היום הראשון: שרים למלך ביער השחור

שבת בבוקר. ווילי ואני נכנסים לאיזו מאפייה שכונתית בכפר קטן בדרום גרמניה, מזמינים קפה ופרצל חמאה ומתיישבים על הבר, כמו שני אנשים נורמלים בתחילתו של סוף שבוע רגוע. “לאן אתם נוסעים עם המכונית הצבעונית המגניבה הזאת?” שואלת אותנו אישה צעירה תוך כדי ניגוב פרצופו הקטן של ילד, שהיה מרוח בריבת תות. “למרקש”. היא מהנהנת בראשה בחצי חיוך. או שהיא לא מאמינה לנו, או שאין לה מושג איפה זה מרקש.

תוך כדי לעיסת הפרצל אני בוהה באישה הזאת ובילד שלה, בזוג המבוגר החטוב שנכנס למאפייה אחרי רכיבת בוקר על אופניים, ובאבא עם צמד ילדות בלונדיניות שמקבלות במתנה מהאופה שתי סופגניות קטנות מלאות בריבת תות. איזה כיף להם, אני חושבת בליבי, הם חיים בתוך בועה מוגנת. האם הם מעריכים את העובדה שהילדים שלהם מקבלים סופגנייה מלאה בריבת תות במתנה? או את העובדה שהם יכולים לקום בבוקר ולתכנן את היום ואת החודש הבא, ואת החופשה השנתית שלהם? האם הם מעריכים את השגרה הלא מופרעת שלהם? את היכולת להתפרנס בכבוד? את הפעולה היומיומית שבה הם צועדים למאפייה השכונתית וקונים לחם טרי ועוגות לארוחת הבוקר המשפחתית?

אנחנו מגיעים עם “מאדי”, המכונית הצבעונית ביותר בעולם, למוזיאון המכוניות של ריינר ואוטה בטובינגן, עיר במדינת באדן-וירטמברג שבגרמניה. הם מארחים אותנו השנה לטקס ההזנקה של הראלי. חברי המרוץ כבר שם מצפים בהתרגשות ומחליפים ביניהם בובות פרווה מצחיקות כמתנה וכברכת הדרך.

השנה אנחנו ראלי ממש קטן ומשתתפים בו צוותים מגרמניה, מאוסטריה, משוויץ וגם שני צוותים מישראל – סך הכל 24 אישה ואיש אוהבי מסעות, מכוניות ובני אדם. אחרי שאנחנו תולים את הדגלים והבאנר של המסע אני עומדת על הבימה הקטנה לצידם של ווילי ושל ריינר. מולנו עומדים כל אנשי הראלי ובני משפחה שהגיעו להיפרד.

אני מביטה על החבר’ה הישראלים שהצליחו להגיע למרות ביטולי הטיסות והמצב הבלתי אפשרי ששורר בארץ. אני שמחה שהם יוצאים איתי למסע הזה ומתרגשת עבורם וגם עבור עצמי. זוכרת את המסעות הראשונים שלי. את התחושה המטורפת והנורמלית בו-זמנית של מעבר חופשי בין מדינות, חציית גבולות ללא מחסומים. ללא פחד. התחושה שמותר ואף רצוי לעשות לפעמים שטויות. לא לקחת את עצמנו, את המכוניות שלנו ואת החיים כל כך ברצינות. תחושת שייכות לקבוצת אנשים אקראית מכל העולם שהמכנה המשותף שלהם הוא לא לאום, מדינה, מגדר או דת, אלא אהבת מסעות ואהבה בסיסית ופשוטה למכוניות ישנות.

אחרי הברכות אנחנו נותנים את האות וכולם נכנסים למכוניות הישנות המקושטות שלהם ומתניעים. דגל המסע מונף באוויר והופ. יוצאים לדרך. תחנת המפגש הבאה לפני פריז היא טירה סודית ביער השחור. הצוותים מגיעים לטירה לפי הוראות שקיבלו מאיתנו ועכשיו עליהם לחפש את המלך ולקבל ממנו את ספר הדרך, שבלעדיו אי אפשר לעשות את המסע הזה.

הם מסתובבים בחדרי הטירה וכשהם מוצאים את המלך הם מנגנים לו שיר בכלי נגינה שהביאו עימם. מתברר שהשנה אף אחד ממשתתפי הראלי לא ניחן בחוש מוזיקלי עילאי, ומהטירה בוקעים עכשיו צלילים צורמים שמרעידים אותה יחד עם פרצי צחוק רמים. שני הצוותים הישראלים מתחברים למופע מרשים של “הבה נגילה”, מקבלים את ספר הדרך בעברית ויוצאים לדרך.

