “מידע אישי” על החטופים, מצבם הבריאותי והליכי המשא ומתן לשחרורם. בהתאם לנתונים שנודעו בחודש מאי האחרון, מאז תחילת המלחמה שברה הצנזורה שיאים חדשים עם הסרתם של מאות מאמרים ומחיקת אלפי פרטי תוכן מפלטפורמות מדיה רשמיות.
אולם מעבר לצנזורה הממוסדת, הקיימת כמעט בכל המדינות המערביות, ישנו מנגנון עצום ובלתי פורמלי של מחיקה, השכחה וסטריליזציה המתמקד בעיקר ברשתות החברתיות באינטרנט. זוהי צנזורה מוסווית וגלויה כאחד, המתקיימת באזור הדמדומים שבין המדינה לחברה האזרחית ונאכפת בעיקר על ידי תאגידי התקשורת המקוונת תחת לחץ עצום מצד הרשויות. אין זה סוד וגם לא תיאוריה מופרכת, אלא מציאות מוחשית שרבים מאיתנו חווים באופן אישי. נציגי ציבור ובכירים בתעשיית ההייטק אף מכירים בקיומה של הצנזורה ומדגישים את הכרחיותה, וכיום הם אפילו דוחפים להטלת רסנים מחמירים יותר על מנת “להגן את הדמוקרטיה” מסכנות חופש הביטוי. את הגישה הזאת היטיב לנסח אתר הבית של CISA, הסוכנות של המחלקה לביטחון המולדת הממונה על “בטיחות באינטרנט”, לפיו “יש הכרח מידי לחנך את האוכלוסייה בעידן שבו חשיבה ביקורתית הפכה להיות בעיה”.
עדות נוספת לגדרות הסוגרות סביב הערוגות הבודדות של הביטוי החופשי ניתנה בסוף אוגוסט האחרון עם מעצרו בפריז של פאבל דורוב, מייסד ומנכ”ל טלגרם. על פי הרשויות הצרפתיות העילה למעצר היתה הניצול של טלגרם “להלבנת הון, סחר בסמים ופשעים כגון הפצת פורנוגרפיה” – סעיפי חוק המופעלים לרוב במסגרת מאבק בפשע המאורגן. כתב האישום המסתמן עתה נגד דורוב יוצר תקדים משפטי בכך שהוא מטיל אחריות פלילית על בעלי ומנהלי פלטפורמת תקשורת עבור מעשיהם של משתמשיה. הדבר משול להאשמת ראשי חברות טלפונים בפשעים הנרקמים בשיחות בין לקוחותיהן.
נכון לכתיבת שורות אלה, דורוב משוחרר בתנאים מגבילים ונאסר עליו לעזוב את צרפת. אמנם אין זה מקרה ראשון מסוגו, שכן הודו כבר איימה בעבר לעצור בכירים בחברת X (טוויטר) אם זו לא תיכנע לדרישות הצנזורה שלה. אולם נדמה שהפעם הלחצים השיגו את מטרתם והצליחו לשחוק את חומת המגן של טלגרם – המעוז האחרון במדיה החברתית שטרם התמסר לחלוטין לזרועות הפולשות של המדינה. לפי הצהרה שמסר דורוב לאחרונה, החברה הסכימה לחשוף בפני הרשויות מידע על משתמשים כגון כתובות IP ומספרי טלפון “במענה לפניות משפטיות בנות תוקף”. כמו כן, הוא הצהיר שטלגרם נעשתה “בטוחה יותר” בזכות “קבוצה מסורה של מודרטורים” הנעזרים בטכנולוגיית AI. עבור משתמשים ותיקים של הרשת החברתית, ההודעה עשויה להישמע כהצהרה הנכתבת על ידי בן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו.
