לכל השדים והרוחות
בפעם הבאה שיספרו לכם על מגיפת סוף העולם תוכלו לבחור בין תכשיר ניסיוני של תעשיית הפארמה לבין הוראות התפעול של צמח הפיגם: "יש לעקור אותו קודם הנץ החמה עם דינר של זהב ואז טוב לתלות אותו על הצוואר ביום רביעי בשבוע לאור הירח, ולומר שבע פעמים את המזמור 'ויהי נועם ה' עלינו'"
אני זוכר מיטות ברזל עם מצע של רצועות ברזל, שהיו מחוברות לשלד המיטה באמצעות קפיצים. על המצע נח מזרן שהיה מפוטם בקש ובגבבה, ועליו נחה לה ילדותי במעברה. פעמים רבות הייתי מגלה מתחת לכר שעליו הנחתי את ראשי ענפים של פיגם לצד סכין ומלח. כששאלתי את אמי עליה השלום מה פשר הדבר, היא תמיד הנמיכה את דיבורה, שברגיל היה רם, וצמצמה אותו לכדי לחישה: “זה נגד שדים ורוחות רחמנא ליצלן. הלילה דיברת בשנתך וגם קפצת מהמיטה, והתהלכת בבית כששתי ידיך מושטות קדימה. יכול להיות ששדים הטרידו את מנוחתך והצמח הזה, ‘רוטא’, מגרש הכל”. “בסדר”, אמרתי לה, “רוטא מגרש שדים ורוחות, אז למה הנחת מתחת לכר גם סכין וגם מלח?” לשאלה הזאת לא היה מענה. אמא היתה פותרת את עצמה במשפט הידוע: “בן, אתה שואל יותר מדי!” ואצה לעבודת המטבח.
באחד האמשים, כשהתפללתי בבית הכנסת המרוקאי במגדל העמק, הצטרף למניין יהודי בשם “חי” שנראה כמת. חי התנשא לגובה של למעלה משני מטרים והיה חולה, לא עלינו, במחלת הנפילה. הוא רב עם באי בית הכנסת הטריפוליטאי שבו נהג להתפלל, ומצא מרגוע בבית הכנסת שלנו.
חי היה חוטף באופן קבוע התקף אפילפטי בתפילת מוסף של שבת והשתטח על רצפת העץ של בית הכנסת. השמש היה אץ אל תיבת הש”ץ, נוטל את מפתחות בית הכנסת, מניח אותם בתוך כף ידו הקפוצה וחי היה מתעורר מייד מההתקף. לימים סיפר לי השמש הזקן ששדים לא אוהבים מתכת, בלשון המעטה, והם אלה שחודרים לתוך גופם של חולי נפילה. כששד חש את מגע מפתחות הברזל בכף ידו של חי, הוא היה מסתלק מתוך גופו ואז חי היה מתעורר לחיים. מכאן למדתי את משמעות הסכין שהיתה מונחת ליד הפיגם מתחת לראשי. ולמה מלח? כשמשליכים מלח לתוך אש נשמעים פיצוצים – ומי לא נבהל מפיצוצים?
ואפרופו סכין, זוכרים את הכינויים שהעניקו בני העלייה הראשונה והשניה לעולים החדשים שעלו אחריהם? “רומני גנב”, “עיראקי פיג’מה”, “מרוקאי סכין” ועוד ועוד כינויים. אני רוצה לעשות קצת סדר בכינוי מרוקאי סכין. רבים חשבו שזה בגלל האופי החם והעצבני של יהודי מרוקו, אלא שזה לא מדויק. מרוקו אסרה על עליית יהודים לישראל, ובמהלך השנים 1961-1956 העלייה ממרוקו התנהלה באופן חשאי, בעיקר באמצעות המחתרת היהודית במרוקו. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשיכה, לעלות על ספינות ליעדים באירופה ומשם המשיכו לישראל. הספינות היו רעועות ואחת מהן שכונתה “אגוז” טבעה בים, בלילה שבין 10 ל-11 בינואר 1961. 45 מנוסעיה נספו.
כדי לחסן תינוקות נגד כל מיני מרעין בישין ותלאות העלייה, נהגו האימהות לחתל אותם בחיתולי בד ולהכניס לתוך החיתולים סכינים. כאשר תינוקות אלה הגיעו לארץ, אחיות מטעם הסוכנות היהודית בדקו אותם וכאשר התירו את החיתולים הסכינים התגלו. תחילה חשבו שמא יהודי מרוקו הבריחו סכינים לארץ, אלא שהתופעה היתה כל כך נפוצה, עד שבקיאים בפולקלור ובמורשת המרוקאית טרחו להסביר לאחיות, שמדובר במתכת המחסנת את התינוקות מפני שדים ורוחות, ומכאן עלה הכינוי מרוקאי סכין.
