לצלול עמוק – ולחזור לנשום

בדיוק כששלדון הגיע אלינו ליער ירדתי לסיני, להטעין שם את המצבר הפרטי שלי. זה לא עיתוי מושלם לנסוע כשחיה חדשה נקלטת ביער, אבל כך יצא. אז החלטנו שהוא יהיה בכלוב זמני, צמוד לכלוב של ברי, עד שנקבל עליו עוד מידע ואחזור מסיני. ישבתי בחושה המהממת שלי על קו המים כשהמייל על שלדון הגיע אליי. הייתי סקרנית לגביו ולמרות סיני והחופש…. קראתי.

שלדון, תוכי יפהפה מסוג אקלקטוס, היה בעצם תוכי טיפולי. הוא היה המטפל הרגשי של ילד על הרצף שמאוד אהב אותו, וכמעט שחנק אותו מרוב אהבה. שלדון בקע מן הביצה שלו במדגרה חשמלית אצל מגדל תוכים. המגדל שלו האכיל אותו בדייסה לגוזלים מרגע שבקע מהביצה, קוראים לזה האכלת יד. כששלדון התחיל לאכול לבד המגדל שלו החתים אותו, כך שיהיה קשור וחברותי לבני אדם, יתייחס אליהם כאילו הם בני מינו, שידמה לו שאנחנו הלהקה שלו וירצה להיות איתנו. יש לזה ביקוש. אנשים רוצים תוכי מוחתם בהאכלת יד כי הם כמעט שלא נושכים וגם כי הם מתלטפים ומגלים חיבה לבני האדם, שלא בדרכם התוכית הטבעית.

שלדון גדל להיות תוכי יפהפה. בגיל שנה נמכר למשפחה נחמדה שלה שלושה ילדים. כולם בבית אהבו את שלדון היפה ושמחו בו. גם שלדון נראה שמח איתם. הוא תורגל כל חייו לזמן הזה, להיות שייך ללהקה. הוא עוד לא ידע איזה תפקיד חשוב יהיה לו בלהקה הזאת. באותו בית גר מוטי (שם בדוי), הבן הבכור, מאובחן על הרצף, מתקשה ביצירת קשרים, או נכון יותר לומר, ללא חברים כלל. הוא מסתגר ונוטה להתקפי זעם. והנה הגיע שלדון, תוכי שכלל אינו יודע שבטבע היה בוקע בקן תחת כנפיה החמות של אמו שהיתה מאכילה אותו במזון בריא וטבעי עבורו, ולא בדייסה שבני אדם המציאו לתוכים. וכשהיה מגיע לגיל שבו מתחילים לאכול לבד, היא היתה מלמדת אותו לעוף ולא קוצצת את כנפיו. ובבגרותו היה עף מן הקן ומתחיל חיים חדשים ולא נשאר תלוי בבני אדם, סביר להניח שלהפך, היה מתרחק מהם. אבל כאמור – שלדון בקע במדגרה וגודל בהאכלת יד והוא היה מאוד חברותי.

מה ששלדון לא ידע על עצמו לא ידע גם מוטי הילד על עצמו. ואיזה פלא, הילד והתוכי התאהבו ממבט ראשון. מוטי יצא מגדרו ומחדרו. הִרבה לצחוק וחזר שוב ושוב על המילים: “אני אוהב אותך. היי, מה שלומך?” הם הפכו צמד חמד. מוטי שורק ושלדון מטפס לו על הכתף. הם עשו הכל ביחד. שלדון מטפל במוטי ומוטי מטפל בשלדון. הם משלימים זה לזה את החוסרים הפנימיים.

במשך שנתיים הם היו החברים הכי טובים. מצבו הנפשי, הרגשי והמנטלי של מוטי השתפר מאוד בשנתיים האלה, מאז שלדון הגיע לחייו. הוא היה שמח, אכל היטב, תקשר יותר עם הסביבה והתקפות הזעם שלו, שנבעו כנראה מתסכול, פחתו במידה ניכרת.

