חומות של תקווה

מתוך ההריסות והכאב נותרו לנו שתי אפשרויות: לעבור לאי יווני יחד עם כל שוחרי השלום וזכויות האדם, או להתאחד כאן ולחזור לחזון ההומניסטי המקורי של הנביאים ושל מגילת העצמאות

ציור: אלין ביטון, בית ספר צליל
***

“הבעיות הכי גדולות שלנו
הן רק נקודות קטנות בשביל ג’ירף”

(יהונתן גפן)

בפרספקטיבה רחבה גם הבור העמוק שבו אנחנו נמצאים מאז ה-7 באוקטובר הוא בעיה קטנה מאוד. אם נחשוב על הרף העין האנושי בתוך הקיום של כדור הארץ והבריאה כולה, ואפילו על היקף המעורבים והנפגעים בסכסוך הנוכחי אל מול מלחמות וטבח שהביאו למוות של מיליוני בני אדם, ייתכן שגם אנחנו נראה רק נקודות קטנות, כמו הג’ירף. ודאי כאשר ברקע מסתתרות קטסטרופות גדולות בהרבה.

ובכל זאת, בחיינו זו טלטלה גדולה ושבר. המתקפה בחג שמחת תורה האחרון, שבו היינו למעלה מ-30 שעות בממ”ד תחת סכנת חיים נוראית, והמלחמה הממושכת והקשה שבאה בעקבותיה, מתנגשות חזיתית בתשתיות יסוד בעולמות של כל כך הרבה ישראלים: האמונה בכוח שלנו. האמונה ש”לעולם לא עוד”. האמונה שיש דין ויש דיין, בין אם שמימי או ממשלתי וצבאי. האמונה שישראל ניצבת על מסלול של קידמה ושגשוג.

חברה סיפרה לי על שיחה עם אביה, ממייסדי אחד הקיבוצים המפונים וההרוסים למחצה על גבול הצפון. היא אמרה לו שצריך להתחיל להפנים שהנכד שלו, בנה הפעוט, לא יגדל את ילדיו בישראל. היא ציפתה להתנגדות נחרצת וקיבלה במקומה אנחה ארוכה. קשה, קשה לחיות השנה. גם למי שמאמין.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

“עמו אנוכי בצרה” (תהילים צ”א)

ויש דרגות בגיהינום. אשתי כתבה לי לא מזמן: “אני רוצה לזכור את מי שהדפקו על דלתות וחלונות ביתנו כדי להרוג אותנו. אני רוצה לזכור שהיינו קרובים מאוד להיחטף או למות”.

אני גם רוצה לזכור את מי שאיבדו את חייהם ואת המשפחות שליווינו במשך חודשים ארוכים מתוך אמונה ותקווה בוערות, ונאלצנו לנחם בתחושת כישלון, כאשר יקיריהם חזרו בארונות מעזה. כששואלים אותי מה אפקטיבי ולמה בעצם להגיע לעוד הפגנה או לענוד סיכה, דסקית וצמיד, התשובה פשוטה: זו המחויבות שלנו. להיות שם עם המשפחות.

בעולם מתוקן שבו קיים אמון בסיסי, הוויכוח על פרטי עסקת החטופים היה יכול להיות ויכוח לגיטימי ואפילו חשוב, הנוגע לשורשי קיומנו; ויכוח בין מי שרואים בהצלת חיי אדם הנמצאים בסכנה ברורה ומיידית אחריות עליונה שלנו, למי שחושבים שהמחירים בלתי אפשריים. אם תרצו, גישת הרב עובדיה מול גישת רבני הציונות הדתית, שחתמו על מכתב הרבנים נגד עסקה.

אנחנו בעולם מפוקפק שבו האמון שבור ומרוסק. כשחבריי בציונות הדתית מתלוננים על חיבור בין מאבק המשפחות לקריאה להפלת הממשלה ולסיום שלטון נתניהו, אני מזכיר שבמשך חודשים זה לא היה כך. אני הובלתי את העצרות באילת, לשם פוננו תחת אש ב-8 באוקטובר. עד שהמשפחות השתכנעו שעל כיסא ראש הממשלה לא יושב מי שטובת המדינה ויקיריהן גוברת על כל שיקול אחר שלו, הן לא הצטרפו למחאה הרחבה.

אני גם אומר להם שאפילו מי שהולך לישון מחובק עם ציר פילדלפי כל לילה, ובאמת ובתמים חושב עדיין כי “לחץ צבאי” יכול להחזיר לנו מישהו בחיים – חייב לגלות סולידריות. להיות ברחוב הישראלי ולא לראות ים של סיכות, דיסקיות וצמידים צהובים, דוקר את העין והלב של כל מי שאיבד שם חברות וחברים, כמונו. ודאי של המשפחות עצמן.

