להתעלות אל מעבר לרציונל
מה ההבדל בין "מדע גדול" לפסאודו מדע? האם האינטלקט הוא כלי או יעד סופי? איך יתכן שרוב המוחות הגדולים של המדע שאפו להגיע אל מעבר לגבולות השכל? ומה האלטרנטיבה לחברה טכנולוגית טוטליטרית?
ב-22 בדצמבר אפרת פניגזון אירחה בישראל לערב מרתק את פרופסור מתיאס דסמט. ספרו “הפסיכולוגיה של הטוטליטאריות” הוא מסמך עמוק, רהוט וחשוב ביותר להבנת התהליכים המתרחשים בעולמנו בשנים האחרונות ובמאה האחרונה.
פרופ’ דסמט דיבר בגלוי על ההונאות המרובות במחקרים האקדמיים ובתעשיית הפארמה, ועל הטיות ומניפולציות של מוסדות ותאגידים שמנהלים את העולם ושואפים להביאו לטוטליטריות דיגיטלית שבמסגרתה בני האדם ינוהלו באופן מוחלט ע”י טכנוקרטים והאפליקציות שלהם.
פרופ’ דסמט מבחין בין אידאולוגיה אנושית, הדוגלת בחיים עם משמעות רוחנית ומצויה מעל ומעבר לסדר הפיזי והטכנולוגי (שעל בסיסה חיה האנושות במשך אלפי שנים), לבין האידאולוגיה הטכנוקרטית, הדוגלת בתשובות פיזיות מוחלטות למהות החיים ולתכליתם, ומובילה את האנושות לטוטליטריות דיגיטלית שסופה ידוע מראש – הרס וקריסה.
אנחנו שמחים להביא לקוראי בראשית את עיקרי הפרק האחרון מספרו של פרופ’ דסמט ומודים לאפרת פנינגזון ואיילת יונס שהפיקו את האירוע.
מתוך ספרו של פרופ’ מתיאס דסמט, “הפסיכולוגיה של הטוטליטריות”
טוטליטריות היא האמונה שהאינטלקט האנושי יכול להיות העיקרון המנחה של החיים ושל החברה. הטוטליטריות מבקשת ליצור חברה אוטופית, שבראשה עומדים טכנוקרטים או מומחים, שבעזרת הידע הטכני שלהם, יבטיחו שהמכונה החברתית תפעל בלי תקלות. על פי תפיסה זו, הפרט כפוף לחלוטין לקולקטיב, ואינו אלא גלגל שיניים במכונה של החברה (ראו, למשל, ברטרנד ראסל ב”השפעת המדע על החברה”)
אידיאל החברה הטכנולוגית הוא רעיון שמקורו במסורת ההשכלה, ובמיוחד בענף הפוזיטיביסטי שלה. הוגים פוזיטיביסטים כמו אנרי דה סן-סימון ואוגוסט קומט האמינו אמונה פנאטית בחברה הומניסטית-טכנוקרטית, שבה מדענים וטכנוקרטים יחליפו את האפיפיורים ואת אנשי הכמורה. “לא את אלוהים צריך להלל”, הם טענו,”אלא את התבונה האנושית”. זוהי הדרך לחברה אוטופית שלא תדע מלחמה או עימותים; גן עדן של חופש.
אידיאל החברה הטכנולוגית הוא רעיון שמקורו במסורת ההשכלה, ובמיוחד בענף הפוזיטיביסטי שלה. הוגים פוזיטיביסטים כמו אנרי דה סן-סימון ואוגוסט קומט האמינו אמונה פנאטית בחברה הומניסטית-טכנוקרטית, שבה מדענים וטכנוקרטים יחליפו את האפיפיורים ואת אנשי הכמורה. “לא את אלוהים צריך להלל”, הם טענו,”אלא את התבונה האנושית”. זוהי הדרך לחברה אוטופית שלא תדע מלחמה או עימותים; גן עדן של חופש.
