ילדים, היזהרו ממשיחי שקר

מתנגד המשטר המצוי ולמוד הייאוש של זמננו היה עשוי למצוא את עצמו משפשף את עיניו בפליאה לנוכח אירוע שהתרחש ביום שלישי שעבר בעיר טלאהאסי שבדרום ארה”ב. לכאורה, לא היה שום דבר מיוחד במפגש בעל השם הגרנדיוזי “COVID-19 mRNA Vaccine Accountability Roundtable” (בתרגום חופשי: “פורום לנטילת אחריות ודין וחשבון בעניין חיסוני הקורונה”) שדן בפתיחות בכזבי “המגפה”, בהשלכותיה ובפגעיה הרבים. הרי לא מעטים כדוגמתו התרחשו בעולם מאז אביב 2020, והדיהם נהדפו תמיד על הקיר האטום של הממסד היהיר. אבל הכנס הזה היה שונה, לא רק מפני שהוא התרחש במשרדיו של מושל פלורידה, רון דה-סנטיס, אלא גם כי הוא עצמו ניצח עליו. 

דה-סנטיס, נאה ומחוייט למשעי, מצויד בעיניים תמות ובבלורית אלקטורלית, ניהל את הדיון בכובד ראש מתון ועשה רושם שהוא מצוי בעניינים. לצדו ישב ג’וזף לדאפו, ראש שירותי בריאות הציבור, שלפני כמה חודשים הפך את פלורידה למדינה הפדרלית הראשונה שהמליצה לא לחסן ילדים בריאים. מלבד נפגעי פייזר ועדויותיהם קורעות הלב הופיעו גם מדענים שהציגו נתונים מפורטים על תופעות הלוואי של הנוזל הניסיוני, ניתחו את הליכי קבלת ההחלטות וביקרו קשות את מאמצי הסתרת המידע ואת רדיפתם השיטתית של המורדים במלכות פאוצ’י ובצוויה האלוהיים.

בין המשתתפים באירוע המקוון היו ג’יי בטצ’אריה, פרופסור לרפואה מאוניברסיטת סטנפורד, ומרטין קולדורף השוודי, שלימד בעבר בהרווארד ואף כיהן בוועדת הייעוץ של ה-CDC. 

באוקטובר 2020 היו השניים בין יוזמי ומנסחי “הצהרת ברינגטון הגדולה”, שביקרה בחריפות את מדיניות הסגרים הברוטאלית “עם השלכותיה הקטלניות על בריאות הציבור”, וניסתה להחיות את כבודה הרמוס של “חסינות העדר הטבעית”. דוקטור כריסטינה סטאבל מאוניברסיטת דרום דנמרק הסבירה את מדיניות החיסונים המתונה בארצה, שלא כללה כל סוג של לחץ ציבורי ובוודאי שלא הפעילה אפלייה ממוסדת בדמות “התו הירוק” הישראלי.

עוד באותו יום פרסמה לשכתו של דה-סנטיס הודעה לפיה עתר המושל לבית המשפט העליון של פלורידה בדרישה לכנס חבר מושבעים גדול שיבחן “חשדות לעבירות על החוק” של תאגידי הפארמה בכל הקשור לחיסוני הקורונה. ההודעה ציינה שיש לחקור את הזיקה בין הזריקות לבין מקרי מוות כתוצאה מבעיות לב, והוסיפה שבכוונתו של המושל להקים ועדה מיוחדת “שתפקח על הממסד הרפואי”.

התהודה שעוררו הצעדים הדרמטיים הללו בעיתונות המיינסטרים לא היתה מינורית. כצפוי, התפצלו התגובות בהתאם להשתייכויות השבטיות הנדושות עד זרא. התקשורת השמרנית עיטרה את המושל הרפובליקני (“נושא דגל החירות”) בזרי שבחים, בעוד הליברלית גינתה אותו בשל מה שמגזין ניוזוויק כינה: “המלחמה שהכריז על ה-CDC”. אמנם לא היה באופי הסיקור הזה כל חדש, בוודאי מאז שהחליט דה-סנטיס לפרוק את עול מגבלות הקורונה שהכתיב הממשל הדמוקרטי ולהפוך את פלורידה, לדבריו, “לאי של שפיות בעולם שיצא מדעתו.” אולם בעקבות ניצחונו הסוחף בבחירות האחרונות למשרת המושל, ובשל השדרוג העצום בפופולריות שלו ובמעמדו בזירה הלאומית, קיבלו מהלכיו האחרונים נופך משמעותי יותר מבעבר. 