אחרי שהמסע יוצא לדרך, ווילי ואני יושבים בטירה עם המלך והמלכה וזוללים ביחד פרוסות אימתניות של “עוגת היער השחור”. באיזשהו שלב אני בועטת קלות ברגלו של ווילי ומראה לו את השעה. שנינו יודעים שגם אם אנחנו מארגני המסע, אין לנו קיצורי דרך וגם לנו מחכות בסבלנות שבע שעות של נהיגה בדרכים צדדיות, עם המכונית הצבעונית בעולם, שמלווה אותנו במסע הזה כבר פעם שניה.

נדמה שהכבישים התקשטו לכבודנו במרבד אינסופי של עלי שלכת בגוונים של כתום, השמש מסתתרת מאחורי העננים ומדי פעם שולחת קרניים מלטפות של חום ואור. אנחנו עולים על כביש 500 היפה החוצה את היער השחור, צבעי השלכת מתחלפים לירוק עז והכבישים מתפתלים. בכל עיקול של הכביש מתגלים שמיים תכולים זרועי ענני כבשים. אנחנו חוצים את הריין וממשיכים לדהור בכבישים הקטנים של צרפת בין טרסות מכוסות כרמים. פה ושם מציצים אלינו ביופיים הכובש אשכולות ענבים ששרדו על השיחים לאחר הבציר.

לקראת חשיכה אנחנו מגיעים לעיר החביבה אפרנאי (Epernay) היושבת בלב חבל שמפיין. אנחנו משאירים את מאדי בפינת רחוב ויוצאים לתור את העיר החמודה. במקום טרנדי במרכז העיירה אנחנו מזמינים בקבוק שמפנייה, כמו שני אנשים נורמלים שסיימו יום עבודה סטנדרטי של שבע שעות. רק לקראת חצות אנחנו מצליחים למצוא מלון זול ביציאה מהעיר ונרדמים כמו שקי תפוחי אדמה.

היום השני: סיבוב ניצחון וערק איילים

אחרי ארוחת בוקר של קפה וקרואסון שעטנו לכיוון פריז. הכניסה לעיר היתה פקוקה וזחלנו בעצלתיים למרכזה. הספקנו לפגוש חברים ישראלים בבית קפה פריזאי חמוד ואז התארגנו לקראת המשימה המסורתית שלנו בפריז.

בדיוק בשעה 21:21 נעמדנו במקום אסור באמצע “כיכר שארל דה גול” וחיכינו לצוותים שלא איחרו להגיע בזה אחר זה. וכשהגיע אלינו שוטר ואמר שאסור לנו לעמוד שם, כאילו לא ידענו, התחלנו במשימה: נסיעה של 11 סיבובים פרועים וניסוי צופרים סביב שער הניצחון.

אחרי חמישה-שישה סיבובים אנחנו עוצרים בצד, אני נעמדת על המכונית ושולפת את המצלמה. כשהמכונית של מיקה ולילך הישראליות נכנסת לי לפריים של שיירת המכוניות הרעשנית – הלב שלי מתמלא אהבה. מיקה, כמו אנשים צעירים רבים, איבדה את חברתה הקרובה יעל שהיתה תצפיתנית, ואת רגב שנרצח במסיבת הנובה. אלון אהל, חבר נוסף שלה עדיין מוחזק בשבי בעזה. מיקה היא יצור מתוק ושברירי ונדמה לי שקשה לה לגשר על הפער בין מה שקורה פה למה שבלב, בין הרצון לשמוח לכאב המשתק. והנה היא עכשיו נשענת על חלון המכונית המסתובבת סביב שער הניצחון, מפריחה בועות סבון וחיוכים לכל עבר, כשמתוך המכונית בוקעת מוזיקה ישראלית בפול ווליום.

לילך, החברה בצוות של מיקה – בחורה חריפה ומתוקה – מפונה מביתה בצפון זמן רב, ללא עבודה או עתיד נראה באופק. היא נודדת באירופה כבר כמה חודשים והנה היא עכשיו נוהגת במכונית החמודה שקנינו להן במהירות ובמיומנות, עם כתר של מלכה מ”בורגר קינג” (שתיהן טבעוניות), שרה בקולי קולות “אתה תותח… “

אחרי שהשלמנו את הסיבובים סביב שער הניצחון ודקה לפני שהשוטר החביב עצר אותנו שוב, נסענו לחניון הלילה שלנו ביער בולון. בכוחות משותפים הצלחנו להזיז גזע עץ שחסם את הכניסה למתחם דשא שהיה מושלם עבורנו.

