חסמב”ה של המיליונרים

בימים שבהם התפרנסתי כשמאי מקרקעין הייתי מבלה זמן ניכר מעבודתי בנהיגה במכונית, כחלק מהביקורים בנכסים שהיו שייכים לשגרת המקצוע. בבוקר אביבי שטוף שמש, לפני כעשור וחצי בערך, הזדמנתי במהלך סיוריי לשכונה אמידה ושקטה בחלק הדרומי של הוד–השרון. בתי מידות נאים הזדקרו מתוך מגרשים מטופחים והשקיפו בנחת על התנועה הדלילה שזרמה בעורקיה. לפתע, בסופו של עיקול מתון ותמים למדי, נגלה לעיניי מחזה שנראה כה תלוש מהסביבה הפסטורלית, עד שלרגע היה נדמה לי שנקלעתי לאחד מפרקי הסידרה “אזור הדמדומים”.

לפני שערה הסגור של אחת החצרות נכחה עדה רוחשת של אנשי תקשורת, אולי שלושים במספר, וניתן היה להבחין כי הם משוועים להציץ מבעד לחומה הנישאה. כתבים הלומי רצינות נדו כה וכה בעצבנות מקצוענית, שוחחו בטלפונים סלולריים וסקרו את הכותל בחיפוש אחר הפירצה הגואלת. צלמי טלוויזיה התייצבו על גגות רכביהם המסחריים ונעמדו הכן לקראת כל התרחשות אפשרית. אחד מצלמי הסטילס אפילו גישש את דרכו במעלה עץ שעמד מעבר לכביש, ידו האחת נאחזת בענף מפוקפק והאחרת חסה על העדשה הענקית.

סברתי, מטבע הדברים, שבתוך הבית התם למראה התחולל אירוע הרה חשיבות שעורר את סקרנותה של העיתונות החרוצה – אולי דיונים מדיניים סודיים או לפחות איזו דרמה פוליטית פיקנטית. ניווטתי את המכונית באיטיות בינות לקהל ועצרתי לצד בחור צעיר, חמוש במשקפי שמש כהים, שעשה רושם שהוא מצוי בעניינים. “מה קורה פה?” שאלתי, מקווה לגנוב טעימה מקדימה מן הסקופ שללא ספק עמד להרעיד את המדינה. “זה הבית של בר רפאלי,” הוא ענה ביובש כמעט צבאי, כמו מ”פ שמוסר דיווח חסכני, “ליאונרדו דיקפריו נמצא בפנים.”

ברור שזה קל ואפילו מתבקש, לחוש ביטול ובוז כלפי החבורה שהתגייסה לרגל אחר הרב–סלבריטי שכיבד את הפרובינציה הים–תיכונית בנוכחותו הפלאית. הרי מבחינתם, ומבחינת מעסיקיהם בשדה המדיה, יש ערך חדשותי אדיר בפעולותיו השגרתיות של האמן התוסס מהטיטניק – ואם התמזל מזלם, הם אולי אפילו זכו לתעד אותו נהנה מלגימת הקפה הראשונה, או סוחט מיץ תפוזים לאהובתו, שלא לומר (אם אלוהי הטבלואידים התירו זאת) מחטט באף ברגע גורלי של היסח הדעת.

אופייה הצהוב של תקשורת ההמונים מוכר וידוע. עם זאת, קשה שלא להתפעל לעתים מכמויות האנרגיה, הכישרון ושעות העבודה שמושקעים במעקבים סיזיפיים אחר “הכוכבים”, בדשדוש אובססיבי בעלילותיהם ובהתמכרות לאבק הסינתטי שהם משילים מכנפיהם המדומות. למדנו לקבל זאת כדבר מובן מאליו, כתופעת טבע קדמונית, והתקשורת מצידה ממלאת את חלקה בנאמנות ומספקת לנמלים העמלניות את מנות הפנטזיה היומיות, כשהיא אינה שוכחת לתבל אותן ברשעות מדודה ובקורט של שמחה לאיד.

