“טעות בקונספציה” או “הטבע הגנגסטרי של המדינה”?

“ככל שהנושא יותר חשוב, כך גם הוא יותר חבוי”

גי לואי דבּור, פילוסוף צרפתי

סקירה מפוכחת של יחסי ישראל וארגון החמאס חושפת את הטופוגרפיה האפלולית של הפוליטיקה האמיתית, זו הרוחשת מעבר למסכי הטלוויזיה ופרגודי היחצנות. המסקנות העולות מהראיות ומהעדויות הרבות חייבות להיות נועזות ומרחיקות לכת, במיוחד בעקבות “המחדל” של שבעה באוקטובר וההתמוטטות הקולוסאלית של חומת המגן הביטחונית והפסיכולוגית. ועדיין, לא משנה כמה אבסורדית ומעוותת המציאות, אנחנו מצווים להתעלם ממראה עינינו ומארומת הכזב הנסוכה על הכל. אנו נדרשים להאמין שהסיוע השיטתי ורב השנים שהעניק השלטון הצבאי לארגון האיסלאמי נעשה מתוך פיזור דעת או עיוורון מערכתי, שהוא נבע משיקולים צרי אופק של פוליטיקאים ימניים וגנרלים ציניים, או היה לכל היותר שותפות תועלתנית להשגת תכליות קצרות מועד, בבחינת “האויב של האויב שלי הוא ידידי”. וכל זאת, כמובן, מבלי לחזות את העתיד להתרחש.

האפשרות האלטרנטיבית, לעומת זאת, היא שישראל “המציאה” את החמאס וטיפחה אותו על מנת לשרת מטרה אסטרטגית ראשונה במעלה, ושהתוצאות הטרגיות היו לא רק צפויות, אלא שהן היו תכלית המדיניות עצמה. רשויות הביטחון והמודיעין, בשם אינטרסים “עמוקים” ורבי-עוצמה, ביקשו ליצור את האויב האולטימטיבי – ארגון פנאטי שיטיל תוהו ובוהו בחברה הפלסטינית ושלעולם לא יוכל להוות לפשרה. השאלה היא, האם אנו מסוגלים להביא את עצמנו להרהר באפשרות הזו ולבחון אותה ברצינות, מבלי להשליכה בשאט נפש כאילו היתה כלי טמא שחדר אל קודש הקודשים.

לפני הכול, ההכרה בכך מחייבת את ההבנה שישראל (כמו כל מדינה), על אף כל מה שחונכנו להאמין, איננה השתקפות ממוסדת של החברה הישראלית. כלומר, היא אינה מייצגת את האינטרסים המהותיים של אזרחיה. המדיניות שלה אינה נגזרת “מהכרעתו הדמוקרטית של העם” או מאיזשהו קיבעון אידאולוגי, אלא מוכתבת על ידי מעגלי כוח צרים החולשים על משאביה ומנגנוניה של החברה. זוהי אליטה יהירה וכוחנית שאין לה דבר עם שלומו ורווחתו של הציבור, ושלדידה העוצמה היא “הציר שהכול סובב סביבו”, כדברי מקיאוולי, ולפיכך “בעל הכוח תמיד צודק והחלש תמיד טועה”.

בשנים האחרונות נפוץ בעולם המושג Deep State, “מדינת צללים”, המוגדר בוויקיפדיה בתור “רשת נסתרת של כוח” הפועלת “לקדם את סדר היום והמטרות שלה”. אולם בעוד שההגדרה הזו מתייחסת “לבכירים ופקידים בשירות הציבורי ורשויות השלטון”, הרי שבמציאות הכוח המניע אינו נמצא במנגנון המדיני עצמו אלא בשכבות פריווילגיות המשתמשות ברשויות הציבוריות למימוש האינטרסים שלהן. הווה אומר, המדינה איננה מקור העוצמה ותכליתה, אלא האמצעי ליישומה.

