משחקי הדיונון
ארבע מאות שבעים ושבעה ימים חיכינו, חיכיתי, לרגע הזה. מ-8 באוקטובר, כל יום שעבר על החטופים ועל בני המשפחות שלהם היה גיהנום קולקטיבי. כולנו החסרנו פעימה, ונשארנו במינוס. מ-8 באוקטובר אני מדמיין את הרגע הזה שבו אחת התצפיתניות הגיבורות מזנקת לזרועות הוריה. מדמיין, מתפלל, מנסה לזמן בכל אמצעי כישוף, אינפנטילי ככל שיהיה.
ועכשיו כשזה קורה, אני לא מסוגל להסתכל.
אני לא צופה בשידורים החיים או החוזרים, לא עוקב אחרי התחזיות, מסרב לפתוח בפייסבוק סרטונים של רגעי האיחוד. לא כי לא אכפת לי כמובן. אין מילה בעברית או בכל שפה שתתאר את השמחה שאני חש עבור החטופות והחטופים שחזרו ועבור בני משפחותיהם. בכל מה שקשור לשבים ולשבות, אין בי אלא אושר עילאי.
אבל בכל מה שקשור לתוכניות ריאליטי, הרף העליון שלי הוא תוכניות בישול. אני לא מוכן לנסות לנחש מי עומד בפרק הקרוב מאחורי וילון מס’ 2, האם זו אישה או גבר או ילד, האם הוא עומד או יושב או שוכב, שלם או מפורק, חי או מת. האם ישחררו קודם את המועמד/ת שנכנס/ה לי ללב, או דווקא מישהו אחר. האם אחוש אכזבה קלה כשאשמע את הרשימה של הפרק הזה.
אני לא מוכן לזמזם את הג’ינגלים של ימי השידורים המיוחדים, עם הלוגואים הצהובים וחסויות של אל-על ובנקים שנורא שמחים ששבתם הביתה (בזמן שנעדרתם הם כל כך דאגו שהם אשכרה נכנסו לבינג’ עושק). לא מוכן להשתתף בשיחות פינת הקפה על מה ששמענו בטלגרם ועל מצב עור הפנים או המשקל של חטופה כזו או אחרת. לא מוכן להיכנס לאינטימיות של האנשים האלה ברגע כל כך פרטי, אין לי שום זכות להיות שם, לא לי ולא לכל אדם אחר (ובוודאי שאני לא רוצה לראות את הסרטונים המבויימים ביד גסה של חמאס או של דובר צה”ל).
ויותר מכל, אני לא מוכן שכל הזיקוקים והזרקורים והנצנצים שבעולם יעוורו את עיניי מלראות את מי שנשארו מחוץ לעונה הזאת של “חטופים”. כי בזמן שהמהלך הזה ממותג ומוחדר לתודעה כ”עסקה לשחרור החטופים”, מדובר לא פחות מכך על “עסקה להפקרת 64 הנותרים”. “הפעימה השניה” היא סלוגן חלול שאין מאחוריו דבר, אפילו לא טיוטה של טיוטה. בממשלה מדברים בגלוי על חידוש הלחימה מיד בתום “הפעימה הראשונה”. הנהגת המדינה ויתרה בעסקה הזו על כל סיכוי להצלתם של 64 חטופים וחטופות. היא היתה מוותרת גם על ה-33 של עכשיו (וכבר ויתרה בעבר, כפי שהתגאו שניים משריה), אבל פתאום נתקע להם הטראמפ בדרך. מילא, עד סוף ה”פעימה” הזאת מאוד סביר שהפרעת הקשב כתומת השיער תתעסק במלחמה עם פינלנד או בכיבוש תעלת פנמה או בבניית חומה סביב כדור הארץ, ואנחנו נחזור לעסוק במה שאנחנו כל כך מצטיינים בו: חתירה אינסופית לניצחון המוחלט.