אולם לצד הלעג הבלתי נמנע, אי-אפשר שלא לחוש הערכה למסירותם של מקצועני הצהובונים, ולנכונותם לעשות הכול כדי להשיג תמונה יקרת–ערך או לחשוף איזה סקנדל עסיסי שירטיט את מסכי הטלוויזיה. ניתן היה לקוות שעיתונאים “רציניים” – לא רק בישראל אלא בעולם כולו – היו נוטלים כמה קבין מהדבקות ההירואית הזו ומהסקרנות המציצנית שמניעה את רודפי הידוענים. אולי אז, לצד התעסקות בדברור סדרתי של הרשויות וברכילות פוליטית נדושה, היינו זוכים לחקירה אמיתית של מוקדי הכוח ושל המנגנונים המחוללים של המדיניות הציבורית. אם העיתונאים האמיתיים הללו היו ניחנים בקמצוץ מהמוטיבציה של חיילי הפפראצי, היינו חוזים בהם פולשים למועדונים אקסלוסיביים, מרגלים אחר אירועים חשאיים, יוצאים מגדרם להשיג מסמכים חסויים, אורבים לפתח בתיהם של בכירים בפוליטיקה ובצבא, ורצים עם מיקרופון פתוח בעקבות מיליונרים מחוייטים בצאתם מישיבות דירקטוריון גורליות. לו זו היתה המציאות (אם נניח לעצמנו לשגות לרגע בדימיונות שווא), אין ספק שהיינו רואים אותם מקיפים בשבוע שעבר את מלון “מנדרין אוריינטל” שבבירה האמריקנית וושינגטון, היכן שנערכה הפגישה השנתית של קבוצת בילדרברג.

אבל זה לא קרה, כמובן. למעט כמה עיתונאי פרינג’ ופעילים נועזים שניסו לעקוף את גדר האבטחה שהוצבה בכניסה (ונבלמו בנחישות), היתה סביבת המלון שקטה וכמעט נטושה. בתוך המבנה הקלאסי והמפואר נכחו באותה עת כ- 120 נשים וגברים רבי השפעה מכל תחום ציבורי חשוב, עובדה שלא הציתה את מנועיה של התקשורת הישנונית, זו שמן הסתם היתה שועטת במלוא ליגיונותיה, אילו היה זה כנס של דוגמניות או אירוע בידורי רווי סכרין וסלבריטיז. אמנם האבטחה הכבדה היתה מן הסתם מצליחה להרחיק כל עדשה סקרנית ולסלק כל מטפס נועז, אך התקשורת המרכזית בקושי הציגה מראית עין של סקרנות בריאה באשר לדיוניהם הסודיים של מבחר שועי תבל.

קבוצת בילדרברג קרויה על שם המלון שבו התקיים ב- 1954 הכנס הראשון, בעיירה אוסטרבק שבהולנד. היא נוסדה “כפרוייקט משותף של המודיעין הבריטי והאמריקאי”, כהגדרתו של צ’רלי סקלטון מהגרדיאן הבריטי, ותכליתה הרשמית היתה “לפתח דיאלוג בין אמריקה לאירופה כדי למנוע מלחמת עולם נוספת.” הנסיך ההולנדי ברנרד הוביל את הפגישות במשך יותר מעשרים שנה.

ועדת היגוי מיוחדת ממונה על הכנת האירוע השנתי, והיא זו שקובעת את הנושאים שעומדים לדיון, וכמובן – את רשימת המוזמנים האקסלוסיבית. אין לדעת מהם הקריטריונים המנחים את ועדת ההיגוי וגם לא את זהות נושאי הנאומים ותוכן הדיונים שנערכים במהלך ארבעת ימי ההפנינג האלטיסטי, משום שהיא פועלת תחת מעטה כבד של סודיות. “הודות לטבעו הפרטי של האירוע,” הסבירה הוועדה בהודעה לעיתונות שפרסמה זמן קצר לפני המפגש האחרון, “המשתתפים נוטלים בו חלק כאישים פרטיים ולא במסגרת תפקידם הרשמי, ולפיכך אינם מחוייבים לתקנות ולנוהגים שנובעים ממשרתם… הם אמנם רשאים להשתמש באינפורמציה שקיבלו, ממשיכה ההודעה התמוהה, “אך נאסר עליהם לגלות את זהותם של הדוברים ואת קשריהם.”

עד שנת 2013 נשמרו פרטי המפגש השנתי של מועדון בילדרברג לגמרי בסוד. התקשורת אמנם לא הכחישה את קיומה של “ההתכנסות המסתורית” אך התייחסה אליה לעתים נדירות ובחוסר עניין – כאילו היה מדובר באסיפת חברים בלתי מזיקה. בו בזמן היא לא שכחה לבוז לבודדים שהתעקשו לחקור את הקבוצה ולהשיג כל מידע אפשרי על אודותיה, כינתה אותם “חובבי קונספירציות”, “קיצוניים”, אחוזי “פרנויה”, וכאלה “שמאמינים כי העולם מנוהל על ידי קאבאל מרושע.”