“לתופעה הזו התייחס גם ההיסטוריון מייקל פרנטי כשכתב על “הטבע הגנגסטרי של המדינה”. במקביל ליישות הביורוקרטית הגדולה והמסורבלת, טען פרנטי, הכפופה לשלטון החוק ופועלת על פי פרוצדורות מנהלתיות, ישנה מדינה אחרת, סודית וחסרת עכבות, “שמתפקדת כמו ארגון פשע” ואינה נרתעת מלעבור על חוקיה, ובמקרה הצורך אף לנקוט באלימות נגד אזרחיה שלה”

לא רבים יודעים זאת, אולם המושג “דיפ-סטייט” נולד בטורקיה בשנות התשעים, בימים בהם הצבא שיתף פעולה עם ארגוני פשע וסוחרי סמים גדולים על מנת לנהל את מלחמתו נגד המורדים הכורדיים. למעשה, “מדינת הצללים” (derin devlet) היא מסורת טורקית ותיקה הקיימת לפחות מאז תום האימפריה העות’מאנית, והיא מתייחסת לרשת מוסווית של אלמנטים מכוחות הביטחון, העסקים, מערכת המשפט והפשע המאורגן הקובעת מזה שנים את המדיניות האמיתית. בנובמבר 1996 עלה המושג לכותרות בעקבות תאונת דרכים קטלנית שאירעה בעיר סוסורלוק שבצפון המדינה, כאשר מרצדס מפוארת, שהיתה שייכת לחבר פרלמנט ידוע, התנגשה בעוצמה במשאית חולפת. שלושה מארבעת נוסעי הרכב נהרגו, וביניהם סגן מפקד משטרת איסטנבול, מלכת היופי לשעבר של טורקיה וסוחר הירואין בינלאומי בשם עבדוללה צ’אטלי, שהיה מבוקש על ידי האינטרפול אך גם שימש במקביל כרוצח שכיר עבור שירות המודיעין הטורקי (MIT). הסקנדל שפרץ בעקבות האירוע גרם לגל עצום של מחאה ציבורית שהובילה בסופו של דבר להפיכה הצבאית של פברואר 1997. עם הזמן התברר ש”התאונה” היתה למעשה התנקשות מאורגנת מצד MIT, ושבלילה שלפני “התאונה” שהו כל נוסעי הרכב באותו בית מלון בצוותא עם שר הפנים הטורקי, שהיה מטרת ההתנקשות אך הצליח לחמוק ברגע האחרון.

רעיון “הדיפ-סטייט” במשמעותו הטורקית אומץ על ידי חוקרים ביקורתיים בארה”ב ויושם ככלי להבנת “מדינת הביטחון הלאומי”, המגלמת את המנגנון הצבאי-מודיעיני ואת האלמנטים הנהנים מפירותיה של המלחמה הנצחית. ההכרה בקיומו של כוח חזק ומאורגן הפועל בצללים ומכתיב את המדיניות הציבורית היה נפוץ בארה”ב לפחות מאז שנות השישים, בעיקר על רקע מלחמת וייטנאם ושרשרת ההתנקשויות הפוליטיות שהרעידו את אמות הסיפים. עוד בתחילת העשור ההוא, בנאומו האחרון לאומה, טבע הנשיא דווייט אייזנהאואר את הצירוף “תשלובת תעשייתית-צבאית” והזהיר מפני “ההשלכות החמורות” הנובעות מהשפעתה הגדלה. בשנות השמונים, במהלך שערוריית איראן-קונטראס, נודע הביטוי “הממשלה הסודית”, שהתייחס לפאזל המיסתורי של בכירי ממשל, סוכני מודיעין, אנשי עסקים ושכירי חרב שהרכיב את מנגנון הסחר בנשק ובסמים על הציר המפותל שבין ארה”ב, מרכז אמריקה, איראן וישראל. “זוהי ממשלה סודית הפטורה לחלוטין ממגבלות שלטון החוק”, התבטא אז הסנאטור דניאל אינווי, ראש ועדת הקונגרס שחקרה את הפרשה, “ויש לה חיל אוויר משלה, צי משלה ומנגנון פיננסי משלה”.

אולם המושג “דיפ-סטייט” זכה שנים האחרונות לעדנה מיוחדת בזכות דונלד טרמאפ והשימוש שעשה בו כדי לנגח את אויביו הפוליטיים משורות הממסד בוושינגטון. טראמפ אמנם לא טעה לחלוטין כאשר טען שהוא נרדף על ידי גורמים חזקים בקרב שירות המדינה ומחוצה לו, אולם הוא ייחס זאת לקשר אידאולוגי שמקורו באליטה הליברלית ובשלוחותיה השונות. בתוך כך איבד המושג את משמעותו המקורית וצומצם אל תוך קווי מתאר פוליטיים צרים, והשימוש בו נעשה מזוהה עם “הימין ההזוי” ועם גדודי “קיו אנון” שראו בטראמפ את האביר שיושיע את אמריקה מפגעיה של הפרוגרסיביות הרקובה. אשר על כן, במקום “דיפ-סטייט”, שהוצא מהקשרו ההיסטורי, עדיף להשתמש בביטוי קולע ומקיף יותר שטבע החוקר והדיפלומט הקנדי פיטר דייל סקוט, Deep Politics.