גם ריאליטי החטופים בנוי למטרה הזאת, שמשרתת הן את חמאס והן את נתניהו. בפרקים הראשונים קונים את ליבנו עם חזרתן של חטופות שלפחות למראית עין בריאות ושלמות, מחוייכות ושמחות. אבל מפרק לפרק, כנהוג בז’אנר, זה יהפוך יותר קשוח. נתחיל להבין מי הודח (כלומר מי כבר לא בחיים, אם מידי החמאס, אם מרעב או מחלות ואם מהפצצות צה”ל). ככל שהעונה תתקדם, האפלה תיגבר והחדווה תתחלף באימה וזעם, עד שדעת הקהל תהיה מוכנה לחזור לעונה חדשה של הריאליטי הקודם – “ביחד ננצח” (או בערוץ המתחרה “המירוץ לניצחון”).
משחקי הכס
פעם נשלט רוב העולם על ידי מלכים (וקיסרים וסולטנים וכל השאר). מתישהו עלה כוחה של הכנסייה (ובאזור שלנו כוחו של האיסלאם), וצמח שלטון שעטנז של מלוכה וכנסייה. עם הזמן כוחם של מוסדות הדת הצטמצם (פחות באזור שלנו) ונולדו הממשלות הדמוקרטיות, שלפחות למראית עין היו מורכבות ממאזן משתנה של כוחות פוליטיים שנבחרו על ידי האזרחים. ועכשיו אנחנו חוזרים, כמו בעידן הדו-ראשי הקודם, לשלטון היברידי: מלכים ותאגידים.
נתחיל רחוק מהבית. דונלד טראמפ הוא הדמות הכי לא ייצוגית, הכי רחוקה מהדיוקן המדומיין של מנהיג הדמוקרטיה הגדולה בעולם. לעומת זאת הוא ליהוק מושלם למלך. נאמר זאת כך, יונית: דונלד טראמפ הוא חרא של בנאדם, כמו רוב המלכים לדורותיהם. הוא נרקיסיסט, מגלומן ואינפנטילי, כמו רוב המלכים לדורותיהם. הוא מתנהג כאילו אין חוקים, כאילו כל העולם הוא צעצוע שלו, כאילו אין אף חוק שחל עליו (בזמנו התגאה “אני יכול לירות במישהו בשדרה החמישית ולא יקרה לי שום דבר”), הוא כופה את עצמו על נשים ומתגאה בזה, שיכור כוח, נטול חמלה, בור וגס רוח. כמו רוב המלכים לדורותיהם. איך זה זה שמישהו כזה הוא נשיא ארה”ב המעונבת של אמריקה? במילה אחת: ריאליטי.
אנחנו חיים בתרבות שבה כבר כמעט אין בני אדם, רק דמויות. היחס שלנו לאחר, הרבה לפני שהחלפנו משפט, מוכתב על ידי אלגוריתם שלם של שיוכים בינאריים: בקבוצה שלי או בקבוצה נגדי? עור כהה או עור בהיר? יהודי או מוסלמי? דתי או חילוני? זכר או נקבה (כזכור, החל מיום השבעתו של טראמפ אלה שתי האופציות היחידות), מחוסן או מתנגד? קפלניסט או ביביסט?
כשהחיים כולם הופכים לסדרת נטפליקס (בחסותם ובהפקתם של תאגידי המדיה וברוני הרשתות החברתיות), אנחנו רוצים דמויות ברורות, עסיסיות, גדולות מהחיים. לא רוצים עכשיו איזה “תיאטרון כורסא” מאופק וגדוש ניואנסים מערוץ השידור הציבורי הבריטי. רוצים “משחקי הכס”. רוצים “הישרדות”. זה קורה גם כי במאה הנוכחית אנחנו מגלים, בדיעבד, שזה מה שממילא התרחש מתחת לאף שלנו כל הזמן, והסיפור הדמוקרטי הנאור היה במידה רבה עטיפה שקרית לשחיתות אינסופית, רשע ובצע, בריתות סודיות ובגידה מתמשכת של מי שבחרנו בהם. אז אם זה הז’אנר אל תביאו לנו בובה חיוורת, רהוטה וחלולה. תביאו לנו טוני סופרנו, תביאו לנו ג’ופרי באראתיאון, תביאו לנו קליגולה, תביאו לנו טראמפ.