בתחילת יוני השנה, כאמור, נערך האירוע בוושינגטון, לאחר שנתיים של הפסקה בשל משבר הקורונה. המוזמנים נמנו, כמו תמיד, על שמנה וסולתה של האליטה הפוליטית, הביטחונית, העסקית והפיננסית: מנהיגי נאט”ו, שני ראשי ממשלה אירופאים וקומץ נכבד של מיליארדרים מתחום ההיי–טק. ראש ה- CIA היה שם גם הוא, כמו גם יו”ר האימפריה הפיננסית גולדמן–זקס, מזכירת המסחר האמריקאית, מנכ”ל בריטיש–פטרוליום, נציגי מייקרוסופט וגוגל, מבחר נאה של שרים ופוליטיקאים בעלי השפעה, לפחות שני עיתונאים, ואפילו מיודענו אלברט בורלא, מנכ”ל פייזר.

רוב מוקדי הדיונים במפגש האחרון, כפי שפורטו באתר האינטרנט של הקבוצה, כללו נושאים כמו “אוקראינה – רוסיה”, “סין”, ו”בריאות לאחר הפנדמיה”. אליהם הצטרפו נושאים מעוררי סקרנות, ואפילו חשד מה, כגון: “היערכות–מחדש בזירה הגלובלית”, וברוח התקופה, כמובן: “דיסאינפורמציה” – שהרי מי ראויים יותר להיות שומרי הסף של המידע האותנטי מאשר חבורה של בעלי מאה, פקידים בכירים ושפיונים שמתאספים בחשאיות מוחלטת

כמו בכל שנה, גם הפעם לא נכחד מקומו של הנרי קיסינג’ר בן ה–99, נסיך הריאל–פוליטיק ואיש עסקים בהווה, לשעבר, מזכיר המדינה בממשל ניקסון, ויש הטוענים שמדובר בפושע מלחמה עם קבלות (״הפשעים של מר קיסינג׳ר״ של כריסטופר היצ׳נס).

רוב מוקדי הדיונים במפגש האחרון, כפי שפורטו באתר האינטרנט של הקבוצה, כללו נושאים כמו “אוקראינה – רוסיה”, “סין”, ו”בריאות לאחר הפנדמיה”. אליהם הצטרפו נושאים מעוררי סקרנות, ואפילו חשד מה, כגון: “היערכות–מחדש בזירה הגלובלית”, וברוח התקופה, כמובן: “דיסאינפורמציה” – שהרי מי ראויים יותר להיות שומרי הסף של המידע האותנטי מאשר חבורה של בעלי מאה, פקידים בכירים ושפיונים שמתאספים בחשאיות מוחלטת.

המפגש התקיים זמן קצר לאחר כנס הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, שדיוניו הרשמיים נערכים בפומבי והאג’נדה האליטיסטית שלו חשופה בפני כל – בעוד המועדון הסגור של הבילדרברגים מתגאה בכך ש”אין סדר יום מפורט ולא הצעות החלטה, שום הצבעה לא נערכת ואף הצהרה לא מנוסחת.” ועדיין, הקשר בין שני הגופים אינו נסתר. שלושה נציגים מחבר הנאמנים של הפורום הכלכלי העולמי נמנו על האורחים המובחרים שנכחו בתחילת החודש בוושינגטון. קלאוס שוואב עצמו, שכיהן בעבר בוועדת ההיגוי של הקבוצה, שבע בוודאי נחת מכך שבלב הדיונים השנה כיכב הנושא “שיבוש המערכת הפיננסית העולמית”, שמהדהד בקול רם את אחד מעיקריה של משנתו המפוקפקת – האתחול הגדול.