תמיכה בתקשורת בריאה
תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי
כרוניקה של הפסד ידוע מראש
כך או כך, הרדיפה של נער הפלא הרוסי הכתה גלים בתעשיית המדיה בעולם, ונדמה שהמסר התקדימי מטעם שלטונות צרפת נקלט היטב. כמה ימים לאחר המעצר המתוקשר הודיע כריס פבלובסקי, מנכ”ל פלטפורמת הווידאו הקנדית “ראמבל”, שהוא עוזב מיד את מקום מגוריו במערב אירופה. “נחצה קו אדום”, הוא צייץ ב-X, והזכיר את המאבקים המשפטיים שמנהלת ראמבל מאז שזו הפסיקה את פעילותה בצרפת בנובמבר 2022, בעקבות דרישת הממשלה לחסום ערוצי אקטואליה “פרו-רוסים”.
ראמבל, שהצליחה למתג את עצמה בתור אלטרנטיבה פראית ליוטיוב, ניהלה בשנים האחרונות לא מעט קרבות מאסף על רקע המאמצים לאלץ אותה להטיל רסנים על משתמשיה. עד כה היא הוכיחה חוט שדרה מרשים למדי, בפרט כאשר בסוף 2023 היא העדיפה לצאת מהשוק הברזילאי, זירת המדיה השביעית בגודלה בעולם, ובלבד שלא להיענות לתכתיבי הרשויות בנוגע למחיקת תכנים וחסימת משתמשים.
דרמה מהדהדת נוספת התרחשה בברזיל בקיץ האחרון בעקבות החלטת שופט בית המשפט העליון, אלכסנדרי דה מוראיש, שמאז אירועי ינואר 2023 קיבל לידיו סמכויות נרחבות לטיפול ב”תופעת הפייק-ניוז”, לאסור את פעילותה של X במדינה. צו הסגירה ניתן בשל סירובה של האחרונה לסגור חשבונות של פעילים פוליטיים המפיצים “דיסאינפורמציה” ובכללם סנטור שנבחר כחוק, כמה עיתונאים ואפילו נערה בת 16. נוסף על כך, מיליוני משתמשי הפלטפורמה בברזיל הוזהרו בהטלת קנס של 9,000 דולר ביום אם ייתפסו משיגים אליה גישה באמצעות כלי הצפנה מקוונים, כגון רשתות פרטיות וירטואליות (VPN).
אילון מאסק, נאמן לתפקידו בדרמה, גינה בחריפות את מוראיש “הדיקטטור המרושע”, “הפושע בגלימת שופט”, ופתח נגדו במלחמה תקשורתית ומשפטית. אולם למרות הפאתוס והארטילריה הכבדה של הציוצים הנרעשים, הסכים מאסק בסופו של דבר להיכנע לכל התכתיבים, כולל הסרת החשבונות הנדרשים ותשלום כל הקנסות שהצטברו לחובת X. הדבר אירע מיד לאחר שהשלטונות בברזיל הוציאו צו סודי להקפאת הנכסים הפיננסיים של “סטארלינק”, החברה לשירותי אינטרנט-לוויני בבעלות תאגיד SpaceX שמאסק מחזיק כ-40 אחוז ממניותיו. סטארלניק, כידוע, היא קבלנית ענקית של הפנטגון ושל נאס”א, וחלק ניכר מהכנסותיה בשנים האחרונות נבעו מהמלחמה באוקראינה.
ייתכן שתבוסתו המשפילה של מאסק מלמדת, שעל אף כמה ניצחונות אקראיים המלחמה כולה היא לא יותר מכרוניקה של הפסד ידוע מראש. שהרי טבעה המבעית והמקיף של הצנזורה במדיה החברתית נחשף כבר לפני כשנתיים בפרשת “תיקי טוויטר”, לפיהם הסתבר שהיא אינה רק גחמה מגלומנית של ראשי תעשיית ההייטק וכמה אישי ציבור צרי אופקים, אלא תמנון מסועף הכולל אוניברסיטאות, מכוני מחקר וגופים מהמגזר השלישי (NGOs), ומצוי תחת השליטה המעשית של רשויות הביטחון והמודיעין. זהו קשר מתוחכם ומשומן לעיצוב התודעה שלנו, המנצל הגדרות מניפולטיביות של “דיסאינפורמציה” או “מיס-אינפורמציה” ואף ממציא מושגים חדשים בהתאם לצורך השעה, כגון התוצר ההיברידי mal-information, שמשמעותו היא “מידע נכון המוביל להשלכות בלתי רצויות”. על בסיס העיקרון הזה, למשל, דרש פרויקט בשם “Virality Project”, חממת צנזורה אקדמית המתנהלת באוניברסיטת סטנפורד, להסיר מהרשתות החברתיות עדויות מאומתות על פגיעות מזריקות הקורונה, מן הטעם שהן “עלולות לקדם הססנות חיסונים”.
