כשהמדע חשוב יותר מהאדם

בחודש מאי 1927 החליט בית המשפט העליון האמריקאי, ברוב של שמונה נגד אחד, להתיר למדינת וירג’יניה לעקר בכפייה אישה צעירה בשם קארי בּאק. העתירה המפורסמת העמידה למבחן חוקתי שורה של חוקי סטריליזציה (עיקור) שנכנסו לתוקף מאז תחילת המאה ביותר מעשרים מדינות בארצות הברית. באק היתה נערה קשת יום מוירג’יניה שנאנסה בגיל 17 על ידי אחד מבני המשפחה האומנת שאצלה התגוררה. היא נכנסה ממנו להריון. בעקבות האירוע, היא הוגדרה “עבריינית מוסרית” ונשלחה למוסד סגור לאפילפטיים ולרפי שכל. היא הופרדה מבתה התינוקת ואושפזה לצד אמה הביולוגית, שהיתה יצאנית בעברה וסבלה מהתמכרות קשה לסמים.

החוק שעבר בוירג’יניה שלוש שנים לפני כן העניק לרשויות סמכות לכפות הליך עיקור על דיירי מוסדות חסות וטיפול שהיו בחזקת המדינה. בית המשפט העליון קבע בהחלטתו שלא היתה בכך הפרה בלתי מוצדקת של זכויות היסוד. “עיקור של הלוקים בשכלם,” כתב השופט הידוע אוליבר וונדל הולמס, “עשוי לתרום במקרים מסויימים לבריאותם של החולים ולטובת החברה.” הולמס אף העניק נופך הומני למעשה כשהוסיף שבמקום לדון את “הדגנרטים והאימבצילים” לחיי פשע ורעב, “על החברה למנוע מהבלתי-ראויים להמשיך ולהוליד אנשים מסוגם.” בהתייחסו לטענת החוקתיות מסכם השופט את דעת הרוב: “העיקרון שמצדיק התחסנות כפוייה רחב דיו כדי לתמוך גם בכריתה של חצוצרות הרחם.”

הפסיקה הזאת לא נולדה יש מאין ולא נבעה מעמדתם האקראית של כמה שופטים. היא שיקפה הלך-רוח מדעי ופוליטי שנהנה בעת ההיא משיא פריחתו. המושג “איגניקה”, שמשמעותו המילולית היא “גנטיקה טובה”, ריתק משכילים רבים וזכה לאהדה ניכרת בחוגי המעמד הגבוה בארה”ב. איגניקה היא פילוסופיה הדוגלת בסלקציה אנושית על בסיס תורשה. שורה של מוסדות מחקר כדוגמת “האגודה לחקר האיגניקה” קמו במימון של גופים פילנטרופיים כגון מכון קרנגי וקרן רוקפלר. פרסומים מדעיים מטעם מיטב האוניברסיטאות הוכיחו כביכול את תפקידה של הגנטיקה בקביעת “לא רק המאפיינים הפיזיים, אלא גם התכונות המוסריות, האינטלקטואליות והרוחניות של האדם.”

מחקרים שהתפרסמו בכתבי עת יוקרתיים טענו לקורלציה בין גודל המוח לבין אינטליגנציה. מדיסון גראנט, זואולוג בוגר אוניברסיטת ייל, ראה במחקרו על המהגרים היהודים והאיטלקים באמריקה הוכחה ניצחת לעליונותו של “האדם הנורדי”, שמהווה לדבריו את “מעיין הציוויליזציה”. הוא תמך בכל תוקף בעיקור המוני באמצעות “סלקציה קפדנית שתזהה את החלשים ותיפטר מהבלתי רצויים.” חוקי הטבע, הוא ציין, “מחייבים את הכחדתם של הבלתי כשירים (the unfit).”

הסופר והעיתונאי אדווין בלאק כתב בספרו על תופעת האיגניקה באמריקה: “זו היתה תנועה זוהרת של גברים בחלוקים לבנים ובחליפות שלושה חלקים שאיכלסו את בתי המחוקקים, בתי המשפט והקליניקות המהוללות. הם הפיצו עובדות מופרכות וניסחו חקיקה שהיתה מכוונת נגד חלקים ניכרים של אזרחי ארצם.”