אז הביאו לנו. מי הביא לנו? או במילותיו של נורמן תומס בתרגום חיים חפר – איך הפשפש עלה למעלה? לא בכוחות עצמו כמובן. טראמפ, נגדיר זאת באיפוק, אינו גאון אסטרטגי או פוליטי. הוא גם רחוק מלהיות כזה עשיר, התחום שלו הוא יותר ירושה ענקית שהפכה לסדרה ראוותנית של פשיטות רגל וכינוס נכסים. הוא גם לא בשר מבשרה של המפלגה הרפובליקנית, או חבר באחוות ליגת הקיסוס או נצר למשפחת אצולה מימי “מייפלאוור”. לא, הפשפש עלה למעלה כי מישהו העלה אותו.
אנחנו כמובן לא רואים, וסביר שלעולם לא נראה, את כל מי שהעלו אותו למעלה. רובם מחבבים הרבה פחות ממנו את אור הזרקורים. אבל אחד מהם, אולי המרכזי בהם, הוא עוד מישהו שנולד לככב בסדרה של נטפליקס: אילון מאסק. מאסק הוא אחד האנשים העשירים בתבל. בזמן שקראתן את הפיסקה הזו הוא התעשר ביותר כסף ממה שיהיה לכן כל ימי חייכן. אתן יכולות להפסיק לקרוא, הוא לא יפסיק להתעשר. אילון מאסק הוא גם הבעלים של רשת X (טוויטר לשעבר), אולי הרשת החברתית הכי גדושה בפילוג ובשיח שנאה (למרות שהאלגוריתמים של הרשתות האחרות נותנות פייט). אחת ההצהרות הראשונות של טראמפ היתה שהוא יוריד את המס על המיליארדרים. אני מניח שלמאסק חשוב קיומה של ההבטחה הזו הרבה יותר מההבטחה להשלמת גדר ההפרדה עם מקסיקו (למרות ההצדעה הנאצית. ביזנס ביפור פלז’ר). מצד שני, כל עוד טראמפ יאפשר לו להשתלט על המעט שעדיין לא שייך לו, הרי שמבחינתו הילד יכול לעשות מה שבא לו.
זו שיטת הממשל הנוכחית, בעולם וגם אצלנו. ושוב – המיליארדרים והתאגידים שמנהלים את המשחק אינם עניין חדש. מה שחדש הוא שכבר לא טורחים להסתיר את הלכלוך מאחורי בובות חיוורות ומנומסות – אפשר להיפטר מכל הטרחה של כביכול מינהל תקין ושלטון חוק, ולהחליף אותה במלכים, קיסרים וסולטנים מטורפים. מלך בימינו הוא בובה הרבה יותר אפקטיבית מלמך. והנתינים לא יתקוממו, כי למלך מותר מה שהיה אסור לראשי ממשלה או לנשיאים. המלך צודק כי הוא המלך.
מצלצל מוכר? גם לנו יש מלך. לא אני אומר, אוהדיו מכנים אותו “ביבי המלך”. טראמפ התגאה שהוא יכול לצאת נקי מרצח לאור יום, אחד מאוהדיו של ביבי התגאה בטלוויזיה “גם אם ביבי יאנוס את הבת שלי אני אצביע בעדו”. המלך ביבי הוא מגלומן, חסר חמלה, אגוצנטרי, נרקיסיסט ואכזר, כמו שמלך אמור להיות. הוא חובב מנעמים ומטעמים, מתנות וכיבודים כמו שמלך אמור להיות. הוא מסתובב בלי ארנק, כמו מלך. בנו שם זין על הכל, בורח משירות צבאי ואולי גם מהחוק ומשתין בקשת ממיאמי עם שלושה שומרי ראש, כמו שנסיך צריך לנהוג. אשתו מתעללת במשרתיה, מתנפלת בהתקפי זעם על יועצים, שרים ואנשים מן היישוב, דורשת תכשיטים ושמפניות, בוחשת בענייני ממשל, ולפתע בורחת (לכאורה?) מהחוק למיאמי בלי הסבר ותירוץ ונצפית שם בסיור בין פניני נדל”ן. כמו שמלכה אמורה לנהוג. ואנשי החצר של המלך מיישרים קו (או מעקמים) – מסרבים להגיע לדיוני משפט נגדם, פורצים בכוח לבסיסי צה”ל, מצווים על הנהג הפרטי לדרוס מפגינים, מחלקים ביניהם את קופת האוצר בליבה של מלחמה, ולא שוכחים מה הדבק שמחזיק את ראשם מחובר לצווארם – חנופה אקספוננציאלית למלך (או בלשונה של גלית דיסטל: “כשמסתכלים על נתניהו רואים את הקדוש ברוך הוא מרחף מעליו”).
