מלחמה כתוכנית עסקית

בתוך המציאות המורכבת של החודשים האחרונים, בעוד משפחות מתאבלות וחיילי מילואים חוזרים הביתה עם צלקות, נדמה שיש מקומות בישראל שבהם הזמן עומד מלכת. לא רק בקיבוצים החרבים או ביישובים שפונו – אלא גם בזירות אחרות, מרוחקות מהחזית – אך לא מהשאלות המוסריות. לדוגמה: הבורסה בתל אביב, שם זינקו מניות אלביט מערכות בקרוב ל-100% מאז 7 באוקטובר.

בעת שהציבור מתמודד עם כאב, חרדה ועלויות כלכליות כבדות – קיימים גם גופים שמציגים גידול ניכר ברווחיהם. התופעה הזו מעוררת שאלות לא פשוטות, אך הכרחיות. מאחורי כל מיירט יש עסקה. מאחורי כל עסקה – מישהו מרוויח. מאחורי כל רגיעה והפסקת אש – מישהו מפסיד. מה המשמעות של זה עבור חברה בזמן לחימה?

עוד לפני שנכנסים לעלויות האדירות של המערכה מול איראן – מלחמת “חרבות ברזל” עלתה למשק הישראלי עד כה כ-250 מיליארד שקל, כולל הסיוע האמריקאי. עד מחצית מהעלות על רכש טילים, פצצות, דלק למטוסים ורק”ם, מערכות הגנה ככיפת ברזל והחץ. ויש גופים רבים שגוזרים את הקופון. כמו בכל משבר טוב, הכסף של הציבור זורם למעלה לכיוון תאגידים ואילי הון, מהארץ ומחו”ל, ואנחנו נשארים עם החוב וההריסות.

החוזים זורמים כיין

רפאל מערכות לחימה

חברה ממשלתית המייצרת מערכות הגנה מתקדמות, סיימה את 2024 עם רווח נקי של כ-257 מיליון דולר – עלייה של 64% מהשנה שקדמה לה. לא פורסם נתון רשמי לרווחי רפאל מהמלחמה בעזה בלבד. עם זאת, ניתן להעריך כי היקף ההכנסות הישירות מהממשלה (צה”ל ומשרד הביטחון) עבור אספקת מיירטים, חימושים, מערכות לייזר, תחזוקה ושדרוגים עמד על לפחות מאות מיליוני דולרים, וייתכן שאף יותר. רפאל מספקת לצבא את מערכות ההגנה כיפת ברזל וקלע דוד, ואף מבצעת ניסויים במערכת מגן אור מבוססת הלייזר. כמו כן רפאל מספקת את מערכת הספיידר ליירוט כטב”מים, מטוסים וטילים. בנוסף רפאל מספקת מערכות רבות לצבא, ובכלל זה טילי קרקע-קרקע וקרקע-אוויר מתקדמים. רפאל חתמה במהלך המלחמה על חוזים חדשים עם משרד הביטחון להרחבת ייצור ואספקת מיירטי כיפת ברזל, במימון כספי הסיוע האמריקני. מדובר בעסקאות ענק בהיקף של מאות מיליוני דולרים לפחות, כאשר רק עסקת מיירטי כיפת ברזל האחרונה מוערכת במאות מיליוני דולרים.

התעשייה האווירית

רשמה במהלך המלחמה סכום המוערך בכחצי מיליארד דולר רווח. אין נתון רשמי לרווח הנקי, אך ניתן להעריך כי הכנסות התעשייה האווירית מהמדינה בזמן המלחמה עמדו על לפחות 2–4 מיליארד דולר. במחצית הראשונה של 2024 בלבד הסתכמו מכירות התעשייה האווירית לשוק הישראלי בכמעט מיליארד דולר. התעשייה האווירית מספקת לצה”ל את מערכות ההגנה האסטרטגיות מפני טילים בליסטיים ארוכי טווח – חץ 2, שעלות המיירטים שלהם מיליארדי שקלים. חברת הבת אלתא מספקת את מערכות המכ”ם המתקדמות לגילוי וניהול אש, התרעה מוקדמת, שליטה ובקרה, איסוף מודיעין אלקטרוני ומודיעין תקשורת. התע”א מספקת גם את מערכת הברק MX המספקת הגנה אווירית מודולרית נגד טילים, כלי טיס ואיומים בליסטיים; את מערכות כרמל, שהן פלטפורמות טכנולוגיות מתקדמות לכלי רכב משוריינים, המשלבות איסוף מודיעין, שליטה אוטונומית, בינה מלאכותית וקישוריות מתקדמת; מערכות שליטה ובקרה מוטסות, וגם פיתוחי חלל, לווייני תצפית ומודיעין.