“קורבנות האיגניקה,” ציין בלאק, “היו שחורים, יהודים, מהגרים, אינדיאנים, חולי אפילפסיה, אלכוהוליסטים, נכים, פושעים קטנים ומתמודדי נפש,” – וכן לבנים מהאיזורים המוזנחים והעניים של אמריקה “שהיו בלתי ראויים להתקיים בטבע.” בעקבות פסיקת בית המשפט העליון החלו מדינות רבות להוציא אל הפועל את מנגנוני האיגניקה לפי העקרונות שניסחו קברניטיה המדעיים, וביניהם מבחני האיי-קיו שתכליתם המקורית היתה לזהות את “רפי השכל” הנידונים לעיקור. כתוצאה מכך, באופן רשמי, כ-60,000 בני אדם עברו עיקור, רובם המכריע נשים – אם כי רבים משוכנעים שהמספרים האמיתיים גבוהים לעין ערוך.

שורשי האיגניקה נטועים באנגליה של המאה ה-19. הזרמים החדשים של החקר הביולוגי, ההיסטורי והאנתרופולוגי התגבשו אז לכדי אידיאולוגיה שתאמה את צרכיה האימפריאליסטיים של הממלכה. תומאס מאלתוס, אחד ממייסדי מדע הכלכלה המודרני ומבכיריה של חברת הודו המזרחית (תאגיד סוחרי העבדים והאופיום של האליטה הבריטית) פיתח את תאוריית התפוצצות האוכלוסין שמרכיבים ממנה זורחים עד היום בחוגי האקדמיה. הוא טען שבשל נחיתותם הגנטית של העניים מהווה התרבותם המהירה איום על הסדר ההרמוני של החיים. לפיכך יש למגר את הילודה העודפת ולתמוך במהלכיו של הטבע לאיזון האוכלוסיה באמצעות מחלות ורעב.

צ’ארלס דארווין העריך מאד את מאלתוס ואף אימץ את רעיון “מאבק ההישרדות” כעיקרון מוביל בתאוריית הברירה הטבעית. ללא קשר לערכה המדעי שירתה תורתו את האידיאולוגיה הקולוניאליסטית שלפיה כיבושיו של האדם הלבן הן האתחלתא-דגאולה של המינים המשועבדים, שנחשלותם היא פועל יוצא של גנטיקה פגומה. המתמטיקאי סר פרנסיס גאלטון, בן דודו של דארווין, חקר וגילה שאנשים משכילים ואמידים נוטים להעמיד צאצאים אמידים ומשכילים. מכאן הוא הסיק שהעוני והפשע הינם תוצרים בלתי נמנעים של אינטליגנציה תורשתית – ולא תולדה של תנאים כלכליים וחברתיים אשר נכפים על ידי כיבוש, דיכוי וניצול. מסקנתו היתה שיש למנוע מהעניים להתרבות באמצעות כלים של כפייה וחינוך.

רעיונותיו של גאלטון שטבע את המושג “איגניקה”, ריתקו את מלומדי האקדמיה בארה”ב. לקראת סוף המאה ה-19 התמודדה ארה”ב עם אוכלוסייה עצומה של עבדים משוחררים ועם גלי הגירה ממזרח ומדרום אירופה. הללו לקחו את התיאוריה צעד אחד קדימה. הם סברו שבמקום להמתין עד להיכחדותם ההכרחית של “הבלתי-כשירים, מוכי החולי והזיהום הגנטי,” יש לנקוט צעדים כדי להאיץ את מהלכיו של הטבע. כדבריו של מורם ורבם גאלטון: “מה שהטבע עושה באופן עיוור ואכזרי, האדם יכול לעשות באופן מושכל ואנושי.”

וכך היתה ארה”ב למרכז התוסס של האיגניקה העולמית. התקציבים שטפו, מוסדות המחקר שגשגו ומדינות רבות כבר החלו למיין, לאבחן ולעקר אנשים בקצב תעשייתי. תור הזהב האמריקני היווה השראה לאוניברסיטאות אירופאיות שהחלו לפתח תוכניות מחקר משלהן. גם בגרמניה הלך וצמח פרוייקט האיגניקה, שמומן בנדיבות על ידי קרן רוקפלר והגיע למימדים משמעותיים. מושגי הגזע והדם כערכים ביולוגיים וגנטיים התאימו לרוח הפוליטית שעמדה לכבוש את המדינה. בתחילת שנות השלושים, בטרם נבחר לקנצלר, שלח אדלוף היטלר מכתבים נרגשים אל מדיסון גראנט ולאון וויטני, ראשי החברה האמריקנית לאיגניקה, ובהם הביע את ההוקרה הרבה שהוא רוחש לעבודתם. את ספרו של מדיסון, The Passing of the Great Race””, כינה הפיהרר לעתיד: “התנ”ך שלי.”