נתניהו זה שם של פוליטיקאי, אבל ביבי זה כבר דמות, זה כבר ליהוק לסדרה על מלך סגול-שיער. בנימין נתניהו זה אולי לא שם של מישהו שיכול לחמוק משורה של משפטים חמורים, אבל ביבי בטח. פוליטיקאי לא היה יכול להכשיל במו ידיו פעם אחר פעם עסקאות חטופים ולהניח להם להירקב ולמות למען האינטרס האישי שלו – ביבי המלך בטח. זה לא חורג ממה שעשו מלכים אחרים. הוא יכול לשלוח חיילים למות כדי לבצר את שלטונו וזה בסדר, ככה עושים מלכים. באופן פרדוקסלי ככל ששחיתותו וגסות ליבו גוברים, כך הוא הופך יותר ראוי לתפקידו. אין כבר משהו שיכול להתגלות בקשר אליו שיפיל אותו מכסאו. כמו שאמר אותו נתין נלהב. חוק אחד לאדם וחוק אחר למלך. מותר למלך לשקר, לנאוף עם דיילת, להתנכר לבתו ולנכדיו, לקבל שלמונים ושוחד, להקריב חיילים, לבגוד בבני ברית, להטיל עוד ועוד מיסים על בני העם ולטוס במטוסו המלכותי לסוויטות מלכותיות עם רעייתו המלכותית ושקי הכביסה המלכותיים שלהם.
אבל כאמור, בימינו השלטון הוא היברידי ולכל מלך יש ספונסר. למעשה מדובר באגודה עולמית של ספונסרים, בעלי הבית האמיתיים. משפחת אדלסון מימנה ברוחב כיס הן את נתניהו והן את טראמפ. כך גם חבורת המיליארדרים שמסדרים למשפחת נתניהו פנטהאוז בכל נמל ומקלט אטומי-ביולוגי מתחת לכל עיר. כך גם שליטי קטאר המושחתים, שבדרך עקיפה יותר או פחות מרפדים את כיסיהם של מנהיגי חצי עולם. כך גם חברת פייזר, שקנתה מביבי (ומביידן ובמידה רבה גם מטראמפ) את זכותנו על הגוף שלנו, ואין לנו מושג כמה עלינו ואיך הוסדר התשלום. כי זה חוק הממלכה: המלך לא חייב לנו חשבון, רק למי שמשלם עבורו את החשבון.
משחקי הרעב
אודה וגם אבוש – בניגוד לריאליטי, אני מאוד מחבב סדרות טלוויזיה על בתי מלוכה, היסטוריים ובדויים כאחד, “הקיסרית” או “משחקי הכס”, “קתרינה הגדולה” או “הנסיכה הקסומה”. הכל גדול מהחיים, אין לך מושג ראשו של מי יתעופף בסצנה הבאה, המלחמות ברוטליות, התלבושות מרהיבות והפאר מסחרר. אודה ואבוש אף יותר – יש פחות סיכוי שאפנה זמן לצפות בסדרה על חייה של משפחה רעבה ודלה ועל מר גורלם של בניה. מה לעשות, זה פחות פוטוגני, זה לגמרי – כמו שאומרים אצלנו בתעשייה – לא סקסי.
ולכן, בערוץ שאיש לא צופה בו, משודרת במקביל ל”חטופים” ול”המירוץ לניצחון” תוכנית אחרת לגמרי. “רעבים”. תוכנית עם חרא רייטינג, שבה מיליוני אנשים הולכים ונחלשים כלכלית, עסקים נסגרים, עובדים מפוטרים, מילואמיניקים מאבדים את עסקיהם – וזה בכלל עוד לפני שקיבלנו את החשבון. מאות מיליארדי דולרים מימנו וימשיכו לממן את המלחמה האינסופית הזאת, ואם אתם לא יודעים מאיפה הכסף זה סימן שהוא מהכיס שלכם. ישראל היא אחת המדינות היקרות ב-OCED, ממש כפי שתושביה הם בין העניים ביותר. התהום הזו (או הזה, ויסלח לי דונלד אבל היא לגמרי דו-מינית) רק תלך ותגדל.