אלביט מערכות

מהשחקניות המרכזיות במגזר הפרטי, מדווחת על תיק הזמנות בגובה 22.6 מיליארד דולר. הכנסות אלביט ב-2024 חצו את רף 6 מיליארד הדולר, כאשר נתח משמעותי מגיע מעסקאות עם משרד הביטחון הישראלי. אלביט מספקת לצה”ל את הכטב”מים ממשפחת הרמס, המהווים נדבך מרכזי בפעילויות המודיעיניות של חיל האוויר, וגם רחפנים טקטיים מסוגים שונים. אלביט מספקת מערכות שליטה, בקרה ותקשורת C4I, לניהול שדה הקרב, קישור בין יחידות, תקשורת מוצפנת, וידאו ונתונים בזמן אמת – כולל מערכות “תצפית”, “אלון” ופתרונות תקשורת לכלי נשק וחיילים; מערכות לוחמה אלקטרונית ולייזר, מערכות לשיבוש, הגנה והתרעה, כולל טכנולוגיות לייזר רב עוצמה ליירוט איומים; מערכות אלקטרו-אופטיות ותצפית הכוללות חיישנים, מצלמות ומערכות זיהוי מתקדמות המותקנות על כלי טיס, רכבים וכלי שיט. בנוסף, אלביט מספקת טילים מונחים, פצצות חכמות ומערכות נשק מתקדמות.

מאחורי המספרים האלו יש הקשר ברור: כל מערכת שיוצאת לשדה הקרב, כל טיל שנורה – מתורגם לעסקה, למכירה, לרווח. ככל שהלחימה מתמשכת, כך גוברת הפעילות העסקית של התעשיות הביטחוניות, בישראל וגם מחוצה לה. שדה הקרב, תמיד, הוא גם יריד נשק עולמי.

גם תאגידי הנשק הבינלאומיים הם ספקים מרכזיים של צה”ל. לוקהיד מרטין היא הספק הביטחוני הגדול ביותר של צה”ל, עם עסקאות בשווי מיליארדי שקלים לאורך השנים. לוקהיד מספקת לצה”ל את מטוסי ה”אדיר” F-35, שעלות כל אחד מהם עומדת על 120–130 מיליון דולר, כולל מחיר ההסבה שלו לשימוש חיל האוויר הישראלי. ישראל הזמינה טייסת נוספת של כ-25 מטוסים בזמן המלחמה (בעלות של כ-3 מיליארד דולר). ישראל מפעילה גם את צי ה-F-16 (סופה) הגדול ביותר מחוץ לצי האמריקאי, שהשתתף במלחמה בעזה. לוקהיד מספקת גם את מטוסי התובלה C-130J (שמשון), וגם את מסוקי היסעור, הינשוף (בלקהוק) ומערכות ה-Longbow למסוקי האפאצ’י. בנוסף מספקת לוקהיד טילים, פצצות מונחות, מערכות כינון חימוש, סימולטורים, מערכות ראיית לילה ועוד, וגם סוללות ארטילריה רקטית מסוג M-270 MLRS. במהלך המלחמה בעזה נרכשו חימושים, חלקי חילוף, שירותי תחזוקה ושדרוגים למטוסים, בהיקף של מאות מיליוני דולרים נוספים. לא פורסם נתון רשמי על רווחי לוקהיד מרטין מהמלחמה בלבד, אך ניתן להעריך כי הכנסותיה מהמדינה בתקופת המלחמה עמדו על לפחות 3–4 מיליארד דולר.