הפיגם היה מקובל מאוד בפולחניהם של שבטים קדומים, ומכאן המושג העברי “פגניות” – עבודת אלילים, פולחן לאלוהויות רבות. גם השם הערבי “פיג’ן” לצמח משמר את שמו פיגם והוא מורכב משתי מילים: “פיה ג’ן” שפירושן “יש בו שד”, כינוי המצביע על סגולותיו המיוחדות של הצמח להרחיק שדים ורוחות.
עדות ישראל השונות כינו את הפיגם בשמות “רודא” או “רוטא” ומהם שמעתי, כי זהו שמו של שד אימתני הידוע בסיפורת העממית. כך לדוגמה כינוהו יהודי תימן “שדאב” או “שדאבה”, שפירושו “שד-בו”. הם נוהגים להשתמש בצמח הזה בברכת בשמים בהבדלה (בורא מיני בשמים), וכן בחתונות ובטקסי בר מצווה; חתן וכלה ובן המצווה נושאים על גופם עלי פיגם, המחסנים אותם נגד עין רעה כל ימי חייהם. זקני העדה טוענים שיש בכוחו להרחיק גם נחשים, עקרבים וזבובים מהבית. אין בית תימני בארץ שאינו מגדל את הצמח בגינת הבית, או בעציצים המונחים על אדני חלונות.
תרופה לכל מרעין בישין
פיגם מצוי (Ruta Chalepensis) הוא שיח ירוק-עד שגובהו 100-50 ס”מ. הוא גדל בחבל הים תיכוני ובישראל נפוץ במיוחד בכרמל המרכזי והדרומי. כל חלקי הצמח מכילים שמן אתרי חריף המעניק לו את ריחו המיוחד. הוא פורח מחודש פברואר עד יוני, פרחיו זעירים וצבעם צהוב.
באתיופיה הוא משמש כמרכיב חשוב בטקס ה”בונה” – שתיית הקפה המסורתית; הוא מונח דרך קבע ליד ערכת הקפה והעלים משמשים לתיבולו ומעניקים לו טעם מיוחד. יש שמתבלים בו יוגורט, חלב וגבינה. הדרוזים והערבים מוסיפים את עלי הפיגם לחומר הכבישה של זיתים שחורים וירוקים שמעניקים לזיתים טעם וריח מיוחדים.
פיגם משמש כחומר טעם מסורתי גם ביוון, בקרואטיה ובסלובניה. בצפון איטליה משתמשים בעליו כדי להעניק טעם מיוחד לגראפה-ראק (Grappa Alla Ruta) ולרוב ניתן למצוא בבקבוק ענף קטן של הצמח. במחוז פריולי-ונציה ג’וליה באיטליה טובלים את הענפים הצעירים שלו בבלילה, מטגנים בשמן עמוק ואוכלים אותם עם מלח או סוכר. יש המוסיפים את העלים למאכלים כמו ביצים, גבינה ודגים, או מוסיפים אותם לתערובת של שזיפים ויין המשמשת כרוטב לבשר.
עוד מימים קדומים הפיגם היה ידוע כצמח מרפא. היפוקרטס מציין אותו כצמח הטוב ביותר נגד הרעלות קיבה קשות ודיוסקורידס ממליץ עליו כתרופה לכאבי חזה, למחלות עיניים, למחלות מעיים, לדלקת ריאות ולהכשת נחשים.
הרב יצחק ברבי מיכאל באדהב, המכנה עצמו יליד ותושב עיר הקודש ירושלים, כתב בסוף המאה שעברה ספר בשם “סגולה זהב”, ובו פירט “סגולות לזמן מגפה שלא יבוא ולא יהיה, אמן כן יהא רצון”. בין הסגולות אנחנו מוצאים את צמח הפיגם עם הוראות מדויקות איך לקוטפו ולהשתמש בו: “יש לעקור אותו קודם הנץ החמה עם דינר של זהב ואז טוב לתלות אותו על הצוואר ביום רביעי בשבוע לאור הירח, ולומר שבע פעמים את המזמור ‘ויהי נועם ה’ עלינו'”. לפני שמלקטים אותו אומרים: “אנוכי לוקט אותך בשם ה’ אלוהי ישראל לשמירת פלוני בן פלונית מן הדבר ומן המגפה”, ואחר כך עושים ממנו קמע.