אז אם הפורום הכלכלי העולמי הינו המסדר הרשמי והנוצץ של גדודי האוליגרכיה, הרי שקבוצת בילדרברג מהווה כנראה את אחד המעגלים החשאיים שלה, מעין חסמב”ה פריבילגית, עם חליפות במקום חאקי וכוסות מרטיני במקום מימיות, המתחפרת במערה מפוארת שמיקומה אולי ידוע אך הצופן לפתיחת שעריה נותר באפלה. אין להתפלא על כך שהעיתונות העולמית מגלה שוויון נפש כללי, ולו בשל העובדה שרבים מבעליה נכחו במשך השנים בפגישות המסתוריות הללו ונשבעו אמונים לכללי הסודיות שלהן. אבל הטענה כאילו זהו אירוע פרטי שאין לו השפעה על המדיניות הציבורית ועל המערכות המנהלות את חיינו היא נלעגת במקרה הטוב, ובמקרה הרע היא חושפת תפיסה פוליטית נכלולית ומעוותת.

אולי אפשר להתייחס במשיכת כתף לכך שביל קלינטון הוזמן לכנס בילדרברג כשנה לפני שנבחר לנשיאות, ושאנגלה מרקל היתה שם חודשים בודדים בטרם נכנסה למשרת הקנצלרית, ויהיו מי שיבטלו את הדוגמאות הללו כצירופי מקרים נטולי משמעות. אבל כל אדם שמודע, ולו במעט, לקשרי העוצמה וההון שמחברים בין פוליטיקה, צבא, עסקים ופיננסים חייב לפחות לזקוף את מיחושיו כאשר גורל החברה נדון בחוג מצומצם המתבצר בעין הערפל. יש להניח שהציבור במדינות המערביות היה מגלה עניין כלשהו באירוע, לו היה יודע שכמה מנבחריו הבכירים השתתפו בדיון בנושא “אנרגיה, ביטחון וקיימות” בצוותא עם מנכל”ים של שלוש ענקיות בתחום הנפט והגז; או לו היה מודע לכך שעתיד העולם “בעידן שלאחר המגיפה” מונח בידיהם של ראשי חברות תרופות המייצרות חיסונים ובכירים מוול–סטריט, שאסמיהם בוודאי צרים מלהכיל את תנובת החרדה שהם זרעו ברינה.

המוזמנים נמנו, כמו תמיד, על שמנה וסולתה של האליטה הפוליטית, הביטחונית, העסקית והפיננסית: מנהיגי נאט”ו, שני ראשי ממשלה אירופאים וקומץ נכבד של מיליארדרים מתחום ההיי–טק. ראש ה-CIA היה שם גם הוא, כמו גם יו”ר האימפריה הפיננסית גולדמן–זקס, מזכירת המסחר האמריקאית, מנכ”ל בריטיש–פטרוליום, נציגי מייקרוסופט וגוגל, מבחר נאה של שרים ופוליטיקאים בעלי השפעה, לפחות שני עיתונאים, ואפילו מיודענו אלברט בורלא, מנכ”ל פייזר

היחס הסלחני והאדיש כלפי קבוצת בילדרברג חושף פגם מובנה בהווייה הדמוקרטית שלנו וביכולתם של אזרחים לזהות את טביעות אצבעותיה של האוליגרכיה ואת המנגנונים (הרשמיים והבלתי–רשמיים) שעובדים בשירותה. אין צורך להאמין באגודת סתרים של תריסר גברים כרסתניים המנהלים את העולם מתוך חדר אפלולי ומעושן – או, לחליפין, מתוך טרקלין מסוגנן ומואר של מלון יוקרתי – כדי לזהות את מוקדי העוצמה שמנווטים את החברה האנושית ומתווים את קווי המדיניות הגלובלית. למעשה, זוהי קואליציה של כוח, שמוסדותיה רבים ותחומיה מגוונים, ושפירות עמלה מתבטאים לא רק בעושר אגדי אלא גם בהשפעה מכרעת, ואפילו בשליטה ממשית, על חיי הקהילה והפרט.

לו היתה בנמצא עיתונות אמיתית שמייצגת את האינטרס הציבורי, היו נציגיה מתייצבים בתחילת החודש מול מלון מנדרין אוריינטל, מטלטלים את גדר האבטחה ודורשים לחקור את הוועידה החשאית. מי יודע, אולי כמה מהם היו מצליחים לחדור פנימה ואפילו לתעד משהו מן המתרחש. ייתכן שאז היינו מגלים שמדובר בסך הכל במועדון שירה–בציבור למיליארדרים או בתיאטרון חובבים בעיצומן של חזרות להצגה “מפיסטו”, שבה קיסינג’ר מגלם את התפקיד הראשי. העיתונאים היו שבים בוודאי הביתה מאוכזבים, אבל בה בעת היו יכולים להתנחם בעובדה שהם לפחות עשו את המאמץ.