כלב – פרק 5

פרק 5 | בוגרשוב עזה

(לקריאת הפרקים הקודמים)

פרק 5 | בוגרשוב עזה

אלומת שמש הסתננה בינות הקרשים שסוגרים על החלון ומעסה בעקשנות את עפעפיי להתעורר, אני נאבק זמן מה תוך גלישה איטית משינה להכרה רופפת ואז לערות, ומיד אני חש בחום גופו של כלב. הוא ישן מכורבל לצדי ועל אף שהגוף שלי דורש את ההרואין שמגיע לו בזכות, ואף על פי שאינני חולק על זכותו, אני משדל אותו להמתין עוד כמה רגעים על מנת לאפשר ליצור הקטן שלצידי לישון את שנתו. זמן רב חלף מאז חשתי חום גוף בסמוך אליי.

לעיתים בלילות אני עדין חש את קימורי גופה של זהר צמודים אל גופי, היא רצתה להמשיך לטייל ואני רציתי לחזור הביתה, לשנינו היה ברור שהאהבה שלנו לא חזקה מספיק כדי להתגבר על מאוויינו, יכולנו לספר לעצמנו סיפורים שעוד נחזור להיות יחד אבל כנראה שנינו לא היינו מהטיפוסים שמאמינים באגדות. אז הלכנו לאכול ארוחת ערב באסקוסה – מסעדה בקומה ה-13 עם נוף בלתי נשכח על כל מזרח טוקיו. הזמנו מנה של קבייאקי, סובה וסושי ובקבוק סאקה, והעברנו חוויות כמו ידידים טובים ולא כמו זוג מאוהב. זהר המשיכה לווייטנאם ומשם להודו, המיילים ממנה הלכו ופחתו אבל זיכרון הגוף שלה נותר בי, וכעת כלב מזכיר לי את חסרונה, את חסרונו של גוף אנושי לצידי.

הקווקזי הלך. עוד לפני שאני מרים את ראשי ופוקח את עיניי אני מרגיש שהוא איננו, יש באיש הזה אנרגיה שלילית שאני חש בהעדרה. אני מתיישב, כלב מתעורר אך נדמה שהוא עדיין מתפנק ומסרב למתוח את גפיו כמו שכלבים נוהגים לעשות ביקיצתם. אני מכין מנה ובוחן את מלאי הסם שנותר לי, להיום אני מסודר אבל מה יהיה מחר? יש לי את הכסף שהרווחתי אתמול, זה יכול לסדר אותי לשתי מנות נוספות אם לא אקנה לי שום דבר לאכול. העולם יכול להישרף אם המנה שלי מובטחת. אני מודע לחוטים שבהם ההרואין מרקיד אותי ויחד עם זאת אני שבע רצון במעמדי הנחות. העולם שבחוץ אכזר יותר מההתמכרות שלי. אני מותח את חסם העורקים על זרועי ומאגרף את כף ידי כדי שיהיה לי קל יותר למצוא עורק. מיום ליום, מזריקה לזריקה, העורקים שלי הולכים ונעלמים, שוקעים בתהומות גופי, הידיים שלי מחוררות כמו מסננת. באמצעות פד סטרילי אני מחטא את המקום באלכוהול ושנייה לפני שהמחט חודרת פנימה ליבי מחסיר פעימה, רגע כל כך נעים שיש בכוחו למחוק עשבים שוטים ולטעת תחתם אופוריה פרחונית.