ישבנו כולנו סביב שולחן ארוך מאוד מתחת לירח, סטפן הגיש לנו וודקה ואבקת סוכריות חמצמצות, והסביר לנו איך לתפעל את השילוב המזעזע; קודם מרוקנים את האבקה לפה ונותנים לה להתמוסס ואז מוסיפים לתערובת בפה את כוסית הוודקה בלי לבלוע עדיין. מנערים את הראש כמה פעמים עד שהתמיסה מתערבלת בחלל הפה, ורק כשהתערובת מאיימת לפרוץ דרך האף – רק אז בולעים. לא ממליצה לכם לנסות בבית, אבל מודה שגם אני שיתפתי פעולה בשם ערך שמעולם לא התחנכנו עליו, שבעינינו הישראליות נראה אינפנטילי ומטומטם – הערך לעשות שטויות שלא תורמות כלום לאף אחד רק בשביל הכיף. בדיוק כמו הראלי הזה שלנו.

חיים ותמי, הצוות הישראלי השני במסע, הביאו איתם מהארץ בקבוק ערק איילים וגם הם העבירו שוטים מהמשקה לכל החברים. מצד הגרמנים לא נרשמה התלהבות אבל היתה פתיחות, ואפילו כמה אמיצים שהתגברו על הרתיעה מטעמי האניס ובשם החברות, כדי שחיים לא ייאלץ לשתות את הערק לבדו, גם הם הורידו שוטים של ערק ששיבש את חוש הטעם והריח שלהם לימים הקרובים.

בהמשך הערב אני זוכרת במעורפל שרקדנו לצלילי להקת אבבא ושרית חדד, התחבקנו וגם קצת בכינו ואז הצצתי בנייד וראיתי שכבר שלוש בבוקר. ולא היה אכפת לי, אפילו שידעתי שמצפה לנו מחר עוד יום נסיעה ארוך ומאתגר.

היום השלישי: שני באה איתנו

אני יושבת בחדר מלון קטנטן איפשהו בין פריז לבורדו. אין לי מושג איך קוראים לכפר הזה וזה גם לא ממש אכפת לי. אני עייפה משבע שעות נהיגה וכמעט נרדמת על המחשב האומלל שלי, שמורגל במסעות וסופג אין סוף חבטות ומעיכות ומדבקות צבעוניות, אך ממשיך לשרת אותי בנאמנות בלי להתלונן.

זה בסך הכל היום השלישי למסע ונדמה שחלף כבר לפחות שבוע מההזנקה. הבוקר התעוררתי באוהל בגן ציבורי במרחק של כעשר דקות משער הניצחון. כפות הרגליים שלי עדיין היו קפואות מהלילה, הכל סביבי היה שקט. נדמה שכל אנשי הראלי יצאו לדרכם ורק אני עוד מכורבלת בתוך שק השינה המחורבן. הבטתי החוצה וכל מה שהצלחתי לראות זה את שני, בת אחותי שנרצחה ב-7 באוקטובר, מציצה אליי ממדבקה על המכונית הצבעונית בעולם. דמעה קטנה חמקה לה ונספגה בשק השינה שהיה לח בכל מקרה.

זמן קצר לפני ההזנקה החלטתי שהשנה אני לוקחת איתי את שני למסע. הדפסתי מדבקות, הכנתי לי שרשרת עם תליון שהיה שלה, ורק אחרי שאזרתי עוז כרכתי סביב גופי את פאוץ’ העור שלה, שמאז שנודע לנו שאינה בחיים חיכה לי עמוק בתוך ארון עץ עתיק. רק אז הבנתי שהמסע הזה מתחיל במולדת של סבא אחד שלה, ומסתיים במולדת של סבא שני.

ווילי חוזר לאוהל ואני מבינה שהגיע הבוקר פקח למחנה שלנו, שביקש מכולם להוציא את כל המכוניות החוצה. ווילי הסביר לו שאני עדיין ישנה ושאם הוא מוכן לקחת סיכון הוא מוזמן להיכנס לאוהל ולהעיר אותי. אני יוצאת מהאוהל עם שמלה ונעלי קרוקס ורודות והפקח החביב שלא לוקח סיכונים עומד שם, מביט בי בביישנות ומחייך. הוא מחכה בסבלנות שנקפל את האוהל, נארוז את שקי השינה ונעמיס הכל על המכונית הצבעונית בעולם. כשאנחנו יוצאים מהמתחם הוא מנופף לנו בידו ומחזיר את בול העץ למקומו. השעה כבר מאוחרת ואנחנו יוצאים בנסיעה רצופה של שש שעות לכיוון בורדו.