פיטר דייל סקוט, פרופסור לספרות אנגלית מאוניברסיטת ברקלי שהשקיע עשרות שנים בחקר תופעתיה של “פוליטיקת הצללים”, נודע כבר בשנות השבעים בזכות המחקר הביקורתי שכתב על אודות נסיבות ההתנקשות בנשיא ג’ון קנדי. בספרים אחרים שפרסם, ערך סקוט ניתוח מפורט להפליא של התרחשויות הרות גורל בהיסטוריה האמריקאית – Deep Events, כלשונו – החל מפרשת איראן-קונטראס וכלה באירועי 9/11 והמסתורין הרב שאפף אותם. לדעת סקוט, תכלית ה- Deep Events היא לייצר אפקט מטלטל וטראומטי שבכוחו לשנות מן היסוד את התודעה הציבורית ולגרום לתמורות רדיקליות ומהירות במדיניות, שבתנאים רגילים היו אמורות להתרחש באיטיות ולעלות במאמצים ניכרים.

מהו אותו כוח מוסווה, תהה סקוט, שיכול לגרום למדינה – או למרכיבים מסוימים בקרבה – לפעול באלימות, לרצוח אישי ציבור, להפיץ סמים מסוכנים בקרב אזרחיה, לשתף פעולה עם המאפיה, להלבין הון, לנהל מלחמות סודיות, לממן ולנהל ארגוני טרור ברחבי העולם ולשתק את כל מערכות ההגנה דווקא כאשר נזקקים להן יותר מתמיד? ולא פחות חשוב – כיצד מצליח אותו “מנגנון צללים” לחפות על מעלליו ולהטיל שיתוק כללי במוסדות העיתונות והאקדמיה, שהיו אמורים לכאורה לעמוד בחזית הביקורת כלפי המדינה? מסקנתו היא שישנה “מערכת מבצעית מאורגנת המשרתת אליטות פוליטיות וכלכליות”, ושליטתה בנרטיב הציבורי מתקיימת באמצעות “דיכוי שיטתי של אינפורמציה” ואספקה עקבית של “מידע מוליך שולל”.

על אף יוקרתו האקדמית המוכחת, זכו מחקריו הענפים של סקוט ללעג ולקלס בקרב עמיתיו לשמאל, וכתבי עת “ביקורתיים” סירבו לפרסם את מאמריו. דמויות כגון נועם חומסקי ואלכסנדר קוקברן, שנחשבו לגורואים של תנועת השלום בארה”ב, ביטלו את “תאוריות הקונספירציה” שלו סביב ההתנקשות בנשיא קנדי, שנועדו, לדעתם, “למצוא תשובות פשטניות למציאות מורכבת”. התאוריות הללו, הם סברו, מעודדות את האמונה שלכל העוולות יש איזה “גורם מרושע וסודי, ושאם רק ניפטר מכמה אנשים רעים, העולם יהיה מקום טוב יותר”. בתגובה לכך ענה סקוט, שהבנה אמיתית של רצח קנדי ואירועים אחרים “לא תוביל אך ורק לכמה ‘אנשים רעים’, אלא לחשיפת ההסדרים המוסדיים המרכיבים את המנגנון המושל בנו”. כלומר, קונספירציות, או Deep Events, “אינן מהוות חריגה מהמציאות הפוליטית” אלא מעידות על אופיה האמיתי.

לתופעה הזו התייחס גם ההיסטוריון מייקל פרנטי כשכתב על “הטבע הגנגסטרי של המדינה”. במקביל ליישות הביורוקרטית הגדולה והמסורבלת, טען פרנטי, הכפופה לשלטון החוק ופועלת על פי פרוצדורות מנהלתיות, ישנה מדינה אחרת, סודית וחסרת עכבות, “שמתפקדת כמו ארגון פשע” ואינה נרתעת מלעבור על חוקיה, ובמקרה הצורך אף לנקוט באלימות נגד אזרחיה שלה.