אני מוציא את המחט, מחטא את המקום ומקפל את זרועי, סוגר את המחט במכסה גומי ומשיב את המזרק לכיס מכנסיי. אני מביט בכלב והוא עדין מקופל וחסר רצון לקום. “חבר עצלן מצאתי לי,” אני אומר והולך אל הכורסה שמול החלון האטום ומשליך עליה את גופי, מניח את ידי על מסעדיה המרוטים, נינוח מן הסם שמתפשט ונוזל ומחלחל בגופי ומציף לי את המוח. אני שוקע בספוגיה הקרועים של הכורסה, עוצם את עיניי ומאפשר לאופוריה ללחך את קצות עצביי כמו גלים המקציפים את חוף הים. אני מיטיב את גבי על המשענת ושוקע אל מעמקיו של ים רגוע ושקט, מנסה להאזין לקולות מבחוץ ואינני מבחין ברוח או בגשם, הסערה כנראה שככה אך הספיקה למלא את החורבה בנחלים של רפש. הסם מציף את גופי באשליה של חום, אני מוציא מכיס מכנסיי את הטלפון הנייד, לוחץ על כפתור ההדלקה ומפעיל את הסרטון של אורי גלר. אני בוהה בו כמעט היפנוטי, כמו להסתכל על אור בקצה מנהרה חשוכה, הסרט אילם, קולו אבד עם השנים או שהרמקול בטלפון הנייד שלי התקלקל, מי זוכר, אני מרוכז בשריטות המרצדות על המסך, הן חותכות לסירוגין את ידו של אורי גלר כשהיא ממששת בעדינות כפית כסופה, אצבעותיו מרפרפות על הכפית, בקושי נוגעות בה, הפילם הפגום משווה לסרט אותנטיות אמינה של ניסוי מעבדה שתועד לפני שנים רבות, אני מכיר את הרגע שבו אורי גלר מציג את הכפית למצלמה ומראה איך קיבלה צורה של בננה. אחר כך אני מכבה את הטלפון הנייד ומחזיר אותו לכיס מכנסי ואז מושך בשרשרת ששומרת על הכפית שעל צווארי, מעביר אותה מעל ראשי, עוצם עיניי ומחפש בירכתי תודעתי את הכוח שיכול להשפיע על המציאות ולכופף את הכפית שלי. אני מרגיש אותו כמו נפט גולמי הכלוא בבטן האדמה, אם לא אדע לשחרר אותו הוא לעולם לא יועיל לי. בכל ליבי אני מאמין שביום מן הימים אפקח את עיניי והכפית תתכופף כרצוני.

“מה שלום גלר הצעיר?” צבי הנכה אומר ובמשפט שלו יש ברכה לשלום, סימן שאלה וגם שמחה כנה לראותי. אבל עכשיו הוציא אותי מריכוז. “נו נערי, יש חדש עם הכפית?” הוא שואל ומשתעל שיעול ארוך, לא מהשיעולים שאתה שומע בתור לקופת חולים. השיעול של צבי הנכה הוא כזה שבין גסיסה לטריקת דלת על העולם.

“יום יבוא ואתה תופיע בכל העולם, בדיוק כמו הגלר ההוא מהטלוויזיה, אתה תמצא יהלומים ונפט וייקחו אותך לעבוד במוסד,” הוא מגחך. אני משיב בניד ראש, אינני אוהב שמפריעים לי עם הכפית, עכשיו אצטרך להתחיל הכול מחדש.

אני מתעלם מצבי הנכה ומבקש מהכפית שתתכופף, מפציר בה בקול רם שתועיל להתכופף למעני, מאמין בכל ליבי שהיא שומעת, אך גם צבי הנכה מקשיב ומגחך, משתעל ומעלה ליחה.