הדמוקרטיה המתגוננת
ככל שתופעת ההשתקה בתקשורת החברתית מגונה ומפחידה, מעל פני השטח כבר ניכרים תהליכים חשובים המבשרים על השלב הבא באבולוציה העגמומית של “הדמוקרטיה המתגוננת”. בשנים האחרונות משקיעים המשטרים במערב מאמצים מאסיביים לעגן את הצנזורה במערך החקיקה והאכיפה, כולל הטלת אחריות פלילית על אזרחים בגין “הפצת מידע שגוי” – כלומר, קרימינליזציה של אמירות ודעות המאיימות על הסדר הקיים. התהליכים הללו אולי לא היו כה טרגיים אלמלא זכו לתמיכה פוליטית וציבורית נרחבת, במיוחד בקרב הקהל “הליברלי” המשמש כיום כחיל החלוץ בדרך לעריצות הטכנולוגית המתהווה.
האמצעים הפורמליים לדיכוי השיח הציבורי מתקבלים ככורח בל יגונה, וזאת בשל מספר אקסיומות נפוצות אך מופרכות. ראשית, חופש הדיבור נתפס כדבר מסוכן מעצם טבעו, כמו חיית פרא שיש לנטר, למתן ולרסן, אם באמצעות “מוסדות אחראים” כדוגמת התקשורת והאקדמיה ואם על ידי כוחה השרירותי של המדינה. אקסיומה שניה היא שעיקרון השיח החופשי הוא בעל חשיבות משנית לעומת “ביטחון” או “בטיחות”, בוודאי בעתות חירום כמו מגפה או מלחמה. שהרי כשהתותחים רועמים והטילים נופלים, למי איכפת מה מותר או אסור לצייץ בטוויטר. כמו כן, חופש ביטוי מוחלט מזוהה עם פנאטיות פוליטית מבית היוצר של “השמאל הרדיקלי” או “הימין הלאומני”, או כל מפלצת שימושית אחרת שניתן להפחיד עמה את הציבור. האקסיומה הרביעית, וכנראה המופרכת ביותר, היא שזכות הביטוי ניתנה לנו על ידי המדינה ומנהיגיה, ומכך שזוהי פריווילגיה מוגבלת שיכולה להישלל מאיתנו כאשר הנסיבות מחייבות זאת, ממש כמו שממתק נלקח מידיו של ילד למען טובתו האישית.
מלבד ההסתמכות על התפיסות הללו, הטבועות בתודעת ההמון, מנגנון הצנזורה לא היה יכול להתקיים ללא הסכמתנו המובנית ותמיכתנו בדיכויו של האחר ובהשתקתו. “האחר” יכול להיות “שמאלני בוגד”, “מתנגד חיסונים”, “פנאט כהניסט” או סתם פלסטיני אקראי – עצם זהותו מצדיקה לא רק את הרחקתו מהמדיה החברתית, אלא לפעמים גם צעדים מרחיקי לכת כגון כתב אישום או מעצר מנהלי. זוהי אשליה שאנו נוטים ליפול בה תדיר, ולו בשל תחושת הביטחון הכוזבת שהיא מפיחה בנו, על אף שלמעשה זוהי חרב פיפיות שבבוא היום תשמש את הרשויות כדי להצר את חרותנו שלנו. אבל אז, בפרפרזה על שירו המפורסם של מרטין נימלר, כבר לא ייוותר אף אחד שידבר בעדנו.