בכך אין כל חדש. לפני יותר ממאה וחמישים שנה כתב מקס וובר, הסוציולוג הגרמני הנודע, שמה שמייחד את המדינה מיתר המוסדות החברתיים הוא “המונופול שלה על השימוש בכוח ובאלימות”. אדם סמית’, שנחשב לאבי הכלכלה המודרנית, הודה עוד במאה ה- 18 שתכלית המדינה הליברלית היא “להגן על העשירים מפני העניים – לשמור על בעלי הרכוש מפני אלה שאין להם כלום”. כלומר, היא נוסדה מלכתחילה על מנת לשמש כסוכנות מודעת להגשמת מטרתם של הכוחות ההגמוניים בחברה. המדינה מעצם טבעה היא קונספירציה נגד ההמונים, המשוכנעים שהיא קיימת בשמם ולמענם.

השימוש במושג “קונספירציה” הוא, כידוע, בלתי ראוי בחברה מהוגנת ומשכילה, ובשנים האחרונות הוא אף נושא מטען רדיואקטיבי שגורם לרבים וטובים להימנע מכל פרשנות אלטרנטיבית לאירועים אקטואליים. מה עוד שזהו פועל יוצא בלתי נמנע של “החינוך” שאנו מקבלים. עוד מילדותנו אנחנו למדים שההיסטוריה היא הצטרפות אקראית של תהליכים גדולים ומורכבים, הנובעים מכוחות אובייקטיביים ומסתוריים כמו איתני הטבע. בהתאם לכך, יהיה זה “טיפשי ושטחי” לייחס את קורות האנושות ומעלליה למזימותיהן הנסתרות של קליקות מצומצמות ואיזוטריות, ואם ישנן קונספירציות, הרי שהן אקראיות ואנקדוטליות והאפקט שלהן הוא מינורי וחסר ערך מהותי. אשר על כן, כאשר מתרחש אירוע משמעותי שמשנה סדרי עולם (Deep Event), אנו מוצאים את עצמנו בפלונטר קוגנטיבי המחייב אותנו להיצמד לכללי “האנליזה ההיסטורית”, ושאלות סובייקטיביות ופרקטיות כגון “איך קרה האירוע? ואת מי בדיוק הוא משרת?” נעשות בלתי רלוונטיות, והן אף נתקלות בהתנגדות ובעוינות מאורגנת.

לפי פרדיגמת הדיפ-פוליטיקס, לעומת זאת, אירועים היסטוריים הם לא התפתחויות אובייקטיביות שכולנו שותפים ואחראים להן באותה המידה, אלא השתקפות של מכניזם עמוק ומוסווה הממחיש את השליטה המעשית של האליטה במוסדות החברתיים. בהתאם לכך, אין שום מניעה לחלחול של אלמנטים עברייניים ואלימים אל האורגניזם הפורמלי של הארגון הציבורי, גם אם משמעות הדבר היא ביצוע פשעים מחרידים ופגיעה ישירה בחיי אדם – אותם בני אדם שעליהם המדינה נועדה לכאורה להגן. מכאן גם מתבקשת המסקנה הלוגית, לפיה בחברה המבוססת על ניצול ושעבוד ועל מאגרים אגדיים של עושר משחית, בעלי הכוח לא יהססו לנצל אירועים משמעותיים, להסלים אותם ולעתים אף לפברק אותם, בהתאם לצרכיהם ולמען תועלתם. וזוהי, כמובן, משוכה פסיכולוגית שרוב האנשים עדיין אינם מסוגלים לעבור.

“ההכרה במציאות ה- Deep Politics,” כתב דייויד ג’פרי סמית’ מאוניברסיטת אלברטה שבקנדה, “עלולה להיות חוויה מפכחת וכואבת עבור אלה שעדיין מאמינים למליצות הרטוריות של דמוקרטיה, זכויות אדם ושלטון החוק”. אולם, הוא הוסיף, “ההתפכחות הזו עשויה להיות צעד ראשון בדרך לריפוי תרבותי”. האומץ לשבור את הפרדיגמה ולהתמודד עם האמת הוא חיוני, “כמו ילדים שחייבים לקבל את העובדה שסנטה קלאוס איננו אמיתי”, שאם לא כן, “סופנו שנהיה קורבן לבורות ולעולם לא נתבגר”.