הצוענים החדשים
מני אביב ורעייתו יצאו לנדודים בעקבות ההגבלות על זכויות־אדם בארצות מולדתם. הם גילו שהם חלק מתופעה עולמית
שמונה חודשים עברו מאז שעזבנו את הבית, את השכונה שאהבנו, את חיי הנוחות המרופדים שגרמניה מציעה לתושביה, והפלגנו על נתיביו הבלתי נודעים של העולם המשתנה, המהדק את לפיתתו סביב צוואר האדם. תהליך ההחלטה היה ארוך, רצוף התלבטויות ומלווה בפחדים בלתי נמנעים בנוגע לפרנסה, לחיי החברה, לגורל הילדים, להסתגלות להווייה חדשה שאין בה קרקע יציבה. היעד היה ברור. תמיד אהבנו את יוון, ואף חלמנו להגר לשם לעת פנסיה. אבל קלפיה הנטרפים של המציאות החולנית הקדימו בשנות דור את שעת ההכרעה. אז רכשנו קרוואן, ובמשך כמה שבועות חצינו את היבשת לאורכה. שק אי הוודאות הכביד על כתפינו אך בליבנו רחשה תמיד להבה מרדנית ועיקשת של תקווה. די מהר גילינו שאנחנו לא לבדנו בדרכים. ראינו אותם באשר הלכנו – את אלה אשר נבעתו ממה שטמון באמתחתו האפלה של העתיד.
פנסיונרים שנמלטו מהמטריקס של הפחד. צעירים שמאסו בהדרה ובאפלייה הממוסדת. הורים שחזו בילדיהם קמלים תחת מגף הברזל של מערכת החינוך. משפחות שנפרדו מחיי השגרה ונקרעו מבשר קהילותיהן העוינות. זרם דק אך ניכר של נוודות מודרנית נגלה לעינינו המשתאות לאורך דרכיה של אירופה. פגשנו אותם על צידי כבישים, בקמפים מסודרים, בחניונים מאולתרים לחופי ימים. כל אדם וסיפורו, כל משפחה ונסיבותיה – אך החוט המקשר היה תמיד נהיר: התקווה למצוא חלקת אלוהים שפויה בתבל שיצאה מדעתה…
תגובות