המילה המהונדסת ביותר בעיניי מאז שאדם נזף בחווה שלא קילפה לו את התפוח, היא “אלוהים” – מילה מסובכת, עמוסה וטעונה לעייפה. אילו היו שואלים אותה אם היא מוכנה להמשיך בתפקידה, למרות הירידה הדרסטית בתנאי השכר עקב עלייה במספר החילונים, היא בוודאות היתה מתפטרת.

אם אלוהים היה באמת רב חסד ואוהב אנוש הוא היה מעניק לבן האדם, לפחות לקראת סוף חייו, את פתרון כתב החידה של חייהם. אפשר לשלוח אותו בכל אמצעי תקשורת – מייל, וואטסאפ, אפילו לבוא בחלום, גם זה בסדר, העיקר שתהיה הודעה תמציתית ומבוססת בנוסח: “לכל מאן דבעי, שלום רב, ברצוני למסור לך את התשובה לשאלות ששאלת כל חייך. מטרת החיים היא בלה בלה בלה. המציאות, היקום, הטבע הם בעצם בלה בלה בלה. אלוהים הוא למעשה בלה בלה בלה”.

אם באמת היה אכפת לו מבני האדם, כי הוא יצר אותם או נתן הוראות הרכבה, אלוהים לא היה מאפשר להם לצאת מהעולם הזה בלי תשובות, אם לא בהתחלה לפחות בסוף, שיצאו מהמציאות אל האין-מציאות כשהם מודעים למשמעותה, סיבותיה ותכליתה.

מודעה

אלא שכנראה לא בא לו, או שלא עלה על דעתו שזה כל כך חשוב ודחוף לבני האדם. מתי יש להם בכלל זמן להרהורי משמעות בין מגפות למלחמות? שלא לדבר על קשיי פרנסה? ותכל’ס, אלוהים ממש צודק. למי יש זמן, כוח, כסף, סבלנות, ראש נקי או רצון להתפלסף על משמעות החיים כאשר צריך לשרוד?

אז בינתיים, אחרי אלפי שנות תודעה אנושית מפותחת, אלוהים עדיין שומר לעצמו את הסודות הכי כמוסים. בין לבין, כשהוא שומר לעצמו את פתרון החידה, אפשר לעשות כסף מן התעלומה. אפשר להעמיס על אלוהים, על הטבע, וואטאבר, כל כך הרבה עסקים רווחיים שממש חבל להשאיר אותו ערום ממניפולציה. חבל במיליארדים.

אין לי שום כוונה לעסוק בביוגרפיה של אלוהים, לא היהודי וודאי לא כל אלוהים אחר, רק להצביע על המניפולציה שעושים בני האדם בשמו. זה מתחיל במניפולציות על שמו, וממשיך במניפולציות בשמו.

המניפולציה על שמו מופיעה כבר בארבעת הפרקים הראשונים בספר בראשית, המתארים אותו בשני שמות: “יְהוָה אלוהים”, מעין הצגת תכלית, כדי שלא נשכח שזהו אלוהים וזה שמו. מפרק ד’ והלאה השמות מתחלפים -לפעמים יהוה ולפעמים אלוהים.

כשמשה ניצב מול הסנה הבוער ושואל את אלוהים איך עליו להציג אותו בפני בני ישראל, התשובה מפתיעה. לא יהוה ולא אלוהים. כך הוא עונה: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם” (שמות, פרק ג’). כלומר, שמו אינו יהוה אלא “אהיה”.

הספר הקדוש ליהדות, התנ”ך, נוקב בשמו מפי אלוהים עצמו, כמו הורים שמכנים את בנם “הילד”. אבל זה לא מפריע למאמיניו להמשיך לכנותו בשם יהוה, ובהמשך גם לאסור את השימוש בו; במקום לנקוב בשמו משתרבב הכינוי “שם המפורש” שמקורו בספרות חז”ל ולא בתנ”ך.

“והכהנים והעם העומדים בעזרה”, נכתב במשנה ב’, “כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” (מסכת יומא, פרק ו’). כשדיברו עליו בתנ”ך קראו לו אלוהים או יהוה ובעוד שמות רבים אחרים. אצל חז”ל הוא הפך להיות השם.

ולמה אסור לומר את השם של “השם”? הרי הוא עצמו ביקש שיכנו אותו “אהיה”. מדוע יצרו דורות על גבי דורות של חכמים, פרשנים, רבנים ומלומדים, שכבות על גבי שכבות של מיסטיקה סביב שמו של אלוהים, אם הוא עצמו קבע במילים פשוטות ביותר: ” וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם”?

לשיטתם אי-אפשר לקרוא לו סתם אלוהים, או “אהיה” וגם לא בשם שהתורה מכנה אותו – יהוה. אסור בכלל לקרוא בשמו מפאת כוחו וכבודו. צריך למצוא תחליפים מתאימים כמו למשל “בעזרת השם”. איזה שם? למה לא בעזרת אלוהים? או יהוה? או בעזרת אהיה? כי הוא כל כך קדוש, נורא, איום ומרוחק שצריך להפוך גם את שמו למאיים. אסור לנקוב בשמו אפילו כדי שלא יקרה הגרוע מכל, כי “אלוהים ישמור” מה עלול לקרות אם יאמרו את שמו. למה?