היום הרביעי: יין מתוק, דמעות מלוחות

עכשיו אנחנו בדרך מאותו כפר נידח שלעולם לא אדע את שמו לכיוון בורדו. אין לי ברירה אלא להרגיל את המחשב שלי לעבוד תוך כדי נסיעה. הוא מתלונן על בחילות אבל אני מעודדת אותו להתאפק, כי הדד ליין עבר ולא מעניין את העורך שלי שבקושי הספקתי לשתות קפה בבוקר, ולא החלפתי בגדים כבר יומיים. ושהמסע קשה לי יותר ממה שחשבתי; חמש וחצי שעות נסיעה בדרכים קטנות ובנופים יפים שמעלים בי זכרונות קשים מהדרך הזאת לפני שנה. הפער בין היופי לכאב הפרטי שלי. בין הקסם לשבר. הפער הזה חונק אותי. השארתי בדרך הזאת שובל דמעות שלא יבשו, חלקיקי כאב שננעצו בגופי ששלפתי אחד אחד, ושברים של לב שמתאחה אט אט.

לקראת ערב אנחנו מגיעים לחניון הלילה שלנו ביקב יפהפה בפאתי בורדו. מארי פייר מארחת אותנו לביקור ביקב המשפחתי הוותיק ולטעימת יינות. אני לא חסידה של יינות מתקתקים אבל ביין של מארי פייר יש תבלינים סודיים שגורמים לי לדמוע. לגימה לי. לגימה לשני. לגימה לי והדמעות המלוחות שלי צונחות ישר אל תוך הכוס ומאזנות את מתיקות היין.

היום החמישי: הכפר הכי מכוער בספרד

לקח לי זמן להפשיר מהלילה. הטמפרטורה בחצר היקב צנחה, האוהל האומלל שלנו התכסה במעטה קרח דק ושק השינה המחורבן שלי הצדיק את התואר שהענקתי לו. אנחנו נוסעים כשעה וכשהשמש מפסיקה לשקר אנחנו עוצרים לצד הדרך לפיקניק של בגט, קממבר וכוס יין מתקתק מהיקב של מארי פייר.

המחשב שלי עושה סימנים שקשה לו. לא הטענתי אותו כבר כמה ימים והבטרייהו מתחילה להבהב. אני ממשיכה להקליד לקרבו מילים בקצב מהיר תוך כדי נסיעה בדרכים שלעולם לא אוכל לספר עליהן, כי הפרצוף שלי תקוע במקלדת.

אנחנו שועטים לכיוון מדריד ואני במרוץ עם עצמי לדד ליין של העיתון. כשאנחנו מתחילים לטפס על הרי הפירנאים המחשב שובק חיים. אני מרימה את עיניי ומתרגשת לנוכח ההרים הגבוהים והמרשימים המקיפים אותנו מכל עבר. עיירות ספרדיות מתוקות עומדות בצידי הכביש המתעקל, השירים ברדיו משנים שפה וגם השלטים.

אני מחבקת את פאוץ’ העור שעל מותניי וחושבת עליה. ועליי. ועל כל אותם אנשים שנפצעה נפשם ונפלה רוחם. על מיקה שמסתובבת בעולם עם עצב תהומי בעיניים. ולילך הנודדת בדרכים שעם כל חיוך ושמחת החיים שלה תלויה לה תמיד דמעה קטנה בזווית העין. על עמית וצביאל שהמסע הזה היה החלום שלהם והם כבר הגיעו לגרמניה, וברגע האחרון קיבלו קריאה מהצבא ונאלצו לוותר על המסע ולחזור להילחם בלבנון.

אחרי נהיגה של שש וחצי שעות, לילה קפוא כמעט ללא שינה ועייפות מצטברת, אנחנו מחליטים לעצור בכפר הבא אפילו אם הוא ממש מכוער. אנחנו עוצרים בכפר ספרדי שכוח אל ומכוער יותר ממה שיכולתי לדמיין, שיש בו בדיוק מלון אחד ונותר בו בדיוק חדר אחד עם מיטה אחת ואינטרנט. אני צונחת ונרדמת, והלב ממשיך לפעום.