השיח הפתוח שהתהווה באינטרנט בכלל, ובמדיה החברתית בפרט, לא רק ערער מן היסוד את מעמדה (ואת רווחיה) של התקשורת המרכזית, אלא גם הוציא מדעתם את המשטרים “הדמוקרטיים” שהיו מורגלים להחזיק בידיהם את לוח הבקרה של תודעת ההמון. קיומה של פלטפורמה חופשית שבה ניתן להחליף מידע ולהיחשף לחומרים מקוריים, ללא הפילטרים “המיושבים” של העיתונות המקצועית והמחקר האקדמי, הוא סכנה שאף “דמוקרטיה” לא יכולה להרשות לעצמה. אין ספק שמשהו היה חייב להיעשות נגד התופעה. ומכיוון שאי-אפשר להשתלט עליהן באופן פורמלי, הוחלט לגייס את הרשתות החברתיות לשירות המדינה (בהנחה שהן לא היו כך מלכתחילה) ולהפוך אותן למחוללי הצנזורה ואוכפיה. השלטונות סיפקו להן תוכנות מעקב מתוחכמות שפותחו למען סוכנויות ריגול ומודיעין כגון DARPA (שבשנות ה-90 מימנה את המחקר שהוביל להקמת גוגל) ונועדו לסרוק, לזהות ולהסיר תכנים בלתי רצויים. אלו כלים מפלצתיים של אינטליגנציה מלאכותית – “נשק לצנזורה המונית” – המאפשרים לעתים למחוק מיליוני פוסטים באמצעות סדרה של פעולות פשוטות.
אולם מסתבר שגם בכך אין די. למרות המשאבים העצומים שהושקעו במחקר ובפיתוח (בצירוף חרושת אדירה של תעמולה) אין בכוחה של הטכנולוגיה לסגור את כל החורים בסכר הכביר של המחשבה האנושית. טבעו הארור של האדם, המעז לא רק להרהר מחוץ לקווי הנורמה אלא אף להביע את דעתו בעל פה ובכתב, מחייב שימוש באמצעים ממשיים ואפקטיביים יותר, כגון המנגנונים הפליליים של המדינות וחוקי העונשין שלהן.
המגמה הזו ניכרה כבר בשנת 2017, כאשר “המועצה האטלנטית” (Atlantic Council), ארגון רב השפעה המסונף לנאט”ו ומייצג באופן מסורתי את הלך הרוח של הממסד הביטחוני, החלה ללחוץ על ממשלות במערב להעביר חוקי צנזורה קונקרטיים. למהלך החדש קדמו שני אירועים קריטיים שהטילו את אימת הפופוליזם על המועדון האוליגרכי המצומצם: בחירת דונלד טראמפ לנשיאות ארה”ב וניצחון תומכי הברקזיט במשאל העם בבריטניה. שתי ההתרחשויות הללו לכשעצמן אמנם לא קראו תיגר משמעותי על הסדר הקיים (ואולי אפילו שרתו אותו), אולם עצם העובדה שאזרחים העזו לבחור כרצונם, בניגוד לציווי המפורש של התקשורת והאינטלקטואלים “האחראים”, היתה בלתי נסבלת. הצבעות המחאה ההמוניות הללו, שהעניקו למעמדות הנמוכים בחברה הזדמנות להביע את מיאוסם מהגלובליזם הליברלי המאיים על אורחות חייהם, בוזז את הכלכלה שלהם ושוחק את פרנסתם, היו הקש האחרון.
אבל ללא קשר למציאות, האשמה נפלה באופן צפוי על הרשתות החברתיות “המופקרות” המתירות הפצת “דיסאינפורמציה” מסוכנת ודברי “הסתה” על ידי גורמים חתרניים כגון הימין הקיצוני, ולדימיר פוטין ושאר מרעין בישין. בתגובה לכך עוצבה תוכנית כוללת לפיקוח פורמלי על התוכן תוך הפעלת אמצעי ענישה חמורים על חברות הטכנולוגיה, ובמקרים מסוימים אפילו על משתמשים פרטיים. הראשון להרים את הכפפה היה הבונדסטאג הגרמני, שכבר באוקטובר 2017 אישר את “החוק לשיפור האכיפה במדיה החברתית” (הידוע בגרמניה בתור “חוק פייסבוק”) שקבע קנס של 50 מיליון יורו על רשתות חברתיות מרכזיות, שלא יסירו “תוכן בלתי חוקי” תוך זמן קצוב. כמו כן, חברות הטכנולוגיה מחויבות בחוק להגיש לרשויות “דוחות שקיפות” מקיפים כל שישה חודשים על התמודדותן עם תכנים בלתי רצויים.