דה-סנטיס אמנם טרם הודיע באופן רשמי על תוכניותיו הפוליטיות, אך כל הסימנים מצביעים על כך שההכרזה על ריצתו לנשיאות היא רק שאלה של זמן. סקרים שהתפרסמו לאחרונה מציבים אותו בחזית המירוץ הרפובליקני, ובכמה מהם הוא אף מצליח לגבור על דונלד טראמפ, שעד כה נחשב למועמד הכמעט ודאי. יתרה מכך, עלה בידו לגייס לכספות הקמפיין שלו הון עצום של יותר ממאתיים מיליון דולר – סכום שלא רק מהווה את שיא כל הזמנים בבחירות למשרת המושל, אלא גם עולה באופן ניכר על כל יריביו הפוטנציאליים בפריימריס של מפלגתו. בשבועות האחרונים דווח על מגמה הולכת וגוברת של תורמים תאגידיים וספונסרים אוליגרכיים (כולל צ’ארלס קוך ומשפחת דה-ווס) שנוטשים את הספינה המקרטעת של טראמפ ומתגייסים לממן, משום מה, את “המועמד המורד” שמזדהה כביכול עם “מאבקו של האדם העובד”. 

רון דה-סנטיס, 44, נשוי ואב לשלושה ילדים, נולד וגדל בפלורידה למשפחה ממוצא איטלקי. אמו היתה אחות במקצועה ואביו עבד כטכנאי בחברת התקשורת “נילסן”. בהופעותיו הפומביות נוהג דה-סנטיס להתנאות במוצאו הפשוט ובהיותו שייך למעמד “הצווארון הכחול”, אולם הביוגרפיה שלו כאדם בוגר דווקא מזכירה יותר מסלול הכשרה טיפוסי שעוברים בני ובנות האליטה בדרכם לכבוש עמדות מפתח בפוליטיקה, בשירות המדינה ובעסקים. לאחר סיום בית הספר התיכון הוא התקבל ללימודי היסטוריה באוניברסיטת ייל, שם הוא היה שחקן בייסבול מצטיין וגם זכה להצטרף לאחווה היוקרתית דלתא-קפא-אפסילון, שבין חבריה לאורך ההיסטוריה נמנו לא מעט דמויות רבות השפעה, ואפילו חמישה נשיאים ובכללם שני נציגי משפחת בוש.

לאחר השלמת התואר נרשם דה-סנטיס לחוג למשפטים באוניברסיטת הרווארד, ובשנת 2005, עם סיום לימודיו, התגייס לשורות הזרוע המשפטית של הצי האמריקאי (JAG) ושימש בה כיועץ וכתובע צבאי. כשנה לאחר מכן הוא הוצב במחנה גואנטנמו שבקובה, היכן שבמהלך עשרים השנים האחרונות הוחזקו כאלף עצירים בתנאי בידוד ירודים מבלי שהורשעו מעולם בבית משפט כלשהו. דה-סנטיס ממעט לדבר על שהותו הקצרה במתקן הידוע לשמצה, שחפפה לתקופת השיא של תוכנית העינויים מטעם ממשל בוש. אפילו התקשורת הליברלית ויריביו הפוליטיים נמנעו עד כה לייחס זאת לחובתו, למרות עדויות ישירות שמטילות אור קודר על הפוליטיקאי החביב ונאה הבלורית, ואפילו חמור מכך. 

רשמית, דה-סנטיס שימש בגואנטנמו כיועץ משפטי זוטר, ותפקידו היה “לוודא שזכויות העצירים נשמרות בהתאם לחוק הצבאי ולאמנת ז’נבה.” אולם מעדותו המפורטת של מנסור א-דייפי, אשר שהה במחנה על לא עוול בכפו במשך 14 שנים, נחשפת מציאות צינית ועגומה המסתתרת מאחורי השפה הרשמית. 

א-דייפי, אזרח תימני שהגיע לאפגניסטן בשנת 2002 לקראת תחילת לימודיו האקדמיים, נחטף באישון ליל על ידי כנופייה מקומית שפעלה תחת חסות ה-CIA ונהגה להסגיר לידי האמריקאים “חשודים בטרור” תמורת תשלום נכבד. הוא סומן כעציר מסוכן ונשלח לגואנטנמו, “ושם”, לדבריו, “היה אסור לנו לדבר, אסור לעמוד, אסור להתפלל ואפילו אסור להביט בסוהרים.” הוא זוכר היטב את הקצין נעים הסבר שהגיע למחנה בימים שבהם מפקדיו עשו כל שיכלו כדי לשבור את שביתת הרעב שעליה הכריזו העצירים. “דה-סנטיס בא אלינו ושוחח איתנו כאילו הוא מבקש את טובתנו,” סיפר א-דייפי, שכיום מתגורר בסרביה בניגוד לרצונו. “הוא הקשיב לתלונות ולבקשות שלנו. חשבנו שהוא היה לצידנו, אבל מהר מאוד התברר שהוא רק רצה לאסוף מידע שישמש את המענים שלנו.” 