הנאציזם, ועוד יותר מכך הסטליניזם, הם הניסיונות ההיסטוריים השאפתניים ביותר ליישם אידיאולוגיה טוטליטרית. כדי להקים את גן העדן עלי אדמות, הכול מוצדק: הדרה, הדבקת סטיגמות, ובסופו של דבר גם השמדה תעשייתית של כל קבוצות האוכלוסייה שלא תואמות את הדימוי האידיאלי. בשתי הדוגמאות ההיסטוריות האלה, החברה האוטופית החדשה נוצרה באמצעות יישום חסר רחמים של היגיון איתן כסלע.
עם זאת, תהיה זו שגיאה קשה לזהות את תופעת הטוטליטריות רק עם משטרים טוטליטריים. באנושות מתקיים תמיד זרם טוטליטרי תת-קרקעי, הכולל ניסיון לנווט ולשלוט בחיינו בדרכים מרחיקות לכת ועל בסיס ידע טכני ומדעי כביכול. החשיבה הטכנוקרטית מתבססת על שני יסודות. מצד אחד, היא יוצרת דימוי חיובי של איזה גן עדן מלאכותי, כזה שיושיע אותנו מכל צרה ומצוקה. מצד שני, היא כופה את עצמה על החברה באמצעות טיפוח חרדה, והצורך למצוא לה פתרונות. כל “מושא חרדה” שצץ בחברה שלנו בעשורים האחרונים – טרור, בעיית האקלים, נגיף הקורונה – רק העניק לתהליך הזה תנופה נוספת. איום הטרור מוביל בהכרח לצורך במנגנון מעקב, וכפועל יוצא – הפרטיות שלנו נתפסת כלוקסוס חסר אחריות; כדי לשלוט בבעיות האקלים, עלינו לעבור לבשר מודפס במעבדה, למכוניות חשמליות ולחברה מקוונת; כדי להגן על עצמנו מפני הקורונה עלינו להמיר את החסינות הטבעית שלנו בחסינות מלאכותית.
המהפכה התעשייתית הרביעית, שבמסגרתה מצופה מהאדם להתמזג פיזית עם הטכנולוגיה – האידיאל הטרנס-הומניסטי. – נתפסת יותר ויותר כהכרח בלתי נמנע. החברה כולה צריכה להפוך לרשת של גופים, כך שכל גוף אנושי ינוטר ויהיה תחת מעקב של ממשלה טכנוקרטית. כך ורק כך נוכל לשלוט באתגרי העתיד. אין שום פתרון אחר, ומי שמסרב להצטרף לפתרון הטכנולוגי הוא אדם נאיבי ו”לא מדעי”.
הטוטליטריות והטכנוקרטיה אוהבות להציג עצמן כפסגת הרציונליות והמדע. גן העדן הטכנוקרטי יעניק לאוכלוסייה בריאות ואושר, או לפחות יציע את הסיכוי הגבוה ביותר להשיג יעדים אלה. בזכות חיישנים תת-עוריים יהיה ניתן לרשום כל שינוי ביוכימי ולדווח עליו לרשויות. כל מי שיראה סימני מחלה יוכל להיבדק מיד ולקבל טיפול. כרי לנהל את המערכת הזו ביעילות, עלינו להיחשף באופן קבוע לניטור ולבקרה ממשלתיים. העובדה שהאדם משגשג רק כשהוא נהנה מצילה של הפרטיות היא בעלת חשיבות זניחה בתפיסת העולם הטכנוקרטית. מי שמסרב לזרום עם המערכת מעיד על כך שהוא חסר חוש אזרחות, וכי הוא שם את עצמו לפני הקולקטיב. הבריאות שלנו היא כבר לא העסק האישי שלנו, כיוון שחלק מהמחלות הן מידבקות. עם זאת, ברור כבר עשרות שנים שיותר מדי שליטה מזיקה לבריאות. ניקח לדוגמה מצב של זיהום נגיפי: שליטה חיצונית הדוקה מדי מובילה ללחץ ולמתח אצל