ובליבנו חומה

אתה מנסה להיות חי מבחינה מנטלית בישראל, אבל זה לא כל כך מצליח. אתה מנסה להבין על מה מדברים, ולמה מדברים, אבל גם כאן אתה נוחל כישלון. אתה רואה את האנשים ושומע את המילים, אבל פשר לא עולה מתוך הדבר הזה. ערוצי המדיה המרכזיים היו מובנים באותה מידה לו שידרו מתוך בונקר זכוכית בלתי חדיר, או בשפה הקלינגונית. אני משוכנע שאני לא היחיד שמרגיש ככה: אני פשוט לא מבין במה מתעסקים, ולמה, או מה הם בכלל אומרים, ברמה הכי הפשוטה.

עכשיו כמובן שאני לא יושב וצופה במשדרי החדשות, או אפילו פותח אתרי חדשות מרכזיים (מלבד הארץ, אבל גם העלעול האקראי בו הפך עבורי לדחקאי יותר ויותר עם הזמן, ככל שהעיתון התבצר בפרספקטיבות בורגניות ממסדיות עד כדי קריקטורה של עצמן). אבל נרצה או לא נרצה, הצינורות הראשיים של התעמולה מכתיבים את התנאים של השיח ואת אוצר המילים שלו, ויותר מכל את התנועה הרגשית שמתלווה לחיים בישראל, או יותר נכון: להיעדרה המוחלט של תנועה כזו.

החיים במדינת ישראל משולים לחיים בתוך סרקופג–אתם יודעים, אותו מיכל קבורה עשוי אבן ששימש את הקדמונים לכבד בו מתים רמי יחס. והאבן שמשמשת לקבור אותנו בחיים היא, באופן טרגי–קומי, המכשיר שבאמצעותו היינו אמורים לתקשר עם המציאות, עם העולם, עם עצמנו שהיה עשוי להתפתח בתנאים חופשיים ומשוחררים. מדינת ישראל פיתחה שליטה כל כך מושלמת בתודעה של נתיניה ששום דבר לא חודר את חומת האבן שבה היא הקיפה אותם. התוצאה הבלתי נמנעת של השליטה הזו, של מניעת המחשבה החופשית והזרימה החופשית של ידיעות ורעיונות (ולפיכך רגשות) היא תחושה של קיפאון. של מוות. ישראל היא מדינה שדברים קורים בה רק בכאילו: שום דבר ממה שקורה כאן לא מרגיש אמיתי ולא נחווה כאמיתי. הכל רק כאילו. הכל כאילו אנחנו צופים במציאות דרך מצלמות אבטחה מטושטשות של איזו מעלית שיש בה דמויות שלא ברור אם הן אנחנו או מישהו מוכר לנו, ואם הן משחקות בהווה, בעבר או בעתיד. ברור שהן משחקות ושהמשחק מיועד עבורנו, אבל מה משמעותו, ולמה המשחק הוא כל מה שאנחנו רואים ושומעים – אנחנו לא מצליחים באמת להבין. התגובה שלנו לתופעה הזו צפויה לגמרי: אפאטיות וניתוק. כי איזה טעם יש לנהל דיאלוג עם עולם שבו קולך לעולם לא נשמע, וקול הדוברים אליך, או מעל לראשך, לעולם לא נושא ולו גרעין אחד בודד של אותנטיות?

להצטרף למשחק או לנסות לדבר לא יועיל: הכי הרבה שהמערכת תעשה זה לשתות לך את המיץ, כלומר הדם, לקחת כל מה שטוב בך ולהשליך אותך הצידה כשאתה מפסיק להביא לה תועלת. אם זה נשמע כאילו אני מתאר מודל הרמטי ומייאש זה בגלל שאלה הם חיינו בדיוק: אנחנו תקועים בתוך סרקופג, והניסיון לעשות ממנו בית בעזרת פיסול נמרץ עם כפית קטנה שהטמנו בכיסנו מבעוד מועד רק מדגיש את הטרגיות של מצבנו.

למצב האזרחי, התודעתי, החמור הזה הביאה אותנו הציונות, והביאה אותנו מדינת ישראל, והבאנו אנחנו את עצמנו. זה גיהנום שמתחפש לגן עדן. גיהנום, כי לחיות בתחושת נתק חושי ורגשי כל כך עמוקה זו חוויה מצמיתה ומאמללת, ולא משנה מה הסיבה לכך. אנחנו נולדים עם חושים בריאים וסקרנות להבין את העולם סביבנו ולתקשר איתו בצורה מועילה, וכשהדבר הזה נמנע מאיתנו ואולי אפילו יותר כשהוא נמנע מאיתנו באמצעות הצגה כוזבת של הדבר: מי מאיתנו, אחרי הכל, לא נכנס לדיכאון? מי לא מתייאש מההכרח להשתתף בשיחה שמתחזה לכנה ובעצם היא מכשיר להעברת מסרים מתוכנתים מראש? תגידו לי, זה לא דיכאון טוטלי?