שובתי הרעב עברו סדרה קשה של עינויים שכללה קשירה לכיסא והזנה בכפייה באמצעות צינורית שהוחדרה לאף. בין לבין הם הוכו והושפלו. לתוך העיסה שהוחדרה לקיבתם הוכנס חומר משלשל שגרם להם לעשות את צרכיהם לעיני שוביהם, “שצחקו ביניהם והתעלמו מהסבל שלנו כאילו היינו חיות”. 

“גם דה-סנטיס היה שם”, מעיד א-דייפי. “הוא היה חייכני וקר רוח, ועשה רושם שהוא נהנה מזה. הוא ניגש אליי ואמר לי: ‘אם אתה רוצה שזה ייפסק, אתה חייב לאכול”. השביתה אכן נשברה לבסוף. דה-סנטיס עזב את גואנטנמו והועבר לעיראק. שם הוא סופח כיועץ ליחידות נבחרות שיצאו למבצעים חשאיים במדינה הכבושה, ששילמה בחייהם של יותר ממיליון מאזרחיה עבור אחת ההונאות הגדולות של תקופתנו. בשנת 2010 שוחרר דה-סנטיס מהשירות, שהתנהל ברובו באזורים המוצללים של הסודיות הצבאית. 

לפני הבחירות ב- 2018, עיתונאים מקומיים בפלורידה דרשו מהצי את תיק השירות של המועמד הרפובליקני, או-אז התברר להם לתדהמתם שהרבה מן המסמכים בו היו מצונזרים ורוב הפרטים בהם מושחרים. דה-סנטיס שב לפלורידה וקיבל משרה במשרד התובע הפדרלי, ותוך כדי כך הוא החל להתכונן למירוץ הראשון בקריירה הפוליטית שלו. הוא פרסם ספר בגנות ממשל אובמה, אסף תרומות בסכום של מיליון דולר, ובנובמבר 2012 הצליח המשפטן האלמוני בן ה-34 להיבחר כנציג המחוז השישי של פלורידה בבית הנבחרים בוושינגטון. בשנת 2016, כאשר רץ לכהונתו השלישית, היתה הפופולריות של דה-סנטיס בקרב אמריקה התאגידית כה גדולה, שסך התרומות שאסף היה פי שלוש מהממוצע של עמיתיו לבית הנבחרים. פעילותו הציבורית היא די טיפוסית לנציג רפובליקני מן השורה. הוא אמנם לא נמנה על הקיצוניים שבחברי מפלגתו, ואף טרח תמיד להדגיש שהוא תומך “בזכותם של בני אדם לחיות את חייהם, בין אם הם גאים או דתיים”, אך בה בעת הוא יודע לסבר את אוזני בוחריו ותורמיו השמרנים בנושאי המחלוקת הקלאסיים כגון הפלות, החזקת נשק, הגירה, מיסוי, זכויות להט”ב, ועוד. 

ולגבי ישראל? הוא נמנה בגאווה על “תומכי ישראל”, ואף הביע לא פעם את רצונו לבקר “ביהודה ושומרון, שאינם אזורים כבושים אלא שטחי מחלוקת”. למעשה, בענייני חוץ וביטחון הוא נאמן לחלוטין לאסכולת “המלחמה בטרור” הנאו-קונסרבטיבית ומתעקש לסמן את “סכנת הקיצוניות האסלאמית” כבעיה הביטחונית המרכזית של ארה”ב. מענין לציין שאחת מגולות הכותרת של שש שנות שירותו בקונגרס, היתה פעילותו הנמרצת כדי לחסום את הכוונה המוצהרת של ממשל אובמה (שמעולם לא מומשה) לסגור את מחנה המעצר בגואנטנמו.

