“לא בשביל זה פניתי לרפואה”

הצוותים שהוקצו לנו והרכיבו את מחלקת הקורונה היו צוותים שהגיעו ממחלקות אחרות… ומהסיבה הזאת לא ידעו לקחת את המדדים שאנחנו כרופאים זקוקים להם כל כך כדי לבצע את ההחלטות שלנו.

כמות הצוותים לא היתה תואמת את כמות החולים. באופן תמידי במחלקה היו לנו ארבע שעות מתות בממוצע, כלומר שעות שאין אף אחד במחלקה. לעיתים תכופות היינו נתקלים במצבים שבהם חולים הופכים להיות לא יציבים… ולעיתים המנקה, או מי שנכנס באופן רנדומלי ומקרי לחלוטין מגבלים שמטופלים כאלו ואחרים מתו כבר זמן מה ובעצם לא הייתה תשומת לב רפואית. כמובן שאותם חולים שמתו באופן לא הגיוני (הוא מתכוון להגיד שהם מתו מחוסר תשומת לב ולא מקורונה) נספרו גם בתור מתי קורונה.

במקרה אחר של חבר שהוא כירורג, היה לו מטופל שמת מאיזשהו סיבוך כירורגי בלבד, גם הוא חתם בטופס הפטירה שסיבת הפטירה שלו הייתה כירורגית נטו, ולאחר מכן הוא נדרש לשנות את האבחנה שלו לקורונה. הוא לא הבין מה ההגיון ונלחם עד כך שהוא הגיע למנהלת ביה”ח שדרשה ממנו פשוט לשנות את סיבת הפטירה נקודה. או זה, או בעיות. כמובן שהוא אמר אני רופא, אני לא יכול מבחינה אתית לרשום משהו שהוא לא נכון.

אחד הדברים שמאוד הפריעו לי ברמה הרפואית היה שנדרשנו בתחילת הדרך להגיע לבצע הנשמה במטופלים בסטורציות שבכל מצב אחר הן גבוליות וחלקן אפילו מוגדרות בהרבה מקרים כתקינים, או כתקין מהמקום שיכול להיות גם שיבוש בבדיקה של הסטורציה. הטענה לכך היתה שיש נטייה לחולי קורונה להידרדר מאוד מהר. צריך לקחת בחשבון שהנשמה זה דבר הורג, עם נטייה להרוג. אני נמנע מהמושג “גזר דין מוות” כי בסופו של יום הנשמה מטרתה לעזור ולהיות איזשהי אופציה אחרונה למטופל כדי להציל אותו אבל כעיקרון הנשמה לוקחת את הנשימה העצמונית, האוטונומית של המטופל. הוא אמנם מקבל חמצן מהמכונה אבל מצד שני הוא מאבד את היכולת מבחינת השרירים – שרירי הנשימה, לעבוד ואחר כך להיגמל ממכונת ההנשמה זה דבר שהוא מאד קשה, בעיקר לאנשים מבוגרים. ומהסיבה הזאת עדיף להמנע כמה שיותר מהנשמה ולהשתמש בה באמת במידת הצורך. אבל בטח לא במצבים שהם עם סטורציות תקינות.

אני הנשמתי מטופלת שלא הרגשתי בנוח להנשימה וקיבלתי הוראה להנשימה נפטרה… כשראיתי מטופלים שלדעתי לא זקוקים להנשמה – כל עוד לא הנשמתי אותם – הם התשחררו לביתם. במקרים שכן עברו הנשמה – רבים לא חזרו הביתה.

אלה דברים שמאוד מאוד חרוטים בזכרוני, כואבים. כי לא בשביל זה באתי למקצוע, לא בשביל זה פניתי לרפואה.