היוזמה של גרמניה, שבשל הנסיבות ההיסטוריות קיימות בה הגדרות נרחבות של “שיח בלתי חוקי”, הכינה את הקרקע לשורה של חקיקות משמעותיות במדינות המערב. “חוק הבטיחות באינטרנט”, לדוגמה, שעבר בבריטניה ב-2023, מסמיך את הממשלה לאסוף מידע על הפעילות המקוונת ולצנזר מגוון רחב של התבטאויות הנחשבות “מזיקות”, כולל כאלה הנשלחות באמצעות הודעות פרטיות – בצורת “הודעות קוליות, תמונות, סרטונים, מוזיקה” ועוד.
עוד חוליה נוספה לשרשרת בספטמבר האחרון כאשר הממשלה הפדרלית של אוסטרליה הגישה לפרלמנט הצעת חוק להרחבת סמכויות הפיקוח על פלטפורמות דיגיטליות כדי “להגביר את המאמצים להיאבק בנזקי הדיסאינפורמציה והמיס-אינפורמציה”. הניסוח שפורסם על ידי הממשלה מבצע לוליינות אורווליינית מרשימה למדי, כאשר הוא מדגיש שהצנזורה המתוכננת נועדה לספק “הגנה משופרת על חופש הדיבור”. בין יתר הדוגמאות ל”מידע שגוי” ו”תוכן מזיק” מזכיר החוק גם התבטאויות “המעודדות אנשים להימנע מאמצעי מנע רפואיים כגון חיסונים”. בדומה לגרמניה ולבריטניה, הרשויות האוסטרליות מאיימות בעונשים פיננסיים כבדים על חברות סרבניות, שעשויים להגיע עד חמישה אחוזים מהמחזור הגלובלי שלהן.
אין ספק שעמוד היסוד המשמעותי ביותר בבניין הצנזורה הגלובלי הוא “חוק השירותים הדיגיטליים” שהתקבל באיחוד האירופי בשנת 2022 ונכנס לתוקפו בתחילת השנה. החוק נועד לכאורה להוות “תגובה מהירה, החלטית ומתואמת” נגד “איומי הטרור והדיסאינפורמציה”. הוא חל על כל המדינות החברות באיחוד, ואף מחייב אותן למנות “מתאמי שירותים דיגיטליים” שיעבדו בתיאום עם הנציבות האירופית. החוק מטיל על מנועי חיפוש גדולים, רשתות חברתיות וחנויות אפליקציה את החובה לפתח אמצעים לזיהוי “תוכן בלתי חוקי” ולעמוד לביקורת “עצמאית” לפחות פעם בשנה. כמו כן, הפלטפורמות נדרשות לשתף מידע עם הנציבות האירופית והרשויות הלאומיות ולאפשר גישה לנתונים לשם “איתור, זיהוי והבנה של סיכונים שיטתיים”. במקרה של חשדות על בסיס מידע שהושג במהלך הפיקוח, או על ידי “מקורות אמינים”, הנציבות רשאית לפתוח בחקירה ולנקוט באמצעים כגון “בקשות מידע”, ראיונות ואפילו עריכת ביקורת במשרדי החברות. אי שיתוף פעולה עלול לגרור קנס בסכום של עד שישה אחוזים מהמחזור הגלובלי של התאגיד הסרבן.