בנובמבר 2018 נבחר דה-סנטיס למשרת המושל בפער זעום של שברי אחוזים, אך כעבור ארבע שנים, בזכות התנערותו הפומבית מגזרות הקורונה ובשל הרגשות הגוברים כנגד מגמת ה-Woke הליברלית (בעיקר בקרב האוכלוסייה ההיספאנית), זיכו אותו אזרחי פלורידה בניצחון חסר תקדים שהקפיץ אותו אל מרכז בימת המועמדים לבית הלבן. בתור מושל של “מדינת נדנדה” (Swing State), שיש בה אוכלוסיה מגוונת מבחינה תרבותית ופוליטית, ידע דה-סנטיס לשים סייג לשמרנות שלו, אם כי הוא לא בחל בקידום חוקים והחלטות שעשויים לערער את תדמית “מועמד החופש” שכה השתוקק לטפח. לדוגמה, לאחרונה השהה בית המשפט הפדרלי בפלורידה את החוק שנודע בשם “Stop-Woke”, אשר לא רק אסר “להאציל על סטודנטים ועובדים רגשות אשמה המבוססים על מגדר וגזע”, אלא גם הגביל מורים במוסדות להשכלה גבוהה “מלהביע באופן חופשי עמדות שנויות במחלוקת”.

נכון לעכשיו נמצא דה-סנטיס בעמדת זינוק נוחה. ניחוח זר הניצחון שעל ראשו עודנו טרי. דמותו הרעננה מפיחה גלי התלהבות בקרב בוחרים רפובליקנים וקורצת מאוד למתנגדי מדיניות הקורונה ונפגעיה. אחד מיתרונותיו הבולטים הוא היותו אנטיתזה לדמותו המוקיונית ומעוררת האנטגוניזם של טראמפ. יתרה מכך, באמתחתו נמצא עדיין חלק ניכר מאוצר התרומות, שרובן נאספו על ידי ועדת פעולה פוליטית (PAC) בשם “החברים של רון” אשר אינה כפופה למגבלות כלשהן, ובפרוטוקולים שלה רשומות תרומות פרטיות של מיליוני דולרים מטעם טייקונים מתחומי הנדל”ן, האנרגיה, הפיננסים, ועוד. אבל זהו רק הפרולוג המינורי לנשף הדקדנס האוליגרכי שנקרא “המירוץ לבית הלבן”. קמפיין נשיאותי הוא מפעל עצום ומורכב שעלותו הרשמית עולה על מיליארד דולר.

לאף מועמד אין סיכוי ריאלי לשרוד בג’ונגל הזה ללא כיסיו העמוקים מאוד של מעמד עליון מאורגן וללא זרקוריה הקריטיים של התקשורת התאגידית הנמצאת תחת שליטתו. היוצא מהכלל היחיד בתקופתנו היה ברני סנדרס, שהצליח ליצור קמפיינים מרהיבים על בסיס תרומות קטנות של מיליוני תומכים נלהבים. דה-סנטיס, על אף הרטוריקה הפסאודו-פופוליסטית שלו, ממש לא מתכנן להסתמך על אהבת ההמונים, ובדרכו אל משרת המפקד העליון נאחזות כפות ידיו בעטיניה העשירים של האליטה.

מאז היוודע תוצאות הבחירות החלה המרקחה הרפובליקנית לבעבע סביבו במרץ. לכבודו של דה-סנטיס הוקמה ועדת פעולה מיוחדת (Super Pac), שגם היא פטורה לחלוטין מכללי הרף המגבילים את גובה התרומות, וזו כבר החלה להפיק סרטוני תעמולה עבור “מועמד החופש” – אף על פי שהוא עצמו עדיין “רק בודק את השטח”. ג’ון תומס, אסטרטג פוליטי שיזם את הקמת הארגון, אמר לפני חודש בראיון למגזין המקוון “אינסיידר” שהסיטואציה הנוכחית מזכירה לו מאוד את 2008, רק שהפעם “דה-סנטיס הוא אובמה וטראמפ הוא הילארי.” כמו אז כך גם היום, הוסיף תומס, “קהל הבוחרים מוכן לדמות חדשה ורעננה שבכוחה לשנות את פני הפוליטיקה האמריקאית.” 