“אני לא יודע מה יהיה בסופך, גלר, מעת לעת כשאנו נפגשים אני מתקשה שלא לשים לב ששפיותך על פי תהום, פעם נהגת לדבר אליה בלב אחר כך בלחישות וכעת אתם ממש מפטפטים כזוג רעים.” הצחוק שלו נשמע כמו קרקורו החורק של צבוע וזה מוציא אותי לחלוטין מריכוז. אינני יודע עם צבי הנכה הוא בכלל נכה, אבל כבר עשרים שנה הוא נעזר בהליכתו בקביים, אולי הייתה לו פעם תאונה והיה צריך להיעזר בהם ומאז הם משמשים לו כעזר לקיבוץ נדבות. כשחושבים על נרקומן עולה בדיוק הדמות הזאת. תמהיל של סמים וזמן הותיר אותו דהוי ונטול צבע, החיים קולפו ממנו שכבה אחר שכבה, והוא נראה כמו דמות מתוך עיתון ישן שמישהו השליך אל שלולית ברחוב. אומנם כל דרי הרחוב מלוכלכים, אך צבי הנכה הוא ערימה של טינופת עם כמה שאריות בגדים דבוקות בה, נדמה שהוא יכול להיעלם בתוך ערמות האשפה שבחדר מבלי שנבחין בו. שיער פניו גדל פרא, מרבית שיניו נעלמו ונשאר לוע חשוך ומצחין ולשון תפלה ומחורצת, עיניו עלומות בארובותיהן כמו שתי גולות שחורות בשדה טרשים. הוא נוהג לדבר בשפה גבוהה אולי כדי להזכיר לי שפעם היה מורה להיסטוריה, ולעיתים נכנס בו פרץ למדני שכזה, המנסה לשדל אותי לדיון אינטלקטואלי, אך אני מתקשה למצוא את המורה בתוך הנרקומן; שנים רבות מדי חלפו, והמורה להיסטוריה הפך להיסטוריה.   

“יש לך כלב בר-מינן על שק השינה שלך, גלר,” הוא אומר וגורם לי לחדול סופית מניסיונותיי לכופף את הכפית. אני משיב אותה לצווארי ותוחב אותה תחת גופיית הפלנל, ומסתכל בצבי הנכה ואז בכלב ושוב בצבי. כבר שלושה ימים הוא נעלם וחוזר, ונעלם וחוזר. יש מספר מקומות בעיר שבהם הוא נוהג לרבוץ, הוא זה שהכיר לקווקזי ולי את החורבה. “הכלב ישן, צבי,” אני אומר לו. “התפגר או שיתפגר בעוד רגע, האמן לי גלר, אני גידלתי עשרות כלבים במהלך חיי והיצור האומלל ששרוע על שק השינה שלך אינו כלב ישן,” הוא משיב לי, מניח את הקביים על הקיר ומתיישב על פח צבע ישן. אני יורד מהכורסה ומתכופף אל הכלב ונוגע בו. הוא חם וזה אומר שהוא איננו גופה אבל הוא גם לא מתעורר. אני ממשש את גופו וכשאני נוגע באחת מרגליו האחוריות בוקעת ממנו יבבה של כאב. אני מאיר עליו בפנס, העיניים שלו עצומות, הוא נושם בכבדות והרגל פצועה ונפוחה כמו בלון.

“אני חייב לקחת אותו לרופא,” אני אומר לעצמי בקול רם מספיק כדי שצבי ישמע.

“אין לך מספיק כסף לרופא. עדיף שתכבד אותו במנה קטנה וכך לפחות הוא יתפגר עם חיוך על הפנים,” צבי מסנן מבעד פיו חסר השיניים ומחרחר בצחוקו, “ואולי, יקירי, רק אם יש באפשרותך תלווה לאחיך מנה אחת, אגמול לך אותה לפני שהשבוע ייפח את נשמתו,  אני מבטיח.”

“אני מצטער, צבי,” אני ממלמל מעל ראשו של כלב, ומשהו בתוכי זז כמו גלגל שיניים חלוד שלפתע מתחיל להסתובב. אני כמעט נופל אחורנית כשזה מכה בי, כלב עלול למות כמו הכלב ההוא, ואז הכל מתפוצץ לי בראש. הכלב מדמם למוות, יש לו חור בראש בדיוק כמו ליהורם, כלב ערבי, כלב מחבל, כלב חמאסניק, צחוקו המחרחר של צבי הנכה, החור בראש של יהורם, משקלו על כתפי, כלב שוכב בשלולית של דם בשג’אעייה וכל החיילים נשרפים חיים בנגמשים, בסך הכל ילדים עם גיטרות ופוסטרים של מסי ושל בארסה ומחשבים עם שומר מסך של בחורות יפות. 