הקורבן הראשון של החוק היתה חברת X של מאסק, שעל פי הנציבות האירופית “עברה על אלמנטים של חוק השירותים הדיגיטליים”. מרגרט וסטגר, פוליטיקאית דנית המכהנת בתפקיד בכיר במוסדות האיחוד, טענה שלפי ממצאי חקירת הפרלמנט האירופי שנפתחה בדצמבר 2023, הרשת החברתית “הוליכה שולל משתמשים” ואף העזה “לחסום גישה לנתונים בפני חוקרים”. בתגובה איים מאסק לתבוע את האיחוד האירופי בבית המשפט ואף חשף שהנציבות הציעה לו “עסקה סודית” לפיה “אם נצנזר את השיח בשקט, בלי לומר לאף אחד, הם לא יטילו עלינו קנס”. “הפלטפורמות האחרות הסכימו”, הוא סיכם, “אנחנו לא”.
לנחשול החקיקתי המתרחש מול עינינו ניתן להוסיף דוגמאות נוספות, כמו החוק שהתקבל באפריל השנה בקונגרס האמריקאי לחסימת טיקטוק בארה”ב, ואפילו את “חוק סגירת האינטרנט” שאושר בקריאה טרומית בכנסת ישראל, לפיו שר התקשורת יהיה מוסמך לסגור רשתות כמו יוטיוב ופייסבוק בהתאם לשיקוליו. צעד זה נועד להיות תוספת לחוק “מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה” (חוק אל-ג’זירה), שנחקק באפריל האחרון בחסות המלחמה והסמיך את השר לחסום גישה של ערוצים זרים לפי שיקול דעתו.
בריאתו המעוותת של התיקון הראשון
עד כה, להוציא כמה כיסי התנגדות אקראיים, הצליחו הרשויות להכפיף את הפלטפורמות המקוונות לרצונן. אולם גם אם יעלה בידן לשעבד לחלוטין את כל מרחב הסייבר, ספק אם יהיה בכך כדי לספק את תאוותן. הסיבה לכך היא פשוטה: תכלית האג’נדה אינה רק ריסון השיח הסורר במדיה החברתית, אלא חתירה תחת עצם עקרון חופש הדיבור, הלוא הוא האתוס המודרני שנמצא תמיד בעוכרי האוליגרכיה. אשר על כן, המטרה הנעלה והאסטרטגית שעליה מתמקדת כוונת השלטונות היא היהלום היקר ביותר בכתר זכויות האדם בעידן במודרני – התיקון הראשון לחוקה האמריקאית.
כוחו של התיקון הראשון טמון בנוסח הקצר והבהיר שלו. הוא אוסר במפורש על הקונגרס לחוקק חוקים ש”יגבילו את חופש הביטוי והעיתונות; ולא את זכותם של בני אדם להתכנס בדרכי שלום, ולעתור לממשלה לשם תיקון עוולות”. כך בפשטות, בלי הצטעצעות ומושגים מופרזים, ללא תוספות, הבהרות והסתייגויות.
כמעט כל חוקה בעולם מקדשת את חירות הביטוי כערך עליון, אפילו אלה של איראן וצפון קוריאה, אם כי לרוב בדמות הצהרות כלליות המלוות בהסתייגויות המתייחסות לשמירה על כבוד האדם, אפליה, שנאה או אפילו “הגנה על סמלי האומה”. למעשה, ברבות ממדינות המערב קיימים חוקים המאפשרים להעמיד אדם לדין פלילי בשל התבטאויותיו, גם אם הלה לא ביצע אף פשע ממשי. בארה”ב, לעומת זאת, על אף שהיא אינה חפה מעוולות ורדיפות פוליטיות, הצליח התיקון הראשון להתקבע כעיקרון מהותי בחיי המדינה והחברה, והוא אף התחזק בזכות שורה של פסקי דין תקדימיים לאורך ההיסטוריה. בישראל, דרך אגב, עיקרון חופש הביטוי אינו מוזכר כלל בחוקי היסוד, אם כי הוא התגבש כמסורת רופפת למדי של חקיקה משנית והלכות משפטיות.