ההשוואה שעשה תומס אינה מקרית, והיא אפילו קולעת למדי. אובמה אכן היה דמות “חדשה ורעננה” שכבשה בסערה את הבימה הלאומית, וכמו דה-סנטיס גם הוא נישא לשם על כנפי הממון האוליגרכי. מה גם שהוא לא שינה את פני הפוליטיקה ואף לא התכוון לעשות זאת, אלא מילא את תפקידו המחוייך בחלון הראווה בזמן שמאחוריו התנהלה אותה פוליטיקה כוחנית ומנוונת שאין לה שום עניין בצרכיו הממשיים של הציבור. כמו מושל פלורידה, גם אובמה הפיח משב רוח אופטימי באווירת הנכאים שנוצרה במהלך עידן בוש, על רקע המלחמות באפגניסטן ובעירק, הירידה ברמת החיים, הפגיעה בחוקה ומשבר הסאב-פריים שמוטט את המוסדות הפיננסיים. 

התקווה שעורר אובמה במיליוני תומכיו ירדה לטמיון כשהתברר שמדיניות ממשלו זהה כמעט לחלוטין לזה של קודמו. הוא מילא כלשונה את תוכנית החילוץ השערורייתית של הבנקים, שגרמה לסילוקם של מיליוני בני אדם מבתיהם. הוא יזם הסכמי סחר שפגעו בעובדים. הוא הותיר על כנן את הטבות המס המפליגות לעשירים. הוא הרחיב באופן דרמטי את היקף המלחמות (לוב, סוריה, פקיסטן, תימן, ועוד) והפעיל את מבצעי המל”טים שהרגו אלפי חפים מפשע. לא רק שהוא לא הפך על פניה את מגמת הפגיעה בזכויות האדם, אלא גם הוסיף חקיקה המאפשרת לצבא לשפוט אזרחים אמריקאיים מאחורי דלתיים סגורות וללא ייצוג משפטי. במהלך כהונתו גירש אובמה יותר מהגרים מאשר כל נשיא אחר לפניו. כל זה היה, כמובן, בניגוד מפורש להבטחות החגיגיות שהעניק לצופיו בתיאטרון הבחירות הגדול, אותו תיאטרון שעל בימתו צועד עתה דה-סנטיס כסוס מירוצים מקושט, דרוך לקראת אות הזינוק המיוחל.

המפלגות הממסדיות מייצגות את האינטרסים של בעלי הכוח בחברה, ובהתאם לכך הן מכתיבות את השיח הפוליטי ואת הדרמה שהוא מחולל. הגיבורים אמנם מתחלפים, אך העלילה ממשיכה לנוע על מסלולים יצוקים. בין שזו “המלחמה בטרור” או “המלחמה הקרה”, בין שזה “חוק הפטריוט” או חוקי הקורונה, ובין שאת תפקיד הרשע ממלא בן לאדן או פוטין – התכלית המהותית נשארת דומה: להותיר אותנו שבויים באזיקי הבעלות של גבירי החברה. מדי פעם אנו אמנם זוכים לחוויית קתרזיס מוגבלת שעשויה לגרום לנו לחשוב שהמערכת משתנה לטובה – כדוגמת הדרמה, המענגת כשלעצמה, המתחוללת בטוויטר בימים אלה – אך, לעניות דעתי, אין זה אלא חלק מובנה והכרחי באותה עלילה ישנה ומקובעת. 

ההתעוררות הנוכחית כנגד הליברליזם האוטוריטרי חשובה ומוצדקת. ההתעלמות של ארגוני שמאל מרכזיים מההשלכות של – גזרות הקורונה, מהחימוש המטורף של אוקראינה, מריסוק המחאה בקנדה, מההתעללות בג’וליאן אסאנג’ ומהצנזורה ברשתות החברתיות – היא לא פחות מפשע היסטורי ובכייה לדורות. אך האמפתיה המסתמנת כלפי רון דה-סנטיס בקרב רבים שהזדהו בעבר עם השמאל צריכה גם היא להטריד. איני מפחית מערכה של האצבע המשולשת שהפנה מושל פלורידה כלפי דיקטטורת הקוביד, ואני שמח בשמחתם של תושבי מדינתו שנחלצו ממוסרות הכפייה ומרתמות המסכה. ועדיין, כדאי לזכור שמשימתו הקלאסית של “המועמד החוץ-ממסדי” היא לווסת את נחשולי הזעם הבריא ולנתב אותם בחזרה אל המערכת שאותה הם מבקשים למוטט. אובמה מילא בזמנו את התפקיד באופן כה עקבי ונאמן,

ואין שום סיבה לחשוב שדה-סנטיס, המושיע התורן הנישא על חמורו המהודר של פריץ העיירה, יהיה שונה כהוא זה. להפך, בחירתו עשויה בעיקר לעכב את יצירתה של אלטרנטיבה אמיתית, וזו תהיה אולי פגיעתו המשמעותית ביותר.