כי ריאליטי אמנם מתעניין בכאב ובסבל, אבל לא של כל אחד. הנה הדירוג המקומי העדכני, לפי הצבעה דמוקרטית, של סבל משמעותי:
ילדים ג’ינגים חטופים
תצפיתניות חטופות
נשים חטופות
זקנים חטופים
גברים חטופים פצועים או נכים
גברים חטופים בריאים
חיילים
אוהדי מכבי תל אביב שחטפו מכות באמסטרדם
כלבים וחתולים מעזה שחיילים הצילו מהברברים
עניים בישראל…
10,011. רבבות ילדים, תינוקות, נשים, זקנים וגברים שגוססים מרעב באסון ההומניטרי הגדול ביותר על הפלנטה, בצד השני של הכוונת.
משחקי חברה
לאחרונה התחלתי להגיש פודקאסט יחד עם שלושה מהסטנדאפיסטים הכי טובים בישראל – מור חן, רודי סעדה ויקיר בראשית עידן מור (“גדי וילצ’רסקי”). הייתי מפרט כאן למה כל כך כדאי לכם לצפות או להאזין, אבל זה ממש לא הסיפור, ולכן גם לא ראוי שאמליץ לכם לחפש את “ליגת הסדק” ביוטיוב, ספוטיפיי או אפל מיוזיק.
אניוויי, באחד הפרקים האחרונים דיברנו על פרשת אייל גולן והעלינו לרשת סרטון קצר מתוכו. ואז התחילו להגיע התגובות. חלקן מסכימות עם הדברים שלנו, אבל רבות מהן מגוננות על גולן ותוקפות בחריפות את הצעירות שהתלוננו נגדו ואותנו. היה בזה משהו מאוד מדכא, לראות כל כך הרבה אנשים שעדיין התייחסו אל הנפגעות כאל זונות סחטניות ואל גולן כקורבן. ומה שהיה מדכא כפליים – רבות מהתגובות האלה היו של נשים.
אבל ככל שהמשכתי לקרוא הלכה ובצבצה בין השורות שיחה אחרת לגמרי, שלא באמת קשורה לאלימות מינית או לזכויות האשה על גופה או אפילו לאייל גולן. בשיחה הזו אייל גולן הוא לא אדם אמיתי, טאיסיה זמולוצקי היא לא אדם אמיתי, הזמר מושיקו מור הוא לא אדם אמיתי וגם מי שהתלוננה נגדו על אונס אלים היא לא אדם אמיתי. הם כולם דמויות בסדרת ריאליטי בעלת השם ההולם “משחקי חברה”.
כמעט אין כבר איש כזה אייל גולן, יש רק “אייל גולן”, מנהיג שבט אובנגולו, ומולו “טאיסיה”, לוחמת משבט קוקובולו. וכל אחד ואחת מאיתנו יקבעו את דעתם בהתאם לשבט שאליו הם שייכים. חברי שבט אובנגולו, בהכללה, הם יוצאי עדות המזרח, מצביעי ליכוד וימינה, מסורתיים. חברי שבט קוקובולו, בהכללה, הם אשכנזים, מצביעי מרכז ושמאלה, חילונים.
כשחברי שבט אובנגולו רואים את המתקפה התקשורתית על אייל גולן, הם רואים בה מתקפה ישירה נגדם, נגד הוריהם, נגד התרבות שלהם. והם לא לגמרי טועים. כי לפחות לפי הטוקבקים, כשחברי שבט קוקובולו תוקפים את גולן רבים מהם גם תוקפים את בני עדות המזרח, את הימנים ואת המסורתיים (לא מעט תגובות התייחסו לתרבות שממנה הוא בא, להסתחבקות שלו עם מירי רגב, לטעויות הכתיב של תומכיו או לעילגות המילים בשירים שלו).