בדומה לכמעט כל אירוע חשוב מן העבר, התפיסה הרווחת לגבי המקור ההיסטורי של התיקון הראשון לחוקה, ובעצם של כל מגילת הזכויות האמריקאית, היא מעוותת מיסודה. האדם השכיח סבור שזה פרי מוחם הנאווה של “האבות המייסדים” שהעניקו לאומה החדשה את מתת הדמוקרטיה. אולם האמת היא ש-55 בעלי ההון שהתכנסו באותה “ועידת החוקה” בפילדלפיה בין מאי לספטמבר 1787 לא שמו קצוץ על זכויות אדם. במשך ארבעה חודשי דיונים נטולי פרוטוקולים הם דאגו להסדיר את הממשל המרכזי החדש לפי צרכיהם, כולל מנגנוני ביצוע וחקיקה דומיננטיים – כמו גם צבא פדרלי שיהיה בכוחו לדכא התקוממויות של בעלי חוב נגד נושיהם, שהיו נפוצים באותה תקופה. תכלית החוקה החדשה, כפי שכתב בגלוי ג’יימס מדיסון, נציג וירג’יניה בוועידה ומי שהיה עתיד להיות הנשיא הרביעי של ארה”ב, היתה להבטיח את “זכויות הבעלות על הרכוש”, שכן יש הכרח “לגונן על המיעוט האמיד מפני הרוב” ומפני “הסימפטומים של רוח השוויון” המבשרות על “סכנות העתיד”.
כיאה למרבית האינטלקטואלים “הנאורים” של המאה ה-18, מדיסון חלם על שלטון “טהור ונאצל” המבוסס על “אנשי תבונה, פטריוטיות ורכוש”. ממש כמו אריסטו בחיבורו המפורסם “המדינה”, שזיהה את החולשה הגדולה ביותר של הדמוקרטיה: “המון עצום של עניים” שינצלו את כוחם האלקטורלי “על מנת ליטול את רכוש העשירים”. לפיכך, כפי שהתבטאו אישים מרכזיים במהלך הוועידה, על מנת לגונן על המדינה מפני “ההמון הנבער” יש להפקיד את המשטר בידי “המעמד הראשון” – חבורה של גברים נבונים ומפוכחים, נטולי “אינטרסים מיוחדים”, שבכוחם לרסן את “הבלי הדמוקרטיה”.
כאשר פורסמה החוקה החדשה היא עוררה התנגדות תוססת שעוצמתה הפתיעה את מנסחיה. אזרחים רבים בקרב 13 המדינות העצמאיות של ארה”ב המקורית, בעיקר בעלי קרקעות וסוחרים מהמעמד הבינוני, ראו במשטר המרכזי עם נשיא רב-סמכויות וסנאט שאינו נבחר על ידי הציבור הרחב, איום ממשי על חירותם ועל האינטרסים הכלכליים שלהם. כתוצאה מכך, וכדי להרגיע את הרוחות ולהפיס את אנרגיות המרי, הציע הקונגרס שורה של תיקונים שיגבילו את כוחו של השלטון הפדרלי.
כך, בקצרה, נולדה “מגילת הזכויות” שנמצאת כיום על הכוונת של מעצבי המדיניות וחרשי דעת הקהל. אולם על אף כל המכשולים והמזימות, היא עמדה במבחנים היסטוריים קשים ושרדה כנגד כל הסיכויים.
אחת מאבני הדרך המצמררות ביותר באבולוציה של התיקון הראשון אירעה כמעט לפני יובל שנים בעיירה קטנה ושקטה בשם סקוקי בפאתי שיקגו. בתחילת 1977 הגישה המפלגה הנאצית האמריקאית בקשה לערוך בעיר עצרת פוליטית, שהיתה אמורה לכלול כמה עשרות גברים עם מדים חומים וצלבי קרס. בעת ההיא לא רק שמרבית תושבי סקוקי היו יהודים, אלא שאלפים מהם היו ניצולי שואה, והיה ברור לכל שתכלית העצרת היתה התגרות נואלת באנשים שסובלים מטראומות נוראות.