בישראל יש מעט מאוד שיחות אחרות. הצבע הרגשי של כל אינטראקציה פוליטית ידוע לנו מראש בדיוק כל כך גבוה וברזולוציה כזו שהטעם של תקשורת בכלל אובד מאיתנו: הרי אנחנו יכולים לקלוט ולמסור מידע כדי ללמוד משהו חדש, או להעביר רגש אותנטי, אנחנו לא מכונות, או בקרים, שנועדו לתקשר מספר מצומצם וידוע מראש של מסרים. בזמן האחרון, בהקשר של השיח הפוליטי, זה כל מה שאני מצליח לחשוב עליו: ההצלחה המפלצתית של המקום הזה ביצירת בועה חנוקה, אטומה שבה לא קורה שום דבר אף פעם. כדי לשחרר אותנו מהגלות, כביכול, הציונות עשתה אותנו אסיריה במולדתנו, כלואים ללא תקווה בתוך סרקופג – נכאים בלי חלונות, בלי דלתות, בלי חרך הצצה אפילו. אנחנו מורעבים רגשית ותודעתית ברמות שאנחנו אפילו לא מעזים לדמיין. אם מישהו היה עושה לאדם אחר מה שהמדינה עושה לנו, הוא היה נשפט בצדק על חטיפה והתעללות אכזרית. וזו המדינה שכותבת את החוקים, כידוע. לא אכנס כאן לדיון הארוך והמשמים מי זו המדינה בעצם, ומי אחראי למה שהיא עושה: מה זה חשוב? מה שחשוב הוא שיש מדינה ויש לה זרועות והחלטות, ואנחנו כפופים להחלטותיה. ובמאבק הזה בין המדינה לבין החופש, אם לקרוא לזה כך בפשטות – כי לזרימה חופשית של רעיונות, דעות ומידע יש זיקה ישירה והדוקה למידת החופש שלנו בכל המובנים – במאבק הזה נראה שהמדינה ניצחה אותנו בנוק אאוט. כולנו ציונים. כולנו נאמנים. כולנו קולקטיביסטים וכולנו משפילי מבט ומקבלים את גזירת המוסדות וההיסטוריה. ואם אנחנו לא מקבלים, אז אנחנו עושים את זה במידה כל כך מופרזת של ביישנות וחשש עד שההתנגדות שלנו נעשית בלתי אפקטיבית בעליל עוד בטרם היא באמת באה לעולם. מדינת ישראל שולטת ללא מיצרים בתודעת נתיניה. זה לא ניצחון. רחוק מזה. או בדיוק ההפך: שליטה טוטלית של מדינה במישור התודעה והרגש בכל דבר פוליטי הלכה למעשה, הסרקופג הזה שנבנה סביבנו, היא לא בשורת ההתפרקות עבורנו כי אם עבור המדינה עצמה. שליטה כל כך טוטלית פירושה באמת מוות, ומדינה בלי אזרחים חיים, כמו כל גוף בלי משתתפים חיים בו, נידונה לכישלון מהדהד ולהתפרקות בלתי נמנעת.

מה זה אומר להיות חי, פוליטית? זה אומר לבחון, להתנסות, להסכים, להתווכח, להגיב למציאות, להסתגל אליה, למצוא כוחות חדשים מתוך אינטראקציה פתוחה איתה. מתוך הפתיחות הזו מגיעות תובנות חדשות וכוחות יצירה נפלאים, ותושיה ומעוף. אצלנו, בתוך הסרקופג, כל זה לא אפשרי. השליטה הטוטלית של המדינה בנעשה בתחום התודעה והרגש מונע את התחברות האלמנטים, אותה התחברות שרק היא מולידה משהו חדש.

ה”ניצחון” של זרועות מדינת ישראל, בהקשר הזה, הוא סוחף מדי. בירוא הצמיחה הטבעית של התודעה והרגש לטובת חווה מכנית, מהונדסת, היה נרחב מדי. לא נשארו כוחות שיצמיחו משהו חזק וחי מספיק. השליטה הטוטלית הזו פירושה הידלדלות של הרוח, ניוון וריקבון. ואווירת ניוון וריקבון היא זו שמניעה ישראלים רבים כרגע לרצות לארוז את הפקלאות והמשאבים שלהם וללכת מכאן. הם אולי מנסחים את זה במילים מאוסות של שמאל ציוני, אבל האמת היא קיומה של תחושה שמדובר במפעל כושל וחסר עתיד, כתוצאה ידועה מראש של טירוף השליטה שהוא היסוד המכונן של המדינה הפסיכית הזו. הציונות הצליחה מדי במיזם השליטה החולני שלה, הצליחה מדי בסירוס נתיניה, ולכן היא גוף פוליטי ריק מתוכן, ציני לחלוטין, שעתיד לפלוט החוצה כל כוח חיים חיובי שעוד נשאר בו.

שליטה זה מוות. החיים אוהבים לזוז חופשיים. והם זזים ויזוזו החוצה מכאן, כי החוצה מכאן זה הכיוון היחיד שיש בו שמש, ואוויר ומקום לגדול.