אנחנו בעיצומו של חודש אלול עם ראשי התיבות משיר השירים: “אני לדודי ודודי לי”. הסולידריות הפשוטה הזו, שחייבת להתרחב לסולידריות כלל ישראלית וכלל אנושית, היא תמיד התרופה לשבר העמוק המחלחל בכולנו.

“באין חזון יפרע עם” (משלי כ”ט)

מורי ורבי הראשון היה הרב חיים דרוקמן ז”ל. הוא היה דוגמה מושלמת למי שצמח בציונות הדתית לפני הקמת גוש אמונים, שהיתה חלק מתנועת העבודה. הוא עשה את כל הדרך להיות גדול רבני הציונות הדתית, שהפך את הסיפוח לעיקרון הגדול ביותר ותמך בבצלאל סמוטריץ’ ובן גביר לפני מותו.

הרב דרוקמן כיהן במשך שנים כיו”ר ישיבות בני עקיבא. הן יצרו תורה והעמידו לה תלמידים הרבה. היום אנחנו רואים את הכוח שלהן ואת סכנתם העצומה לכולנו. תלמידי התורה הזו מובילים את הממשלה, מעמדת מיעוט, לטובת מימוש תפיסות של עליונות יהודית; גיבוי ישיר לטרור יהודי, להלבנה ולחיזוק מאחזים אלימים לא חוקיים וגירוש פלסטינים מאדמותיהם, וכן עידוד התיישבות בעזה ובדרום לבנון, והקצאת מיליארדים ל”חיזוק הזהות היהודית” (אדם צועק את שחסר לו… )

יש כל כך הרבה ללמוד מזה. לא מספיק לומר מה לא. חייבים להשקיע במה כן. אני רוצה לחזור למקומות שבהם ידענו היכן אנחנו. חזרה לחזון המקראי על הגנת הגר, היתום והאלמנה. חזרה לחזון הנביאים להגנה על החלשים. חזרה לחזון מגילת העצמאות של הושטת יד שלום וחיבור מזרח תיכוני ובינלאומי. אני רוצה לחזור לכבוד האדם והשקעה בחינוך הומניסטי הרואה כל אדם כפלא ואת אהבת המולדת כדבר טבעי, אבל “מדוע תחדל האהבה בגבול?” כפי שכתבה ושרה חווה אלברשטיין, על פי פבלו קזאלס.

“רוצה להגיע מהר? לך לבד. רוצה להגיע רחוק? לך ביחד”, אומר פתגם אפריקאי. אם נישאר צודקים ומבודדים, נפסיד. הרוב השפוי שבוחל באלימות, ייגרר באף למציאות אלימה ולפיצול ישראל למדינה של מיליציות נוסח לבנון. עם כל הכבוד למי שעומד במוצאי שבת עם דגל ישראל מעוטר בסיכת החטופים וצועק בגרון ניחר “חיות – ולא בארונות!” – זה לא מספיק. אנחנו חייבים להרחיב מעגלים. לבנות שולחן משפיע. חייבים בבידודם של האלימים מהים עד הנהר.

לא מזמן יצאנו לחופשה קצרה ביוון (כדי לשכנע את אשתי שחשבה שזה לא הזמן ייסדתי איתה את “פורום הגבורה”. בעיניי זו גבורה הכרחית לשמור על השפיות שלנו בימים אלה) ופינטזתי על אופציה יוונית; רוב המיליונים הציונים והפלסטינים שרוצים חיים טובים בשלום, יעברו ליוון רחבת הידיים והנפלאה. נשאיר את האלימים, היהודים והערבים, להתקוטט עד כיליון או עד שימצאו דרך להסתדר וכעבור כמה שנים נחזור. עד שזה יקרה אנחנו חייבים לשוחח עם מי שעל הגדר, עם מי שאיתנו אבל לא יוצא לרחובות, עם מי שיכול להיות חלק מקואליציה עתידית, אחראית, ליברלית ודמוקרטית.

בבאר שבע ייסדנו חמ”ל טלפונים שמדי שבוע מתקשר לאלפי א.נשים ברשימות התפוצה שלנו ומחבר ביניהם מחדש. התוכנית היא להגיע גם למי שאינם משוכנעים. זו הדרך היחידה לבנות כוח. וכדי להשפיע צריך כוח. באהבה גדולה גם למי שאינם מסכימים איתנו (ואינם חלק מהפלגים האלימים), אבל בלי לפחד לשכנע ולגייס.