הפרט, המובילים בתורם להתנגדות גופנית מופחתת לזיהומים נגיפיים. מכאן שניסיון לקדם בריאות על בסיס של ניתוח ביולוגי-רדוקציוניסטי בלבד הוא מתכון לכישלון אפילו במישור הגופני גרידא. אי-אפשר להבין את מהלכו של זיהום נגיפי אך ורק על בסיס התהליכים המכניים הנראים דרך מיקרוסקופ, שכן הנסיבות הפסיכולוגיות, הסוציולוגיות והכלכליות ממלאות כולן תפקיד מהותי. הגל ידע לומר, “האמת היא הכוליות”. זה בדיוק מה שהמדע של המאה ה-20 הוכיח לנו באופן חד-משמעי: כל הדברים הקטנים וכל הדברים הגדולים קשורים אלה לאלה. הכול חלק ממערכת כוללת, מורכבת ודינמית. כדי להבין את מהלכה של מחלה נגיפית – ובהרחבה, כדי להבין מהותם של בריאות ואושר – עלינו להרהר בטיבם של האדם והחברה, ובתוך כך להתבונן גם בעקרונות הטבע. או אז יעלו שוב לדיון השאלות הגדולות של החיים, שנדחקו הצידה בידי האידיאולוגיה המכנית: כיצורים בעלי תשוקה ודחפים, מי אנחנו בדיוק? איך עלינו להתייחס לאנשים אחרים, לגוף שלנו, להנאה,לטבע, למוות? מה בכלל מקומנו בטבע? לעולם לא תהיה לנו תשובה נחרצת וחד-משמעית לשאלות הללו. כל אדם צריך לנסח לעצמו את התשובות לשאלות מהסוג הזה בכל מצב שאליו הוא נקלע. נקודת הסיום של המדע אינה הבנה ושליטה רציונלית לחלוטין של המציאות; נקודת הסיום שלו היא קבלה בלא עוררין של גבולות הרציונליות האנושית, והכרה שהידע אינו שייך לאדם, אלא הוא ממוקם במערכת רחבה יותר, שהאדם הוא חלק ממנה.
מצד אחד, אפשר לראות את התפתחות המדע כצמיחה מתמדת של הידע הרציונלי, כשריבוי גדל והולך של תופעות מלמדנו לאילו חוקים הן מצייתות. מצד שני, אפשר לראות את התפתחות המדע גם כתהליך שמוביל אל הליבה הבלתי רציונלית של הדברים, אל משהו החומק מתחום ההבנה האנושית. והמשהו הזה הוא לא רק היבט זניח של כל הדברים שנצפו, הוא עצם מהות החיים. ככל שהרציונליזציה של העולם נמשכת, כך בני אדם עשויים לחוש כי מהות החיים האמיתית חומקת מהם, והם נאלצים להתמודד עם חוויות של חוסר משמעות, חרדה, אי-נוחות פסיכולוגית ותסכול. הצפי הוא שסדרת המשברים שאנחנו חווים תבהיר את חוסר העקביות שבאידיאולוגיה המכנית, כמו גם את כישלון הסעדים הפסאודו-רציונליים המזוהים איתה. או אז אנשים יראו בבהירות גדלה והולכת את מה שמייסדי המדע כבר ראו: מהות הדברים אינה ניתנת לידיעה רציונלית מלאה, ואי-אפשר לצמצם את המציאות לכדי מסגרות מכניות. כאשר נבין זאת, נוכל סוף-סוף להתחיל לחפש את מהות החיים במקום שבו אכן אפשר למצוא אותה: במקום המתרחק מהרציונליזציה ומהמיכון, במה שחסר בְּשיחה שהופכת להיות יותר ויותר דיגיטלית, בהבדל שבין רחם אם לרחם מלאכותי, בשוני שבין חום הנובע מתנור חימום חשמלי לבין זה של קמין, וכן הלאה.