מצבו של שלדון, לעומת זאת, היה פחות טוב. הוא סבל מאלימות פיזית לא מכוונת. מרוב אהבה מוטי אחז בו וחיבק אותו לעיתים קרובות חזק מדי, ללא ויסות חושי, פגע בו והכאיב לו מאוד. שלדון נשאר נאמן לו, אך ניכר עליו שהוא הולך ונהיה אומלל. מול השמחה של מוטי הוא נראה סובל ומדוכא. ככה זה נמשך, עד הפעם שבה מוטי כמעט חנק אותו למוות באחיזה הדוקה מדי. בצער גדול התקבלה במשפחה החלטה פה אחד – חייבים למסור את שלדון ולמצוא למוטי חיה גדולה וחזקה, כמו סוס, נניח.

מכאן הכל השתנה עבור שניהם. מוטי נשאר בלי שלדון ושלדון נשאר בלי מוטי, הרחק מן הבית היחיד שהכיר עד כה. זה כמעט כאילו היתה אמא תוכית אומרת לו, עוף גוזל, חתוך את השמיים.

מוטי התגבר בסופו של דבר על צער הפרידה משלדון בעזרת רכיבה טיפולית. ושלדון? עבר לגור בגן חיות שיש בו ציפורייה גדולה. סיפור חייו גרם לכך שהוא לא הסתדר כלל עם בני מינו. הפרידה ממוטי ומן הבית שאולף להיות תלוי בו לחלוטין מבחינה רגשית, גרמה לו להיות תוקפני כלפי אנשים בגן וכלפי המטפלים שלו. שלדון מצא את עצמו מבודד במקום זר, הרחק מכל מה שהכיר ואהב.

אני נעצרת לרגע בסיפור כדי לצנן את הכל בטבילה בים. לוקחת נשימה עמוקה דרך השנורקל וצוללת אל תוך הכחול-כחול הזה המשתרע מולי חלק כמראה. בצלילה אני נושאת את שלדון בליבי, וגם את מוטי הילד. אני מרגישה שהסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו. כולנו נסחפים בזרם ובמערבולות של כוחות גדולים מאיתנו. גם לנו אין לנו שליטה על חיינו, בדיוק כמו שלדון שלא בחר לבקוע במדגרה וכמו מוטי שלא שולט בכוח שלו. השינוי הוא הקבוע היחיד והשאלה היא מה אנחנו עושים עם מה שהחיים נתנו לנו, מה הוא חופש הבחירה שלנו. כך חשבתי לעצמי והתבוננתי בדגים דרך המשקפת. הייתי מוטרדת. לאן לעזאזל נעלמו כל קיפודי הים? זה ממש הכה בי. אין אפילו קיפוד ים אחד לרפואה. כלום. מחקר קצר גילה לי, לתדהמתי המוחלטת, שהם פשוט נכחדו כאן. כולם, בבת אחת. ומובן שלא בשונה מאיתנו, גם קיפודי הים נתונים לחסדי כוחות גדולים מהם. ההתחממות של ים סוף העניקה חיים חדשים לצורת חיים שעד כה לא איימה עליהם. פתוגן, וירוס, שחיסל את כל קיפודי הים בים האדום. כעת, כתגובת שרשרת, היעלמותם של קיפודי הים היא סכנת מוות לאלמוגים בשל איום חנק של אצות, שמתברר שהקיפודים בלמו בחייהם. והנה גם האלמוגים נתונים עכשיו לחסדי כוח שגדול ממני ומהם.

אני יוצאת מהמים לשתות קפה. יש בי צורך לעשות סדר פנימי חדש בתחושת הכאוס שאופפת אותי עכשיו אף יותר. אז מה, שלדון יהיה לבד אצלנו? ומה אם לא יסתדר עם ברי (שקיוויתי שיחיו אצלנו יחד)? אני שולחת ווטסאפ לקבוצת היער ושואלת לשלום שלדון. “אותו דבר”, מתקבלת התשובה. “הוא אדיש”.

ברור לי שאין טעם בייאוש ושעליי לשוב לאמונה. אמונה בתהליך, אמונה בכך שאדע מה נכון. אז אני מחליטה להרפות מעניין שלדון וקיפודי הים ולצנן את עצמי שוב בטבילה בים.