מטבע הדברים הקהילה בעיר היתה מאוחדת בהתנגדות לאירוע. המועצה המקומית מיהרה לאשר שורת חוקי עזר שנועדו לשבש אותו, שכללו איסורים על לבישת מדים ונשיאת צלבי קרס במהלך עצרות פוליטיות. המפלגה הנאצית ערערה לבית המשפט המחוזי, אך הלה אישר את המגבלות שהטילה העירייה. בצר לו, פנה מנהיג המפלגה פרנק קולין לארגון הנודע ACLU, האיגוד האמריקאי לזכויות האזרח, על מנת להגיש תביעה נגד סקוקי על בסיס הפרת זכויות התיקון הראשון. ראש סניף הארגון באילינוי, עורך דין בשם דיוויד גולדברגר, החליט שהמקרה ראוי להתערבותו של ACLU ושהוא יקח את התיק על עצמו. וכך היה שהמפלגה נאצית פנתה לערכאות משפטיות גבוהות בטענה להפרת חופש הדיבור וזכות ההתאגדות, ועשתה זאת בסיועו של עורך דין יהודי שבאופן אישי תיעב את כל מה שהיא אמרה וייצגה. לא רק זאת, אלא שגולדברגר ייצג את מרשיו במקצועיות ובדבקות, ואף הצליח בסופו של דבר להפוך על פניה את ההחלטה לאסור את העצרת. בית המשפט העליון של אילינוי ביטל את חוקי העזר של סקוקי בטענה שהזכות לשאת צלבי קרס ראויה להגנתו של עקרון חופש הביטוי. חשוב מכך, השופטים קבעו שהרשויות הציבוריות אינן מוסמכות להכתיב את גבולות ההבעה, ושאין להן את הזכות להגביל את “הדיון הציבורי” על בסיס העובדה שסמלים ומילים מסוימים מעוררים זעם, מוצדק ומובן ככל שיהיה.
גולדברגר, ששילם מחיר אישי יקר עבור מעשהו, כתב במאמר שפרסם במרץ 2020 שהחלטתו לייצג את המפלגה הנאצית נבעה “ממחויבות ללא חת לאופי האוניברסלי של חופש הדיבור, ללא קשר למידת הפוגעניות של הדובר או המסר”. אם המדינה יכולה לדכא התבטאויות בשל היותן פוגעניות ורוויות שנאה, הוא הוסיף, “אז יש בכוחה לדכא כל התבטאות שהיא לצנינים בעיניה”. “במילים אחרות”, סיכם גולדברגר, “הסמכות לצנזר נאצים כוללת גם את הסמכות לצנזר מחאה מכל סוג שהוא, ולמנוע מהעיתונות לפרסם עובדות מביכות וביקורת שפקידי המדינה מתייגים בתור פייק ניוז”.
הקריאות לשים סייגים פורמליים לחופש הדיבור, שממנו נובעים יתר הזכויות הבסיסיות שלנו, נשמעות כיום מעל כל במה. בפאנל של הפורום הכלכלי העולמי שנערך לאחרונה אמר ג’ון קרי, מזכיר המדינה לשעבר ואוליגרך בזכות נישואיו לאלמנה המיליארדרית תרזה היינץ, שהתיקון הראשון מהווה “מכשול משמעותי” בפני הסיכוי “למיגור הדיסאינפורמציה”. אפילו ארגון אמנסטי טען שלמדינות יש מחויבות “לאסור שיח של שנאה והסתה”, בלי לפרט מה הן שנאה והסתה ובידי מי מופקדת הסמכות להגדיר אותן. זו איננה תופעה של מה בכך, אלא סימן ברור למהלך היסטורי כביר לקראת ביטולה המעשי של זכות האדם החשובה ביותר. אם כך יימשכו פני הדברים, האמירה המפורסמת המיוחסת לוולטר – “איני מסכים עם דבריך אך אגן עד מוות על זכותך להשמיעם” – תהיה לא יותר מסלוגן מיושן שמיועדת להיקבר בארכיון ההיסטוריה, אלא אם כן נשוב וניצוק בה תוכן ממשי.
בפריז עצרו את מייסד טלגרם, לא אינסטגרם.
בעל המאה הוא בעל הדעה ובעל החוקה, מכאן המדרון טלול.
רק אמונה ותפילה יקיימו אותנו.
הם גם רוצים להשתיל צ’יפים במוחנו ולשלוט על מחשבותנו.