***
מסעו של המדע אינו מסתיים בידע נשגב ושלם אלא בסוג של צניעות סוקרטית. מי שלקח חלק במסע הזה למשך זמן ארוך מספיק, יודע כי כל ידע רציונלי הוא יחסי בלבד וזר למהות המושא שהוא מנסה להבין ולפענח. בסוף המסע הזה ממתין לנו מפגש עם משהו שאי-אפשר לתפוס אותו בכוח ההיגיון והרציונל בלבד. המוחות הגדולים של המדע העידו על מפגש כזה במגוון של דרכים. אלברט איינשטיין, למשל, אהב לדבר על המסתורין החמקמק שבו הוא נתקל בכל מקום ביקום ועל המבנה המופלא של המציאות. נילס בוהר הבין ששירה קרובה יותר להבנת אמיתות הדברים מאשר היגיון, ומקס פלאנק אמר כי כל החומר מבוסס על מוח מודע ואינטליגנטי, המחזיק את גורל העולם, וכי כל אדם נתון בידו הכל-יכולה:
“כאדם שהקדיש את כל חייו למדע הטהור ביותר, לחקר החומר, הנה מה שאני יכול לומר בעקבות המחקר שלי על האטומים: החומר אינו קיים כחומר! כל החומר נובע ומתקיים רק בזכות כוח שמביא את חלקיקי האטום לידי רטט ואשר מחזיק את מערכת השמש המזערית ביותר הזו של האטום… עלינו להניח כי מאחורי כוח זה קיים מוח מודע ואינטליגנטי. המוח הזה הוא המטריצה של החומר כולו.
גם דת וגם מדע תובעים אמונה באלוהים. עבור המאמינים, אלוהים מצוי בראשיתם של כל הדברים, ועבור פיזיקאים הוא נמצא בסופם של כל השיקולים. עבור הראשונים הוא היסוד, עבור האחרונים הוא הכתר שבראש כל מבנה של השקפת עולם כוללנית: שאלוהים היה קיים לפני שהיו בני אדם על פני כדור הארץ, שהוא מחזיק את העולם כולו – מאמינים ולא מאמינים – בידו הכול-יכולה לנצח נצחים, ושהוא יישאר לשבת על כס מלכותו במישור שהוא בלתי נגיש להבנה האנושית גם אחרי שכדור הארץ וכל אשר עליו יכלו; אלה שמצהירים על אמונה זו ושבהשראתה, ביראת כבוד ובביטחון מלא, מרגישים בטוחים מפני סכנות החיים בצל כנפיו של הכול-יכול, רק הם רשאים למנות את עצמם בין הדתיים באמת”.
עבור גדולי המדע, נטישת תפיסת העולם הרציונליסטית הייתה הכלל ולא היוצא מן הכלל. הביטו ביצירות היותר מהורהרות שלהם – איינשטיין, ורנר הייזנברג, ארווין שרדינגר, לואי דה ברוגלי, פלאנק, בוהר, וולפגנג פאולי, סר ארתור אדינגטון, סר ג’יימס ג’ינס – לכולם הייתה השקפת עולם מיסטית, כיוון שבמהלך מחקריהם הם מצאו עצמם מול מסתורין שפשוט אינו ניתן לפתרון. אין זה אומר שאנו ממזערים את חשיבות הרציונליות וההיגיון, אבל זה כן אומר שהרציונליות אינה יעדהּ הסופי של האנושות. האנושות צריכה לצעוד קוממיות בנתיב ההיגיון כדי שבסופו של דבר היא תוכל להתעלות אל מעבר לרציונליות.
***
המדע, כמו גם חברת הנאורות המבוססת עליו, הגיעו כעת לצומת הדרכים שאליו מגיע כל ילד כאשר הוא מתמודד עם אי-הוודאות הבסיסית של קיומו ושל מיקומו ביחס לאחר. כחברה, אנחנו יכולים להירתע מחרדה ולהכחיש את אי-הוודאות שלנו, או שאנחנו יכולים לקרוא תיגר על החרדה הנרקיסיסטית שלנו – ולהשלים עם אי-הוודאות. הבחירה הראשונה פירושה שאנו מחפשים את הפתרון באידיאולוגיה (פסאודו) מדעית עוד יותר, רציונליות כוזבת, ודאות כוזבת ושליטה טכנולוגית; בדרך זו, החרדה, הדיכאון והבידוד החברתי שמהם נסבול רק יגברו, ואנו נגיב אליהם בניסיון עיקש עוד יותר לשלוט בבלתי ניתן לשליטה, ובכך רק נגביר את ייאושנו. נקודת הסיום ההגיונית של מעגל הקסמים הזה היא היווצרות המונים וטוטליטריות, כלומר הרס קיצוני של כל היצירתיות האנושית, האינדיבידואליות, הגיוון, וכל צורה של קשר חברתי (למעט הקשר בין הפרט והקולקטיב של המדינה). אנו יכולים לראות, בכל ההיבטים של החברה, כיצד התהליך הזה מתפתח. לראשונה בהיסטוריה, הכפר הגלובלי כולו נקלע לאותו תהליך של היווצרות המונים, וה”טכנולוגיה” וה”מיכון” של העולם גברו כל כך, שהשליטה בכל מקום ומקום חדרה אל ליבת האינטימיות והחיים הפרטיים.