גם חברת ריית’און RTX האמריקאית היא ספקית מרכזית של צה”ל – היא מספקת את מערכת הפטריוט ליירוט טילים בליסטיים, טילים טקטיים, מטוסים וכטב”מים, שהופעלה מספר פעמים במהלך המלחמה. ריית’און מספקת את החימושים המונחים המדויקים של חיל האוויר – פצצות מונחות לייזר JDAM, טילים מונחים מסוגים שונים (AIM-9 Sidewinder, AIM-120 AMRAAM). בנוסף מספקת מערכות מכ”ם לחיל האוויר, מערכות הגנה אווירית ומערכות שליטה ובקרה. ישראל רכשה במהלך המלחמה כמויות גדולות של חימושים מונחים, טילים ומיירטי פטריוט. כל טיל פטריוט עולה כמיליון דולר, וכל פצצה מונחית JDAM עולה עשרות אלפי דולרים. בהערכה שמרנית, היקף הרכש במהלך המלחמה מוערך במאות מיליוני דולרים לפחות.

ומי הנהנים העיקריים מהרכש המטורף הזה? אלביט מערכות היא חברה ציבורית, שפדרמן מפעלי תעשייה מחזיק ב-44% ממנה, ו-55% נסחרת בבורסה בידי הציבור. התעשייה האווירית ורפאל הן חברות בבעלות מדינת ישראל, אז אין בעלי מניות מסוימים שנהנים מהפירות. ואולם התעשייה האווירית פועלת עם מאות ספקים מקומיים ובינלאומיים בתחומי מתכות, אלקטרוניקה, חלקי תעופה, תוכנה, חומרים מרוכבים, ציוד מכני ולוגיסטיקה – כגון תעש מערכות, אלביט מערכות, רפאל, בזק, תדיראן, נובה, פלקס, קמטק וכו’, וגם ספקים בינלאומיים כגון בואינג, איירבוס, רולס רויס, Honeywell, Safran, GE, Raytheon, Lockheed Martin וכו’. רפאל עובדת אף היא עם ספקים מקומיים ובינלאומיים בתחומי אלקטרוניקה, מתכות, חומרים מרוכבים, חיישנים, תוכנה, אופטיקה, מכשור מדויק ועוד, כגון אלביט, תעש, תדיראן, בזק, פלקס. שכר המנהלים הבכירים וחברי הדירקטוריון כפוף לתקנות החברות הממשלתיות, והוא עומד על שכר של מעל 120 אלף שקל בחודש למנכ”ל, ומעל 50 אלף לחבר דירקטוריון.

מאחורי המספרים האלו יש הקשר ברור: כל מערכת שיוצאת לשדה הקרב, כל טיל שנורה – מתורגם לעסקה, למכירה, לרווח. ככל שהלחימה מתמשכת, כך גוברת הפעילות העסקית של התעשיות הביטחוניות, בישראל וגם מחוצה לה. שדה הקרב, תמיד, הוא גם יריד נשק עולמי.

המחיר הציבורי

ההשקעה הביטחונית של ישראל זינקה משמעותית מאז תחילת הלחימה. תקציב משרד הביטחון זינק לשיא של 188 מיליארד שקל בשנת 2024, הגבוה בתולדות המדינה. גם ב-2025 אושר למשרד הביטחון תקציב כפול משנה רגילה (117 מיליארד שקל). תקציב הרכש לחימושים, ציוד ומערכות עומד על כמחצית מהתקציב.

מנגד, הציבור נדרש לשאת בנטל כדי לעזור לממשלה לעמוד בגירעון: העלאת מע”מ ל-18%, קיצוצים בשירותים ציבוריים כגון חינוך (86 מיליון שקלים), בריאות (23 מיליון שקלים) ורווחה (26 מיליון שקלים), והקפאות שכר שכבר הובילו לשביתות מורים. תקציב התחבורה הציבורית קוצץ בכ-37 מיליון שקל.