אנחנו פשוט הרגשנו.. שהרבה דברים במחלה, באחבון, בטיפול, בתמותה – מאוד מאוד מלאכותיים. כמו שהרבה סיבות של מוות הן לא היו קשורות לוירוס. הם מתו עם קורונה ולא מקורונה. הרבה סימפטומים שאני ציפיתי לראות שסיפרו לנו עליהם בתחילת הדרך שבגללם אנחנו ממהרים להנשים מוקדם מדי בסטורציות שבדר”כ המדידה שלהם מוגדרת כסבירה… את הסימפטומים האלה לא ראיתי. יש רק מטופל אחד אחרי בערך חודשיים שלושה שנתקלתי בו ואמרתי לכולם – הנה זה, זה קורונה, זה כן קורונה. שאר המטופלים לה היו כמו שסיפרו לנו בתחילת הדרך.

 בתחילת הדרך הבטיחו לנו ש-5% מהאוכלוסיה תמות מהוירוס. מי שיעשה חישוב על אוכלוסיה שמונה כמעט 10 מיליון אנחנו כבר מדברים במאות אלפים. אמרו לנו שאם הרפואה תהיה מאוד מאוד מעולה אז גם תהיה עדיין תמותה מהוירוס של 3% מרוב שהוא קטלני. מה שלכאורה דורש מאיתנו להיות אגרסיבים מאוד בטיפולים ולחפש דרךל מאוד אגרסיבית להתמודד, אגרסיבית כ”כ שהיא בעצמה גורמת לתמותה. כמו שאנחנו רואים היום בדיעבד, לאחר שנתיים ויותר אין לנו אפילו אחוז. אנחנו אחרי שנתיים עם כעשרת אלפים, שמתוכם מחצית, בתור מי שהיה שם במחלקה, מחצית מבחינתי מתו משיבה.

מחלקת הקורונה היתה מה שאנחנו קראנו בסלנג שלנו בקרב הרופאים – “הפח זבל של המחלקות האחרות” כל מיני חולים אחרים שהיו אמורים להיות חולים אונקולוגים והיו חיוביים לקורונה – אז הם פשוט היו זורקים אותם אלינו. אז במקום שהם ימותו במחלקה האונקולוגית לסרטן או כל מיני אנשים עם בעיות לבביות שנפטרו מאותן סיבות לבביות – במקום שיהיו במחלקה קרדיולוגית הם פשוט מתו אצלנו, עם תוצאת קורונה חיובית. ואז הוחלט שהם מתו בעצם מקורונה. בחישוב הכולל, מבחינתנו כרופאים, ושוב, זה קונצנזוס ביננו, בין רבים מאיתנו בואו נאמר, אחוז גבוה מהמספר שהוחלט לבסוף שמתו מקורונה – לא מתו מקורונה. 

אלפים”, אומר הרופא בסרטון. “אמרו לנו שגם אם הרפואה תהיה מאוד מעולה גם אז תהיה עדיין תמותה מהווירוס של 3%–מרוב שהוא קטלני. מה שלכאורה דרש מאיתנו להיות אגרסיביים מאוד בטיפולים ולחפש דרך מאוד אגרסיבית להתמודד, אגרסיבית כל כך שהיא בעצמה גרמה לתמותה…”. ואת הנקודה הזו הוא מסכם כך: “כמו שאנחנו רואים היום בדיעבד, לאחר שנתיים ויותר, אין לנו אפילו אחוז אחד של תמותה. אנחנו אחרי יותר משנתיים עם כעשרת אלפים מתים, שמתוכם – ואני אומר את זה בתור מי שהיה שם במחלקה – מחצית מבחינתי מתו משיבה. לא מקורונה!”.