כאשר החברה בוחרת בדרך השנייה, היא מתנגדת לחרדה ומכירה בכך שאי-הוודאות טבועה במצב האנושי, וכי היא תנאי הכרחי להתפתחותם של יצירתיות, אינדיבידואליות וחיבור אנושי. במצב דברים זה החברה הופכת למרחב שבו חיבור והבדלים אינדיבידואליים מחזקים זה את זה – בניגוד למערכות טוטליטריות, שבהן הקולקטיביות פוגעת באופן קיצוני בחירות האינדיבידואלית, וכל המגוון נמחק ומוחלף בזהות מדינית מונוטונית.
המדע הגדול הקדים אותנו בנתיב הזה: הוא צעד בעקבות התבונה עד לגבולה המוחלט, ואז פתח צוהר לצורה חדשה של ידיעה, של התחברות עם האחר, ולקיום אנושי המבוסס על עקרונות שונים לגמרי.
הדרך שבה הגיע המדע לנקודה זו זהה, כאמור, לתהליך שעובר ילד קטן. גם המדע הצעיר החל מאמונה שניתן להבין את האובייקט הנחקר במלואו באמצעות חשיבה לוגית בלבד. עובדות הן עניין הגיוני – וכי איך ייתכן אחרת? ועם זאת, ככל שהניתוח ההגיוני של התופעה הנחקרת מתקדם יותר, כך אנו רואים יותר בבירור את הופעתה של ליבה בלתי הגיונית במהותה ובלתי נגישה למוח האנושי. ובדיוק כפי שקורה לילד, הרגע הזה מוביל למודעות ליחסיות של כל היגיון, כמו גם לרגישות מוגברת לצורות שפה שאינן מיועדות להיות מובנות לוגית, אלא מובילות לזיקה ישירה יותר, לתהודה עם האובייקט (שירה, מיסטיקה וכדומה).
התחלתי את דבריי בספר בקביעה כי הופעת התפיסה המכנית סימלה מהפכה בתחום רכישת הידע בעולם. בתפיסת העולם הדתית, הידע התגלה לאדם בידי האל, ועל כן מקור כל הידע היה מחוץ לאדם. בתפיסת העולם המכנית כל זה השתנה: האדם מיקם את מקור הידע בתוכו. הוא הגיע לידע בעצמו, וזאת על ידי התבוננות בעובדות וחקירת הקשרים ההדדיים ביניהן באמצעות חשיבה לוגית. ואולם בסוף המסע, המדע שב והסיק שהידע נמצא מחוץ לאדם (ראו הציטוט של פלאנק לעיל).
הידע האולטימטיבי נמצא מחוץ לאדם. הוא רוטט בכל הדברים כולם, והאדם יכול לקבל ידע זה על ידי כוונון תנודותיו, כמו מיתר, לתדר של הדברים. וככל שהאדם ישכיל להניח בצד דעות קדומות ואמונות, כך הוא ירטוט באורח מתואם יותר עם הדברים הסובבים אותו – וכך יזכה לידע חדש. זוהי אחת הפרשנויות האפשריות לתזה של רנה ת’ום, שלפיה למדענים גדולים אין בהכרח יכולת חשיבה לוגית יוצאת דופן, אלא רק יכולת יוצאת דופן להזדהות עם הדברים שאותם הם חוקרים.