“הוא עומד למות!” אני צועק ושומע את עצמי מדבר, רואה את כפות הידיים אבל הן לא שלי, זה לא הגוף שלי, יש לחץ בחזה, הלב דוהר במהירות, הדם זורם בעוצמה ומאיים לפרק מסתמים ולפרוץ עורקים וורידים, אני מרים את כלב על הידיים, קשה לי לנשום והגוף רועד, כלב לא כבד אך הוא מונח על זרועותיי בתנוחה נוראית של גסיסה. אני מועד על האשפה סביבי. “אסור שימות,” אני ממלמל ושומע את מילותיי מהדהדות בחלל גולגלתי אך אלו אינן המילים שלי, אני שומע צעקות ואני יודע שזה צבי הנכה, אבל בחלל ראשי עולות צעקות של פצועים קוראים לחובש, יש להם זוג הורים שילדו אותם והתעוררו בכל לילה כשהם בכו ונתנו להם לאכול ושיחקו איתם והקריאו להם סיפורים לפני השינה ולקחו אותם ללונה פארק וליום הראשון בכיתה א’, יש להם אחים ואחיות יש להם סבא וסבתא, יש להם חברים. בחוץ השחר פושט על העיר, שחר עגמומי ורטוב שמולחם בעבי גשם כבדים. אני נזכר  בווטרינר. “רחוב בוגרשוב”, אני שומע את המילים, מנסה לתפוס בקרעי תפרים אשר בקושי אוחזים באישיותי שלא תתפרק, רק לא עכשיו, אבל חתיכות ממני נושרות אל הארץ ונעלמות בין אבני המדרכה כמו פיסות עור שקופות. הפחד מתעמר בי כאילו בכלל לא הזרקתי הרואין. אני מצמיד את אוזניי לפרוותו של כלב ולא מצליח לשמוע את הלב שלו פועם. הרעש של הפגזים מחריש אוזניים, הם מתפוצצים בכל מקום, שורקים באוויר ומשתקים לי את הגוף ואני יודע שמישהו הולך למות, כשהכל מתפוצץ אז העזתים מתים והמחבלים של החמאס והחיילים שלי וכלב, כולם מתים.

“זאת לא עזה, זאת תל אביב!” אני צועק, והמילים יוצאות נואשות כמו קרקורי תרנגולת כשהסכין על צווארה, ואפילו שעכשיו בוקר הכול אפור וחשוך של מלחמה והבניינים נראים של עזה והאוויר מריח כמו בעזה מסירחון של פחד.