לצד המנהלים והבונוסים, יש גם אלפי עובדים שתלויים לפרנסתם בתעשייה הזו. בערים כמו ירוחם ונתיבות, שיעור משמעותי מהמועסקים מתפרנסים מהמפעלים הביטחוניים. “אם המפעל ייסגר – כל העיר תתמוטט,” אומר לנו אבי כהן (שם בדוי), ותיק בתעשיית הנשק. עובדים אלה לא מונעים מאינטרסים זרים – אלא פשוט רוצים להתפרנס בכבוד, כמו כולנו. והמציאות שהם חיים בה מורכבת לא פחות מהשאלות שנשאלות למעלה.

אולם תצוגה על אדמה בוערת

התעשייה הביטחונית בישראל נהנית ממוניטין עולמי בזכות “ניסיון מבצעי” – מונח שגור בשיווק מערכות נשק. כלומר: המוצרים נמכרים בזכות הצלחות מוכחות בשדה הקרב. כך, למשל, כיפת ברזל הפכה לסמל ישראלי ונמכרה ליותר מעשר מדינות. גם טיל “חץ 3”, שיירט טילים איראניים באפריל 2024, כבר נמכר ליפן. היכולת להציג מערכות שנוסו בלחימה הפכה לנכס שיווקי – אך גם מעוררת שאלות מוסריות לא פשוטות. וכאשר תיפסק הלחימה, אנליסטים צופים ירידה של עשרות אחוזים במניות הביטחוניות במקרה של הפסקת אש ממושכת או הסדר מדיני. עבור חברות מסוימות, סיום הלחימה משמעו ירידה חדה בפעילות. אלפי עובדים עלולים למצוא את עצמם ללא עבודה. במילים פשוטות: רגיעה היא אסון כלכלי עבור התעשייה הבטחונית.

אין כאן האשמה. אין כאן קונספירציה. אבל יש כאן שאלה: האם תמריצים כלכליים משפיעים – גם אם לא בכוונה – על הנטייה להעדיף המשך עימות? האם קיימת מערכת אינטרסים שמקשה על קבלת החלטות אמיצות בדרך לשינוי? האם יכול להיות שהמערכת הכלכלית, כמו גלגלי שיניים, ממשיכה לנוע גם כשהיא טוחנת בני אדם? גם אם אף אחד לא מתכנן זאת בכוונה, עצם קיומה של כלכלה משגשגת על בסיס לחימה עשוי להשפיע – גם מבלי ששמים לב.

מדינות רבות מצאו מודלים לשילוב בין ביטחון לבין צמיחה אזרחית. דרום קוריאה השקיעה בתעשיות בטחוניות שהתפתחו בהמשך לטכנולוגיה אזרחית מתקדמת. גרמניה מחייבת שקיפות פרלמנטרית בעסקאות נשק. בארה”ב קיימת חובת המתנה של שנה לעובדי ממשל לפני מעבר לחברות ביטחוניות. גם בישראל ניתן לחשוב על צעדים: הארכת תקופות צינון, חובת שקיפות במכרזים, יצירת תמריצים לפיתוח טכנולוגיות Dual Use, ועוד. מה שנדרש הוא שיח ציבורי כן, נטול פופוליזם, ויכולת פוליטית להוביל שינוי – גם אם זה לא משתלם בטווח הקצר.

המלחמה בעזה נמשכת כבר מעל לשנה, המלחמה מול איראן היא אירוע מתגלגל. רווחי התעשיות הביטחוניות עולים. המחיר האנושי – גבוה, כואב, ומוחשי. זה הזמן לשאול: איך יוצרים מערכת ביטחונית אחראית ויעילה – אך כזו שאינה נשענת על סכסוך אינסופי כתנאי לצמיחה? והכי חשוב – האם במדינה דמוקרטית, הציבור לא צריך לדעת מי מרוויח מכל טיל, ולא רק לשלם עליו? בעוד הציבור הישראלי נושא בעול – פיזי, רגשי וכלכלי – יש מי שמסתכל על המספרים בשורת הרווח. אולי זה הזמן שנבין: גם למלחמה יש מודל כלכלי. ואם לא נביט בו בעיניים פקוחות – הוא ימשיך לפעול מאחורי הקלעים, בלי שנשאל שאלות.