המדע הוא רק דרך אחת לפתח אמפתיה כזאת. לימוד מלאכה כלשהי יכול להוביל גם הוא ליכולת זו. נקודת המוצא היא ידע לכיד מבחינה הגיונית-לוגית על החפץ המיוצר ועל תהליך העבודה הנדרש כדי לייצרו. כשלומדים ליישם את הידע הזה בצורה מעשית, מפתחים כלפי כלי העבודה והחומרים הרגשה שמתעלה מעל כל ידע הגיוני. זו בדיוק המהות של בעל מלאכה: ההרגשה. הידע שלו במלאכתו והזיקה שלו אליה הם דברים שניתן לרכוש רק באמצעות תרגול ממושך וממושמע. אי-אפשר להפוך לבעל מלאכה רק באמצעות למידה תיאורטית. לימודי אמנות גם הם דוגמה מצוינת. בהתחלה לומדים מערכת חוקים הגיונית ולכידה, ואחרי שנים של תרגול רוכשים זיקה לאמנות המתעלה מעל הכללים הללו. יתרה מכך: הכללים הופכים, בסופו של דבר, לנטל וצריך לזרוק אותם אל מעבר לסיפון. יש ביפן פתגם שאומר שצריך להגן על חוקי האמנות רק למשך הזמן הדרוש כדי לדעת לרסק אותם. מסאקי הטסומי, רב אמן בנינג’יטסו – אמנות לחימה יפנית, המכילה מגוון רחב מאוד של טכניקות תקיפה והגנה, ושימוש במגוון רחב של כלי נשק – אמר שיש ללמוד את הטכניקות של אמנות הלחימה שלו רק כדי לשכוח אותן בסופו של דבר. שיכחת הכללים קשה יותר מאי לימודם, אבל היא הכרחית. מי שעדיין צריך לחשוב על טכניקות בשדה הקרב, ימות. אותו רב-אמן גם קבע שתרגול ממושך של אמנויות לחימה מוביל להבנה שלכלי נשק יש רצון משלהם ושלעולם אסור לשעבד אותם. לכל חרב יש אופי משלה, רצון לנוע בצורה מסוימת; רק אם נרצה להרגיש לאן הנשק שלנו רוצה להגיע, הוא יעשה את מה שאנחנו מצפים ממנו.
ליכולת האמפתית יש תפקיד גם ביחס לגוף שלנו. הגוף שלנו, במהותו, זר לעצמנו. הוא מגיב לכל מיני גירויים – אוכל, אנשים אחרים, מצבים שונים – ועושה זאת באופן אוטונומי, בלא ידיעתנו או רצוננו. אנו יכולים ללמוד להרגיש את הגוף שלנו לאורך כל ימי חיינו, אם באמצעות אמנויות מבוססות-תנועה או מדיטציה, אם על ידי התבוננות בהשפעותיהם של כל מיני גורמים – תזונה, פעילות גופנית וכדומה – על הגוף שלנו, ואם על ידי תמלול של החוויות שלנו במהלך טיפול פסיכואנליטי. מי שמקשיב לגופו ולומד להבין את שפתו, מחזיק במפתח לבריאות טובה. היכולת לחוש את הגוף שלנו חשובה יותר מכל תרופה – וגם מכל ידע רציונלי “אובייקטיבי” כמו, לדוגמה, הקפדה על תזונה בריאה.
באותו אופן, האדם צריך להכיר את עצמו כיצור פסיכולוגי, כמפגש של חוויות סובייקטיביות, מחשבות ורגשות, במיוחד בהקשר להתעוררותם של כל אלה ביחסים עם אחרים. היכולת לחוש חוויה, לנסח אותה במילים ולהביע אותה בסיפור לאחר, היא ליבת קיומנו כבני אדם. אנו קיימים כבני אדם כאשר אנו יכולים לתת משהו מהאינדיבידואליות שלנו לאחר באמצעות דיבור מלא, שבו משהו מהאנושיות שלנו רוטט ומהדהד. דרך אמנות הדיבור המלא – שהיא האמנות הנלמדת, למשל, בטיפול הפסיכואנליטי – אנו מסוגלים לממש קשר אמיתי עם אחרים ועם העולם הסובב אותנו (בלי לאבד בכך את עצמנו).