אלה לא פגזים, הכל בראש שלי, הכל בתוך הראש המפורק שלי, אני חוזר על הדברים כמו מנטרה, כאילו שהמילים יביסו את הסיוט. אני מרגיש את הרוק נוזל לי מצדי השפתיים, נוזלים במלחמה זה לא טוב, זה אומר שמשהו נפגע, נקרע, דולף, אני שומע את הלב פועם בתוך הגולגולת, אני לא בעזה, אני בתל אביב, ואין פה פגזים, יש רק כלב גוסס, ואף אחד לא עוזר, אף אחד לא ניגש, אני ממרר בבכי והדמעות שלי מרטיבות את הכביש, הבניינים סביבי מאיימים כמו, כמו קיני מחבלים, מלאים בפתחי מנהרות ובכל רגע עלול לצוץ מחבל לבוש שחורים עם קלאץ’ ולירות על כלב ועליי. אני רץ, נשימתי כבדה ומחרחרת ואני מזיע, הרוח קרה, אני עומד למות, אם לא יהרוג אותי מחבל אני אקבל התקף לב, אני נאבק לא להתעלף. צריך להציל את יהורם, איך אהבתי את הילד הזה, הקשר שלי תמיד חזק ואף פעם מפגר מאחור, עכשיו כלב כבד כמו שק אבנים ואני מדדה תחתיו צעד אחר צעד, מזיע את פחדי מחוץ לעורי אבל הם ממשיכים לנבוע עוד ועוד, פחדים מזויינים ישירות ממפעל הפחד והחרדה מתבקעים לי בתוך הבטן. אני דורך בשלולית ומבין שאין לי נעליים והגרביים שלי רטובים אבל זה לא חשוב עכשיו, לא במלחמה, לא בעזה. אנשים נועצים בי מבטים, הם רוצים לפגוע בי, אינני יודע לאן לרוץ לברוח, אני בתל אביב, אני יודע שאני לא במלחמה, אני יודע שזו תל אביב, זו לא עזה, אני בתל אביב, בעיר תל אביב, “אני בתל אביב!” אני צורח מלא גרוני כי אני צריך לשמוע את המילים כדי להאמין להן, אבל הכל כל כך שונה, וכלב פתאום אינו מרגיש לי כמו כלב אלא כמו הגוף של יהורם, אבל יהורם מת, אני יודע שהוא מת, הוא היה בחיפוי כשחילצנו את הגופות מהנגמש ואז הצלף הבן זונה פגע לו בראש וזרם חם של דם בקע בין שברי עצמות, ופיסות קטנות מהמוח של יהורם התחילו  לצאת מהשברים כמו איזו שקשוקה אדומה עם חלקים לבנים של חלבון, והוא נפל ישר עלי ואני הרמתי אותו והעיניים שלו הביטו בי ולמרות החשכה ראיתי את מה שאפשר לראות רק בעיניים פעורות של בן אדם שקיבל כדור בראש, תדהמה גדולה ושחורה ואין סופית, אז הרמתי אותו על הידיים והמ.ק הסתבך לי ברגליים והכדורים החלו לשרוק ואני סחבתי את הגוף של יהורם שהחיים דלפו ממנו החוצה כמו מים מתוך דלי מחורר, סחבתי אותו כמו שאני סוחב עכשיו את כלב וכל הזמן הזה חשבתי על אמא שלו ואיך אין לה מושג שנגמרו לה החיים, והיא בטח ישנה במיטה שלה את הלילה האחרון הטוב שיהיה לה בחיים ועוד כמה שעות יגיעו החברה מקצין העיר ואז היא תצרח ואבא של יהורם ישתוק ויותר לא ידבר לעולם כי כל המילים שלו היו קשורות בפעימות הלב של הבן שלו הבכור, והאחים והאחיות שלו יבכו על האח שלהם שמת בעזה אבל אף אחד לא ממש יתייחס לכאב שלהם. את כל הדברים האלו אני חשבתי כשרצתי עם הגופה של יהורם ובכלל לא הרגשתי שחטפתי את הכדורים, האדרנלין מילא לי את הגוף והייתי מופרע כמו כלב מוכה כלבת, המשכתי לרוץ עם מה שקודם היה יהורם ואז הפך לגוש בשר חסר חיים והקליעים המשיכו לשרוק לי ליד הראש. אני לא יודע איפה התאג”ד או הווטרינר שצריך לטפל ביהורם, אני רץ בתוך השכונה המופגזת, ואני לא רוצה למות, ויורדות לי דמעות מהעיניים, ואני נופל באמצע הכביש על הברכיים, עדיין מחזיק את כלב, ואני רוצה להרים ידיים בכניעה אבל כלב על הידיים שלי, וסביבי מהומת אלוהים וסירנות עולות ויורדות ואולי אלו מכוניות צופרות ואנשים רצים ואני בוכה וגם יהורם וכלב בוכים, ומאחוריי בולמת מכונית ומצפצפת ואני לא יכול לקום, אולי בגלל הכדור בירך ואולי יש לי חור גדול בראש מהצלף הבן זונה שירה ביהורם, והצבא הולך עכשיו להרעיש את כל השכונה ומלא אנשים ימותו כדי שנצליח להרוג את הצלף הזה, ילדים קטנים וסבתות ואימהות ואבות ואפילו הנער שאחר כך מצאנו שוכב בלי רגלים והוא לבש חולצה עם כתובת “מלך הפלאפל של ירושלים”, משפחות שלמות ימותו וגם הכלב שיובל ירה בו כי הוא היה כלב חמאסניק מסריח, כלב זאב יפה שלא היה עליו דגל ירוק עם קשקושים לבנים בערבית ולא היה עליו מטען חבלה, הוא אפילו לא גידל זקן הכלב, אולי היה צמא או רעב, הוא ניגש אלינו ויובל שלף את הגלוק ודרך אותו על החגורה ביד אחת ופוצץ לכלב את הראש, ואז הוא אמר שזה כלב חמאסניק מסריח, ואני לא עשיתי לו שום דבר כי זו מלחמה אז גם כלבים מתים, וזה לא היה ילד או אישה ואפילו לא זקנה, רק כלב זאב מסכן, כלב מוזנח וראיתי את האימה בעיניים שלו כשהנשמה ברחה לו דרך החור בראש. אנשים ניגשים אליי מכל עבר, הם צועקים ומדברים ונוגעים בי אבל אני לא יכול לקום, אני לא יכול לזוז, אני מחזיק את יהורם שהוא מת, אני מחזיק אותו בכל הכוח שלא יחטפו את הגופה שלו, מה שלא יהיה שלא יחטפו, גם אם זה אומר לפוצץ על עצמך רימון אסור שהם יחטפו את הגופה, ואז מגיע אמבולנס עם אורות מהבהבים כדי לקחת את יהורם, אבל אני תופס אותו חזק, מחבק אותו בשתי ידיים, והכל מסביבי מבולבל, ואני עומד למות, ולא נפרדתי מאמא שלי, ולא מדפנה ולא מאמיר ואבא שלי שוכב בבית חולים מחובר לצינורות שלו, כלוא בתוך הראש, אבא שלי שרק בגללו התגייסתי לסיירת, והם יהיו עצובים כשיודיעו להם, הם יקברו אותי ליד כל החברה מהגדוד, ליד יהורם, ליד כלב.