פרוייקט העדויות נוזם והוקם על ידי אביטל לבני כדי להעניק במה ותמיכה לאנשים שנפגעו מחיסוני הקורונה, או שקרוביהם חלו או מתו לאחר החיסונים. לצדה נרתמו לפרוייקט עשרות אנשים שבעבודה מאומצת גבו והקליטו את העדויות של הנפגעים. מדובר באלפי ישראלים שניסו לספר על מה שעבר עליהם ועל משפחותיהם לרופאים שלהם במערכת הבריאות, ונתקלו בחומה של אטימות וציניות. אנשים שפנו אל כלי התקשורת בניסיון לשתף ולפרוץ את מסכת ההכחשה וההדחקה, ונחסמו. מטרת הפרוייקט היא להעלות את המודעות לקיומן של תופעות לוואי לאחר קבלת חיסוני הקורונה, ולאפשר לכמה שיותר נפגעים מהארץ ומהעולם לשתף את הסיפור האישי שלהם.

כבר נחשפנו וקראנו ושמענו במקומות רבים עדויות של אנשים שניסו להעלות את הסיפור שלהם, ונהדפו. כמו גם עדויות של רופאים שברגע שהעזו להשמיע ביקורת על האופן שבו התרחשו דברים מסוימים במחלקה שבה הם עובדים, קיבלו מיד רמזי אזהרה לפני פיטורים, או שאכן פוטרו. הפחד של אנשי המקצוע הרפואיים להעיד על מה שבאמת התרחש במחלקות הקורונה והאחרות נותר על כנו. רופאות ורופאים לא מדברים. ואם כן, אז בעילום שם, ותחת הרחקות והסתרות. המערכת אינה סובלת תופעות כאלה, ועל כולם ליישר קו. שלוש שנים מאז פרוץ הקורונה, סדקים ראשונים כבר מתגלים בחומת ההשתקה, הן בארץ הן בעולם, ועדיין הפחד עצום. על רקע הדברים האלה, מובאים כאן ציטוטים מתוך סרטון שצילם רופא מתמחה שעבר באחת ממחלקות הקורונה בארץ. קול נדיר. כעמיתיו, גם הוא בוחר לעשות זאת בעילום שם, להסוות את קולו, ולטשטש את פניו. אמנם הוא כבר התפטר מתפקידו כשלא יכול היה לשאת עוד את הדברים שראה והתבקש לעשות. ועדיין, הוא חושש לעתיד הקריירה שלו. לפניכם ציטוטים נבחרים מהעדות של הרופא. בסרטון המלא תוכלו לצפות בראש הכתבה.

וכך, בין היתר, מתאר הרופא וחושף את הדברים שהתרחשו בבית החולים דרך זווית הראייה האישית והמקצועית שלו:

“…הצוותים שהוקצו לנו והרכיבו את מחלקת הקורונה היו צוותים שהגיעו ממחלקות אחרות… מהסיבה הזאת הם לא ידעו לקחת את המדדים שאנחנו כרופאים זקוקים להם כל כך כדי לבצע את ההחלטות שלנו.”

“…כמות הצוותים לא היתה תואמת את כמות החולים. באופן תמידי במחלקה היו לנו ארבע שעות מתות בממוצע, כלומר שעות שאין אף אחד במחלקה. לעיתים תכופות היינו נתקלים במצבים שבהם חולים הופכים להיות לא יציבים ולעיתים המנקה, או מי שנכנס באופן רנדומלי ומקרי לחלוטין היו מגלים שמטופלים כאלה ואחרים מתו כבר זמן מה… בעצם לא היתה תשומת לב רפואית. אותם חולים שמתו באופן לא הגיוני (בשל העדר תשומת לב וכלל לא בטוח שמתו מקורונה ע.ש.) נספרו גם הם בתור מתי קורונה”.

“… במקרה אחר של חבר שהוא כירורג, היה לו מטופל שמת מאיזשהו סיבוך כירורגי בלבד, הוא חתם בטופס הפטירה שסיבת הפטירה שלו היתה כירורגית נטו. לאחר מכן הוא נדרש לשנות את האבחנה שלו ל–קורונה. הוא לא הבין מה ההגיון ונלחם עד כדי כך שהוא הגיע למנהלת ביה”ח שדרשה ממנו פשוט לשנות את סיבת הפטירה נקודה. ‘או זה, או… בעיות….’ כמובן שהוא אמר–אני רופא, אני לא יכול מבחינה אתית לרשום משהו שהוא לא נכון”.