בלב הדברים, יש משהו שלעולם לא ניתן ללכוד אותו באופן מוחלט בקטגוריות של ההיגיון, ולכן יש לנסח אותו בכל פעם מחדש. כל ניסיון לבטא את הדבר במילים יצליח באופן חלקי בלבד, אם בכלל;
אמנות זו גם מאפשרת לנו כבני אדם, ואף לתרבות ולחברה, להתייחס אחרת אפילו למוות. בתוך ראייה מכנית-ביולוגית-רדוקציוניסטית של האדם, סבל, ריקבון ומוות יכולים להיות רק חסרי משמעות; אי אפשר לראות בהם דבר שיכול ללמד אותנו משהו.
זו אולי הבעיה הגדולה ביותר של הנרטיב המכני הגדול: האדון האולטימטיבי של העולם תחת השמש – המוות – לא קיבל בו את המקום הראוי, והוא לא אוהב את זה. הדירו אותו מהסיפור, ולכן הוא מהלך עלינו אימים ויוצר תגובות קדחתניות לכל איום – בין אם מדובר בטרור או בנגיפים – שבסופו של דבר פוגעות בנו יותר מן הבעיה עצמה.
בלב הדברים, יש משהו שלעולם לא ניתן ללכוד אותו באופן מוחלט בקטגוריות של ההיגיון, ולכן יש לנסח אותו בכל פעם מחדש. כל ניסיון לבטא את הדבר במילים יצליח באופן חלקי בלבד, אם בכלל; כל מפגש חדש מביא עמו מילים חדשות, מילים שנולדו ישירות מהמגע עם המושא. “האמת תמיד חדשה”, אמר מקס ג’ייקוב.
התרבות שלנו תוכל לתת למוות מקום לא על ידי מציאת נרטיב גדול חדש, אלא על ידי טיפוח אמנות הדיבור האינטגרלי ועל ידי יצירת מגע עם המושא. החיבור עם האחר ועם העולם, ההדהוד עם השלם הגדול יותר, מסירים את האילוצים הצרים של האגו. במילים אחרות, אם נוכל להתחבר למה שנמצא מחוץ לעצמנו, להיות מסוגלים לחרוג מהגבולות שלנו, או אז עולם החוויה שלנו יתרחב לקיום הנפרש ללא סוף בזמן ובמרחב. באמצעות תהודה עם המישור הגדול יותר, אנו משתתפים בנצחיות היקום, כמו קנה סוף המרשרש באוויר הנצחי של החיים.
המפגש עם האובייקט מייצר אמת. זה נעשה דרך דיבור המתחדש כל העת, שמאפיין הליבה שלו אינו מהימנותו הלוגית, אלא הדהודו עם הדבר שהוא עוסק בו. שירה – לפעמים שטותית מנקודת מבט לוגית – יכולה לשאת הרבה יותר אמת מאשר שיח שנבנה אך ורק מסילוגיזם (היקש; שיטת הוכחה שבה ניתנים שני משפטים ומתוכם מסיקים משפט שלישי).
האמת הפכה למושג אנכרוניסטי – היא נשמעת כמו מילה מיושנת. ב”אומץ האמת” עורך הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו הבחנה מעניינת בין רטוריקה לאמת. אדם שמשתמש ברטוריקה, הוא אומר, מנסה לעורר אצל אחר רעיונות ואמונות שאינו שותף להם בעצמו. אצל מי שמקפיד על אמירת אמת, ההפך הוא הנכון. הוא מנסה באמת בתמים להעביר רעיון או חוויה שחיים בתוכו אל האחר באמצעות הדיבור שלו; הוא מנסה לגרום למשהו שהוא מרגיש בתוכו להדהד בתוך האחר.
במאות האחרונות, ובמיוחד בעשורים האחרונים, המרחב הציבורי מתמלא ברטוריקה. כבר התרגלנו לרטוריקה של פוליטיקאים: אף אחד לא מצפה אפילו שהם ינסו לממש את הבטחות הבחירות שלהם במהלך כהונתם. בטווח הארוך, האוכלוסייה פשוט משלימה עם כך: שיח בחירות של פוליטיקאי משמש רק לשכנוע. זה נכון גם לגבי פרסומות כמובן. רק אידיוט מאמין שהן מעניקות תמונה מדויקת של המוצר שהן מנסות לקדם. יתרה מכך, במהלך משבר הקורונה, למדנו שזהו גם המצב באשר לאלה המציגים עצמם כמדענים. מובטח לנו שיחזרו בהם מחר מכל מה שהם אומרים בנחרצות היום.