פתאום מתוך התופת מושטות ידיים לבנות ולוקחות את כלב והידיים האלו מחוברות לכתפיים רחבות וכבדות בגופיה שחורה, תחתיהן חזה גדול ותפוח ושרשרת עם תליון זהב של המילה “דוריס” באנגלית. אני מרים את המבט ורואה שכל זה מחובר לאישה שמנה בעלת פנים רחבות ואף קטן אדמדם ומיליון נמשים ושיער אדום והיא מחייכת ואומרת לי שהיא תדאג לכלב ומצמידה אותו לחיקה. ודי במילים שלה כדי לדחוק ממני את הפחד, והזיכרונות מהצבא נושרים ממני כמו  בוץ יבש, יהורם נעלם בדמותו של כלב, עזה נעלמת בתל אביב, טור ארוך של מכוניות צופרות בגבי, אני באמצע הכביש על ברכי, כאילו מתחנן על חיי, כאילו מתפלל לאלוהים, וסביבי אנשים מדברים ועצים עצות ומספרים זה לזה מה קרה ואיך קרה, ואני עסוק בלאסוף את חלקי אישיותי מהאספלט, ולהדביק בחזרה חלק לחלק פיסה לפיסה, בזהירות של לוליין על חבל ואני מניח לפרמדיקים להעלות אותי על אלונקה ולהכניס אותי לניידת, אני עוצם עיניים ובא לי להזריק מנה של הרואין.