וככה כל השיחה (איזה שיחה? תחרות צרחות) מתנהלת הרחק מעל ראשם של בני ובנות האדם האמיתים בסיפור הזה. אני לא מאמין שכל מי שהגנה בתגובות על גולן היתה מרגישה בסדר עם מעלליו, לו היה מדובר באדם שלא מייצג את השבט שלה. ואני לא בטוח שכל מי שיוצאים עם חבל תלייה לכיכר היו להוטים כל כך גם אלמלא ייצג גולן את השבט היריב. אני די בטוח שלא. בדיוק לפני שלוש שנים העז השחקן יהודה נהרי להתראיין ולספר איך הוטרד מינית על ידי אסי עזר. מי שצפה במשך השנים ב”הכוכב הבא” לא היה יכול להיות מופתע, כי עזר מרייר על מתמודדים חתיכים (או בני הזוג של מתמודדות) בבוטות שהיתה מעיפה כל מנחה סטרייט למרתפי השכחה הנצחיים. אבל מי שנדחף למרתף הוא יהודה נהרי, כי אסי עזר הוא יקיר הביצה הצפון תל אביבית, מעוז שבט קוקובולו, שם לכל אשה יש חבר הומו אופנתי. כל המיה דגן של העולם יצאו מיד להגנתו של האפרוחון המאמי, והפרשה הושתקה במהירות וביעילות.
אז מה זה אומר, שהביקורת על גולן לא מוצדקת? חס וכרפס. אייל גולן לדעתי הבלתי משפטית הוא אדם מתועב ועלוב שהתהילה עלתה לו לראש וירדה לו לתחתונים. הוא וחבורת הזבל שסביבו צדו צעירות על גבול הגיל החוקי והפכו אותן לצעצועי מין. עד היום הוא לא התנצל, לקח אחריות או ניסה לפצות את הנפגעות. התגובה האחרונה שלו היא דוגמה ומופת לאקרובטיקה של תוקפים מיניים: “אם מישהי נפגעה בסביבתי אני מצר על כך”. ופירוש רש”י:
“אם”: כי אנחנו עדיין לא סגורים על זה שזה פוגע להשתמש במעריצות צעירות כשפחות מין.
“מישהי”: מישהי כלשהי בעולם הגדול, לאו דווקא נשים מאוד ספציפיות שהגישו תלונות מאוד ספציפיות.
“נפגעה”: לא אם אני פגעתי אלא אם מישהי נפגעה. מאיפה אני יודע ממה אלה נפגעות בימים אלה?
“בסביבתי”: בפות-מוביל, במשרדי “ליאם הפקות” ובסוויטות מלון של הפמליה.
“אני מצר על כך”: רגש שאף בן אנוש מעולם לא חווה, אבל הוא משגשג בעולמם של עורכי דין, יחצ”נים וספינולוגים.
ההתנהגות של אייל גולן מחליאה, בלי קשר לז’אנר השירה שלו. וההתנהגות של אסי עזר דוחה ודורשת חקירה ובירור, בלי קשר לנטייה המינית שלו. והעובדה שאהוד ברק בא ויצא מביתו של ג’פרי אפשטיין – עוד לפני שאנחנו יודעים מה עשה שם – היא אות קין מצחין, בלי קשר לעמדתו הפוליטית. ודן בן אמוץ היה טורף קטינות בלי קשר למעמדו בדור הפלמ”ח, וחבורת “לול” היו הטרדה מינית מהלכת בלי קשר לעובדת היותם אשכנזים. וארז “ארג’ונה” היה מפלץ נטול חמלה בלי קשר להשתייכותו למגזר הרוחני/פרדסחנאי, שיש לי בו חברים יקרים רבים.
הדרך היחידה להצליח להכיל את כל האמיתות האלה בבת אחת היא קשה ומכאיבה: להגיד לשבט שלנו תודה רבה ושלום, ולצאת לדרכנו הבלתי משויכת (שהיא הדרך הכי משויכת לאחדות כלל אנושית). כי בעידן הריאליטי שבו הנאמנות לשבט עומדת מעל לכל, בני אדם הופכים שקופים גם כשהם נחטפים, מופקרים, נהרגים, נרצחים, נאנסים וגוועים מרעב. זה רק משחק.
תגובות