אחד ממוסדות האיגניקה הרבים שנפתחו תחת שלטון הנאצים היה המכון לביולוגיה גנטית והיגיינה גזעית בראשות מדען בשם אוטמר פון פֶֶרשוּהר. בין תחומי העניין של המכון היו חקר אילנות יוחסין, חקר חיות וחקר תאומים. אחד מעוזרי המחקר החביבים עליו היה דוקטורנט נלהב בשם יוזף מנגלה. כעבור כמה שנים, בעת שהאחרון ניהל את המחקרים הסדיסטיים שלו באושוויץ, הוא דאג לעדכן את פטרונו בפרנקפורט. פון פרשוהר. במהלך המלחמה התקבל הנ”ל כחבר בחברה האמריקנית לאיגניקה ולאחריה מונה לפרופסור לגנטיקה אנושית באוניברסיטת מונסטר בלי שאי פעם נאלץ לתת דין וחשבון על חלקו בפשעי המדע הגרמני.

מטבע הדברים, לאחר מלחמת העולם השנייה ירד קרנו של מדע האיגניקה. העקרונות שלו זוהו עם האידיאולוגיה הנאצית, ועם מכונת ההשמדה שתוצאותיה המזעזעות נודעו ברחבי העולם. אבל המוסדות שהניפו את דגלו לא התפרקו, אלא המירו את זהותם ואימצו שמות כגון “גנטיקה” או “הנדסת אנוש”. מידת הנוכחות של האיגניקה המסורתית בממסד האקדמי העכשווי שנויה במחלוקת. מושגים כגון “פיצוץ אוכלוסין”, “תכנון משפחתי” או “פיקוח על הילודה” עדיין זוכים לפופולריות, אם כי הם עברו מתחום הביולוגיה אל השדות הסוציאליים והסביבתיים. בתחום המחקר הגנטי נבדקים הקשרים בין הקוד התורשתי של אדם לבין מאפייני התנהגותו ונסיבות חייו הכלכליים. לא מעט מדענים קוראים היום לנער מעל האיגניקה את שיירי עברה המביש ולהשתמש בעקרונותיה, כך לפי ויקיפדיה, על מנת “להרחיב את העיסוק המודע בהשבחת המין האנושי באופן התואם את את ערכי המאה ה-21.”

כך או כך, העלילה שנפרשה כאן על קצה המזלג לא רק ממחישה את התהומות שהמדע המאורגן עלול בקלות להתדרדר אליהם, אלא גם את ההכרח בפרספקטיבה ביקורתית ומושכלת לגבי טבעו, מאפייניו והתפקיד הדומיננטי שהוא ממלא בחיי החברה והפרט. זוהי ביקורת שאינה צריכה להיות מותנית בידע מדעי או בתארים פורמליים, אלא בהכרה היסטורית, בניסיון חיים, במצפון ובשכל הישר. המדע המודרני אינו ערב רב של חוקרים אקראיים שספונים במעבדותיהם ורכונים מעל מבחנותיהם המבעבעות, אלא מערך של מוסדות היררכיים המושפעים מרוח הזמן וקשורים בעבותות פיננסיות לרשויות המדינה ולתאגידים בעלי עניין.

האדם המצוי אמנם אינו מצויד בכלים הנדרשים לדון עם וירולוג על אודות טבעו של נגיף או על תפקודו הכימי של מוצר פרמקולוגי, ממש כשם שהוא אינו יכול להתווכח עם רב על דקדוקיה של ספרות ההלכה או להטיף לשמאי מקצועי על שוויה של קרקע חקלאית כלשהי. אבל בכל מה שקשור לשאלות מוסריות וחברתיות אין לדעתו של המומחה כל יתרון על שיפוטו האישי של האדם המצוי. והדבר נכון שבעתיים כשזה נוגע לגופו ולחייו האינטימיים. זהו אינו שעשוע תיאורטי, אלא לקח היסטורי והומני מהמעלה הראשונה.