התשובה לדעתי ידועה ופשוטה: בכל דור ודור נדרשים מוביליו לגייס את כוחו של אלוהים למטרות רבות ושונות ובעיקר – בכל דור ודור נעשה שימוש בכוחו המוחלט, האבסולוטי והבלתי נתפס כדי להפחיד את העם במטרה לשלוט בו. הסתרת שמו והאיסור לנקוב בו נעשים מתוך כוונת מנהיגי הדור ומובילי הדעה, להאדיר את הכוח הסמוי מן העין של אותם מנהיגים. וכשהוא, האל, נעלם, מסתורי ואפל, ואפילו את שמו אסור להגות, כמה קל לדבר בשמו? לשלוח צעירים אל מותם בשמו? לשלוט, לרמוס, להרוס ולאנוס – הכל בשמו של אותו אל כל כך נורא, שבשמו הם מדברים.

הרמב”ם בספרו הפילוסופי, החכם והמפוכח “מורה נבוכים” ניסח זאת במילים חריפות משלי: “אל תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים. שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל. הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות. כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם” (מורה נבוכים א’, פרק ס”א).

ואם מילותיו אלה של הרמב”ם לא מספיקות כדי להבין מה הוא חשב על ממציאי השמות למיניהם, ועושי השימוש בשמות המומצאים למטרות זרות, הנה עוד ציטוט מסיפרו: “כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר” (מורה נבוכים א’, פרק ס”ב). השימוש בשמות, בתיאורים ובהסתרת שמו של אלוהים לשם הפחדה מקורם, על פי הרמב”ם, באנשים “רעים ובורים” אשר דבריהם משפיעים על “החסידים היראים הפתאים”.

האם יש צורך לפרט כאן מה היו תוצאות המניפולציה המחרידה הזאת בשמו של אלוהים? כל אלוהים, יהיה אשר יהיה. אינקוויזיציה, מלחמות דת, ג’יהאד, מיליוני בני אדם שנרצחו ונטבחו במהלך ההיסטוריה בגלל “צו אלוהי”, שלא ברור איזה אלוהים נתן אותו והאם הוא לא זקוק בדחיפות לאשפוז כפוי. אם הוא כמובן קיים. איזה אל מטורף ניזון מכל כך הרבה דם אנושי ולא שבע?

מסקנת הדברים עלולה להיות שאיני מאמינה באלוהים. באיזשהו אלוהים. זו אולי מסקנה אפשרית אבל לא נכונה. אני מאמינה בלב שלם שאמונה לא יכולה להיות עיוורת לידיעה, ולנו בני האדם אין ומעולם לא היתה ידיעה או ראיה לקיום או לאי-קיומו של אלוהים, כזה או אחר, יהיה אשר יהיה. יש הטוענים שהאמונה קיימת בגלל אי-הידיעה. ואני טוענת שלא יכולה להיות אמונה בתכונות ספציפיות מאוד של אל כזה או אחר בהיעדר ידיעה.

ההחלטה להאמין או לא להאמין בקיומו של אל כזה או אחר, להעניק לו תכונות, רצונות ואידאולוגיה, היא תמיד החלטה אנושית והיא תמיד טעונה באינטרס אנושי של מי שמחליט. במקרים רבים מדי ההחלטה טעונה במטען אינטרסים של “מובילי הדעה” אשר גם הם אינם יודעים כלום, אבל הם מבינים עד כמה עוצמתי הכוח שאותו הם מגייסים לתועלתם. אלוהים “מולבש” בתכונות לנוחותם של המלבישים. והתוצאות הרות אסון.

אגנוסטיקן הוא אדם שאינו שולל את קיומו של אלוהים, אבל גם אינו מאמין בקיום כזה או אחר בהיעדר ידיעה מבוססת ראיות לקיום האלוהות ולתכונותיה. אני יודעת שהטבע קיים, אני קולטת אותו בחושיי. אני יודעת שיש בו מורכבות ויופי, אבל יש בו גם הרס, חורבן וכליה. אין לי ידיעה האם הטבע הוא האלוהים (שפינוזה) או שהטבע נשלט על ידי אלוהים שנמצא מחוץ לטבע (רמב”ם). מי שמנכס לעצמו ידיעה כלשהי על רצונו או כוונתו או מאוויו של אלוהים או של הטבע, בין אם הוא עטוי בגלימת כומר או עטוף בסדין כתום, הוא בעיניי שרלטן. עדיף להודות באי-הידיעה, מאשר לייחס לאותה ישות נעלמת רצונות ומאוויים רוויים בדם של מיליוני קורבנות חפים מפשע.

וזו גם חשיבותו של גיליון זה, העוסק בשימוש מניפולטיבי במילים לעיצוב תודעה כוזבת. כי לדעתי, כדי לשרטט נתיב למציאות אנושית טובה יותר, חייבים להכיר את אבני הנגף, להצביע עליהן ועל מחולליהן – ולסקל אותן מן הדרך. אלוהים לא שלח ולא שולח אף אחד לרצוח או למות. בני האדם עושים זאת בשמו.