הפיגם לדוגמה היה אחד ממרכיבי “חומץ ארבעת הגנבים”. מספרים שבמגיפת הדבר, שאירעה בעיר טולוז בצרפת במאה ה-13, ארבעה גנבים שהיו בעלי חנות תבלינים בזזו את בתיהם של האנשים שמתו במגפה ולא נדבקו במחלה. מסתבר שהם הכינו חומץ שהיה מורכב מארבעה חומרים ואחד מהם היה פיגם. לפני כל פריצה הם נהגו לרסס את עצמם בחומץ וכך חיסנו את עצמם נגד המחלה.
יהודי אתיופיה מכנים את הפיגם בשמות “טינה אדם” (בריאות לאדם), או “שירקוטה” או “צ’נה אדם” והוא נחשב לצמח מרכזי ברפואת ילדים. הפיגם משמש יחד עם עשבי תיבול ותבלינים רבים אחרים להכנת תבלין חשוב המכונה “ברברה”, העשוי מפלפל אורומיאני חריף ואדום. ברפואה העממית של יהודי אתיופיה הוא משמש לטיפול בהפרעות בקיבה, בכאבי ראש ובראומטיזם.
יהודי מרוקו השתמשו במרתח פיגם וזרעי כמון נגד היפוכונדריה, מחלות דם, ליקויים בנשימה, כאבי פתע בכל הגוף שכונו בשם “נחרה”, הרעלות קיבה קשות ושלשולים. כמו כן, שמן זית שחיממו בו עלי פיגם, נמרח על בית החזה של ילדים ותינוקות שסבלו בחורף משיעול מחרחר, מקשיים בנשימה ומאסטמה. שמן זה כשהוא פושר גם מטופטף לאוזניים מודלקות וכואבות.
יהודי הודו מכנים את הפיגם “סדאב”. הם יוצרים כעין סוכריה מתערובת של עלים עם סוכר “קנדי”, שאותה נותנים לתינוק כתחליף למוצץ – תרופה לכאבי בטן. תערובת של הצמח עם שמן זית ואזוב משמשת כתרופה בדוקה לכאבי גרון וראש, ולהפגת שכרות.
יהודי אלג’יר השתמשו בפיגם כצמח הגורם להקאות וכתרופה להצטננות, למחלות עיניים ולמחלות דרכי השתן. יהודי עיראק, כמו בהודו, מכנים אותו בשם “סדאב”. הם מחממים את העלים עם שמן זית ומשתמשים בתערובת כמשחה לטיפול בדלקות חיצוניות, בשיתוק זמני, בכאבי מפרקים וגב, בתולעי מעיים, בסחרחורת ובהיסטריה.
פיגם עלול להיות מסוכן
בין כל המרכיבים של תמצית הצמח נמצא בשפע רוטין, שנקרא גם רוטוסיד וסופורין – חומר טבעי בעל תכונות נוגדות חמצון, ולכן מיוחסת לו השפעה על מניעת דלקות והגנה על תאים וכלי דם. הרוטין מחזק את נִימֵי הדם ובכך יכול להיות בעל השפעה חיובית על תסמיני מחלת ההמופיליה, הפחתת דליות ורידים ברגליים והקטנת הסיכון למחלות לב. במחקרים הוכח מעל לכל ספק, כי הוא יוצר אינטראקציה חיובית עם הנוירופיזיולוגיה של מערכת העצבים המרכזית, ויעיל במיוחד נגד רעילות עצבית. תמצית פיגם (R. graveolens), המכילה תרכובות ביו-אקטיביות שמעכבות בעוצמה התפשטות של תאי סרטן, אף נמצאה יעילה לטיפול בסרטן המעי הגס, השד והערמונית.
למרות השימושים הרבים הנעשים בפיגם לריפוי מחלות רבות, שעל חלקן אפשר לומר בוודאות כי נבדקו, צריך לנהוג בלקיחת הצמח במשנה זהירות. פיגם עלול להיות מסוכן לנשים מניקות ולנשים בהיריון; הוא עלול לגרום להתכווצויות רחם ולהפלה. בכמה ממדינות העולם השלישי משתמשים בו עד היום כדי לזרז הפלה, שימוש שיכול לגרום תופעות לוואי חמורות, כולל מוות לאם ולתינוק.
לקיחת הצמח במינונים גבוהים עלולה גם לגרום לבעיות ולנזק בכליות ובכבד. כמו כן, כשמורחים תוצרים שלו על העור, הוא משחרר חומר פוטוטוקסי הגורם רגישות מוגברת לקרני השמש. רגישות זו באה לידי ביטוי בפריחה עורית, באדמומיות, ביצירת שלפוחיות על העור ובכוויות שמש. לכן לא מומלץ ללקט פיגם בטבע ביום שטוף שמש; יש ללקטו תמיד בערב או השכם בבוקר, ותמיד כשאתם לבושים בבגדים המכסים את חלקי גופכם החשופים לאור ועם כפפות על הידיים.
תגובות