“…אחד הדברים שמאוד הפריעו לי ברמה הרפואית היה שנדרשנו בתחילת הדרך להגיע ולבצע הנשמה במטופלים בסטורציות (מדד החמצן בדם. ע.ש.) שבכל מצב אחר הן גבוליות. חלקן אפילו היו מוגדרות בהרבה מקרים כתקינות… הטענה לכך היתה שיש נטייה לחולי קורונה להתדרדר מאוד מהר. צריך לקחת בחשבון שהנשמה זה דבר הורג, עם נטייה להרוג. אני נמנע מהמושג ‘גזר דין מוות’ כי בסופו של יום הנשמה מטרתה לעזור ולהיות איזושהי אופציה אחרונה למטופל כדי להציל אותו. אבל כעיקרון, הנשמה לוקחת את הנשימה העצמונית והאוטונומית של המטופל. הוא מקבל חמצן מהמכונה אבל מצד שני הוא מאבד את היכולת מבחינת שרירי הנשימה לעבוד. אחר כך, להיגמל ממכונת ההנשמה זה דבר שהוא מאוד קשה, בעיקר לאנשים מבוגרים. מהסיבה הזאת עדיף להימנע כמה שיותר מהנשמה ולהשתמש בה באמת במידת הצורך. אבל בטח לא במצבים שהם עם סטורציות תקינות… אני הנשמתי מטופלת שלא הרגשתי בנוח להנשימה. קיבלתי הוראה להנשימה והיא נפטרה… זאת בזמן שראיתי מטופלים שלדעתי לא זקוקים להנשמה – וכל עוד לא הנשמתי אותם – הם השתחררו לביתם! במקרים שכן עברו הנשמה – רבים לא חזרו הביתה”.

“…אלה דברים שמאוד מאוד חרוטים בזיכרוני, והם כואבים. לא בשביל זה באתי למקצוע, לא בשביל זה פניתי לרפואה… אנחנו פשוט הרגשנו שהרבה דברים במחלה, באבחון, בטיפול, בתמותה – היו מאוד מאוד מלאכותיים. הרבה סיבות של מוות הן לא היו קשורות לווירוס. הם מתו עם קורונה אבל לא מקורונה. הרבה סימפטומים שאני ציפיתי לראות שסיפרו לנו עליהם בתחילת הדרך (שבגללם ממהרים להנשים מוקדם מדי בסטורציות שבדרך כלל המדידה שלהם מוגדרת כסבירה) את הסימפטומים האלה לא ראיתי. היה רק מטופל אחד אחרי בערך חודשיים–שלושה שנתקלתי בו ואמרתי לכולם – ‘הנה זה, זה קורונה, זה כן קורונה!’ שאר המטופלים ממש לא היו כמו שסיפרו לנו בתחילת הדרך”.

“…מחלקת הקורונה היתה מה שאנחנו קראנו בסלנג שלנו בקרב הרופאים: ‘הפח זבל של המחלקות האחרות’. כל מיני חולים אחרים שהיו אמורים להיות חולים אונקולוגים והיו חיוביים לקורונה – הם פשוט היו זורקים אותם אלינו. ואז, במקום שהם ימותו במחלקה האונקולוגית מסרטן, או כל מיני אנשים עם בעיות לבביות שנפטרו מאותן סיבות לבביות, במקום שיהיו במחלקה הקרדיולוגית, הם פשוט מתו אצלנו, עם תוצאת קורונה חיובית. ואז הוחלט ונרשם שהם מתו בעצם מקורונה”.

“…בחישוב הכולל, מבחינתנו כרופאים, ושוב, זה קונצנזוס ביננו, בין רבים מאיתנו בואו נאמר, אחוז גבוה מהמספר שהוחלט לבסוף שמתו מקורונה – לא מתו מקורונה”.