המהפך האמיתי שהחברה שלנו זקוקה לו הוא התנערות מהרטוריקה ופנייה נחושה אל האמת כעיקרון מנחה. פוקו הבחין בארבע צורות של אמירת אמת: נבואה, חוכמה, טָכנָה ופרהסיה: כל אחת מהארבע קשורה ליכולת להדהד עם מושא, לגרום לתהודה להישמע בדיבור כן ולהעבירה הלאה לאחרים. נבואה היא כוח חיווי שאינו מגיע מהבנה לוגית, אלא – כפי שהציע המתמטיקאי ופילוסוף המדע הצרפתי אנרי פואנקרה – מהיכולת לחוש את הסיפור שאוחז במציאות. חוכמה היא היכולת לשמור על שתיקה ולאפשר לזולת לשמוע את דבריו שלו. טכנה היא היכולת לדבר בצורה נכונה מבחינה טכנית, לייצר שיח לוגי-עובדתי המשקף בצורה נאותה את מבנה המושא שאליו הוא מתייחס. ולבסוף, הפרהסיה מתייחסת לאומץ לבטא בפומבי מילים שחודרות את השיח המוטעה של החברה. הערכה מחודשת של תופעת אמירת האמת תהיה המרד המושלם להתקדמות המהפכה הנחוצה לנו על מנת להתגבר על הנטייה לטוטליטריות הטבועה במסורת הנאורות.
***
לסיכום העניין, ייתכן שנשאל את עצמו: האם זה לא מסוכן לוותר על הרציונליות כאידיאל? ובכן, שאלה זו מעוררת בי הרהור קטן. 35 אלף ילדים מתים מרעב בעולם מדי יום. מדוע עובדה זו אינה מכעיסה את ההמונים, בעוד נגיף כן עושה זאת? בהשקפתנו הרציונלית על האנושות, מדוע שלא נציל את חייהם הצעירים של רעבים אלה במחיר נמוך בהרבה מזה שנדרש כדי להילחם בנגיף הקורונה, וזאת בלא סיכון של אובדן חירויות האזרח ובלי הסכנות הכרוכות בהתערבויות רפואיות ניסיוניות? האמת הבלתי נוחה היא שאף אחר לא נבהל בגלל ילד שגוסס בצדו השני של העולם. הרציונליות וההומניזם של הנאורות הם במובנים רבים לא יותר ממסכה ומעלה תאנה. וכשמציצים מאחורי עלה התאנה של הרציונליות מגלים שם את החטאים האנושיים העתיקים.
תפיסת עולם רציונלית אינה מונעת מאיתנו לתת דרור לחשיבה חסרת היגיון. להפך, היא מונעת מאיתנו לזהות את חוסר ההיגיון, ובכך מאפשרת לו להגיע לממדים גרוטסקיים. לעומת זאת, מי שמודע לגבולות האינטלקט שלו הופך בדרך כלל לפחות יהיר וליותר אנושי, ומי שמסוגל יותר לאפשר לאחר להיות שונה. המודעות לכך ששום היגיון אינו מוחלט היא התנאי המקדים לחירות נפשית. הפער הזה בהיגיון נותן מרחב לסגנון משלנו ולרצון ליצור. “הבראתי תוך כדי יצירה” – כך תיאר גתה את התרופה שלו נגד המחלה, שהיא החיים.
אז אולי זה יכול לעבוד גם נגד נגיפים? תהיה אשר תהיה התשובה לכך, תרופה זו מבטיחה שנוכל לכבד את הזכות לחופש הביטוי ואת הזכות להגדרה עצמית בלי להרגיש מאוימים זה מזה. יש לה פוטנציאל להפחית חרדה, אי-נוחות, תסכול ותוקפנות, וכל זה בלי להזדקק לקיומו של אויב כלשהו. בשלב הטוב הזה כבר איננו צריכים לאבד את עצמנו בתוך ההמון כדי לחוות משמעות וחיבור, וכך חורף הטוטליטריות יפנה את מקומו לאביב חדש של חיים.
תגובות