כתבות שאולי יעניינו אותך

אביב העב”מים

בשנים האחרונות ידיעות על חוצנים עברו מבלוגים של תמהונים לכותרות בניו יורק טיימס ולהודעות רשמיות של הפנטגון, אבל האדמה לא רועדת והאנושות לא מחשבת מסלול מחדש. האם הרנסנס החייזרי הוא מניפולציה של תעשיות הנשק? פסיכוזה המונית? שיגרנו את הספקן הכי גדול שלנו, מני אביב, לעקוב אחר אבק הכוכבים, והוא חזר מגרד בפדחתו. וזה המון

בשנים האחרונות ידיעות על חוצנים עברו מבלוגים של תמהונים לכותרות בניו יורק טיימס ולהודעות רשמיות של הפנטגון, אבל האדמה לא רועדת והאנושות לא מחשבת מסלול מחדש. האם הרנסנס החייזרי הוא מניפולציה של תעשיות הנשק? פסיכוזה המונית? שיגרנו את הספקן הכי גדול שלנו, מני אביב, לעקוב אחר אבק הכוכבים, והוא חזר מגרד בפדחתו. וזה המון

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

להפוך את ישראל ליעקב

הזוועה האיומה הזו לא תיפתר דרך ניצחון צבאי, אלא דרך מה שכבר התחיל להירקם מאז ה-7.10: ברית בין כל מי שרוצים לעצור את הרוע וליצור כאן מרחב של ביטחון ושלום

אבי דבוש ניצל מהטבח בעוטף עזה. למרות הכאב הוא עדיין מעז לומר את המילה האסורה – שלום

איפה היה חיל האוויר?

ישראל נחשבת כמי שמחזיקה באחד מחילות האוויר המשובחים והמצוידים בעולם. מדוע נאלם החיל אגדי אל מול מחבלי חמאס רכובים על טנדרים ואופנועים? תחקיר ראשוני של בראשית

ישראל נחשבת כמי שמחזיקה באחד מחילות האוויר המשובחים והמצוידים בעולם. מדוע נאלם החיל אגדי אל מול מחבלי חמאס רכובים על טנדרים ואופנועים? תחקיר ראשוני של בראשית

שבוע הספר

לפני כמה ימים, מישהו שאני לא מכיר בירך אותי בסופרמרקט ושאל “נו, איך בילית את החג?” ניסיתי להריץ במוחי במהירות את חגי היהודים, שאותם אני זוכר בעיקר בזכות העובדה שלילדה יש חופש ואני יכול לישון כמו בנאדם. בסוף נכנעתי. הוא נראה מאוכזב…

כשילדים גדלים על העצים

בישראל צצים כפטריות אחר הגשם עוד ועוד בתי-ספר יער. אין כיתת לימוד, הילדים לומדים בטבע, איתו ועליו. אבל באין תמיכה ממשלתית משמעותית, גם ההורים לומדים שיעור חשוב: בחירה באוויר הפתוח היא עניין יקר מאוד

בישראל צצים כפטריות אחר הגשם עוד ועוד בתי-ספר יער. אין כיתת לימוד, הילדים לומדים בטבע, איתו ועליו. אבל באין תמיכה ממשלתית משמעותית, גם ההורים לומדים שיעור חשוב: בחירה באוויר הפתוח היא עניין יקר מאוד

תתארו לכם

לגבי ניצן נמאס לדבר על “המצב”. לכעוס. להידהם. להתייאש. להאשים. הוא מתגעגע לרעיון המופרך של חיים נורמלים. אז קבלו תלונות על המטריה, על “מומחים” שלא קיימים, על הגרביים שנעלמות וגם – המדריך המלא לציד יתושים

״אנחנו לא צריכים חוק אקלים, אבל אם נגזר עלינו, לפחות שיהיה חכם ולטובתנו״

יונתן דובי הוא פרופסור מן המניין בבית הספר לאקלים של אוניברסיטת בן-גוריון. בראיון לבראשית הוא מסביר למה אין מקום להיסטריית ההתחממות הגלובלית, טוען שהתקשורת נגועה בבורות קולוסאלית, שכמות תופעות הטבע הקיצוניות על הפלנטה ירדה בעשורים האחרונים, שהמעבר לאנרגיה סולרית מתרחב בעיקר בגלל לובינג של היצרנים למרות שהיא עדיין לא בשלה להחליף את התשתיות הקיימות ואולי לעולם לא תהיה, ומבקש מהורים לקחת אחריות ולהגן על ילדיהם מפני פיתוח חרדות שווא

אפרת פניגזון בראיון מיוחד עם פרופסור יונתן דובי, האיש שמשבר האקלים גורם לו לצחוק ולבכות גם יחד. צפו בראיון המלא

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ב ללא רקע

הצטרפו לרשימת התפוצה של בראשית

קבלו עדכונים על כתבות חדשות, תחקירים מרתקים וסיפורים מרגשים 

[login_fail_messaging]