אחרי חמש דקות במים שבהן אני לא בדיוק מרפה ועדיין מחפשת בקדחתנות, אולי בכל זאת אמצא קיפוד ים ששרד, אני מבחינה בצל גדול על קרקעית הים. לרגע אני נבהלת ומפנה את מבטי הצידה. משמאלי, ממש לצידי, שוחה צבת מים ענקית. היא נעה במים כמו רוקדת בעדינות ובשקט פנימי מוחלט. היא נועצת בי עין ידידותית ועולה לנשום. אני מרגישה מבורכת ונושמת איתה. ככה היא לוקחת שלוש נשימות עמוקות ובמהירות מפתיעה צוללת לקרקעית כדי לנגוס עשב ים טרי. אני חגה מעליה יותר מעשר דקות, עד שהיא שוב עולה מן המעמקים כדי לנשום. בינתיים, כמובן, כל יושבי החוף הבחינו באירוע וחגו יחד איתי מעליה בזמן שהיא ליחכה עשב. והצבה? לא התרגשה, המשיכה לה רגועה בדרכה.

המפגש איתה הזכיר לי לנשום. לא להיתפס לדרמה. ולפני שאני רוצה לצלול לעומק הדברים לקחת כמה נשימות טובות, לצלול ולזכור לעלות בחזרה למעלה. לא להיתקע בקרקעית.

וככה, בלילה, לאור הכוכבים, הירח ולצליל נגינת הים אני יודעת פתאום מה נכון לשלדון. בבוקר אני שולחת הודעה ומבקשת מאחד העובדים הצעירים לשהות עם שלדון מרחוק. בנשימה. כמו ששהיתי אני מעל צבת המים. לדבר ולחזור בסבלנות על מילים ששלדון מכיר, כדי שירגיש בטוח. הנה, הם מדברים בשפה שלי, הוא יגיד לעצמו. אולי שווה לבטוח בהם? בחיים?

תשלחו לי ווטסאפ, אני מבקשת, על ההתקדמות או על חוסר ההתקדמות איתו. למחרת הגיעה הודעה, הכל טוב פה. אין התקדמות עם שלדון.

לרגע אני מתאכזבת, ואז במרחק כמה עשרות מטרים שני דולפינים מתגלים לכמה רגעים, נעים ברכות. אני מתמלאת תקווה. גם הם “אומרים” לי, תנשמי. סבלנות.

עובר לו עוד יום ללא שינוי אצל שלדון. בינתיים אני פוגשת משפחת דיונונים ביישנים, שוב את צבת המים המרשימה, נחש מים והשיא היה בפגישה עם נחש חנק לא ארסי בחוף.

בינתיים, ביער מקפידים לבלות עם שלדון לפחות חצי שעה ביום ולחזור על המילים שהוא יודע. כל פעם מטפל אחר. “כולנו מדברים באותה שפה”. אני אומרת להם, “חשוב למצוא מה מאחד. ההפרדה קלה. החושך יורד מהר. להתמיד בתקווה ובאור זה האתגר. להיות חיוביים וביחד”.

כעבור שבוע זה קורה. שלדון מתרכך ומביע אמון. אני מקבלת סרטון של שלדון רוקד וצוחק בקול רם. אומר, “היי” ו”הלו”. “מה נשמע? בוא, בוא… אני אוהב אותך”. הוא חוזר בשמחה על המילים שמוטי לימד אותו לאוזני כל מי שנעצר לידו. למחרת מגיעה תמונה של שלדון על כתף של מטפל.

חזרתי מסיני ומצאתי תוכי חברותי שמח וערני. גם הוא חצה את ההפרדה לעבר האחדות, עבר מייאוש לתקווה. אני שמחה. כמו שלדון גם אני עברתי דרך תחושת תוהו ובוהו לנשימה ולבהירות. וככה באמת אני מרגישה בתוכי לשמע הברכה – “תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה” – ומאחלת אותה לכל אחד ואחת, באשר תהיו ותעשו.