הסתרה בשמיים, צנזורה ביבשה

כמטריילס או SAI – קונספירציה או טכנולוגיה בשימוש?

בשנים האחרונות תוהים אזרחים רבים בארץ ובעולם מדוע הם רואים בשמיים תופעה שלא נראתה באופן כה נרחב בעבר, ולא מקבלים מענה ראוי מן השלטונות בנוגע אליה. עדי ראייה מדווחים על מטוסים המשאירים שובלים לבנים הנראים כמו ריסוס, מתעבים בשמיים ולאחר זמן קצר מדמים אפקט של שמיכת אובך המכסה את הרקיע, מבהירה אותו ומסתירה את השמש. תוואי הטיסה הוא מעגלי, ספירלי, סביב השמש או בשתי וערב. כפי שסיקרנו בעבר בבראשית, הרשתות החברתיות מלאות דיווחים על שובלי הטיסות ועל פגיעות בריאותיות שהמדווחים מקשרים אותן ל”ריסוסים”. כמענה מקבל הציבור מן המדיה המרכזית הסברים פשטניים ולא מאוד הגיוניים, שעיקרם הטענה כי מדובר בפסי עיבוי של טיסות מסחריות ותו לא. התקשורת מכנה את המדווחים קונספירטורים. תתקדמו, הם אומרים, אין מה לראות פה. אז בניסיון להפריך עוד קונספירציה, עקבתי אחר התופעה קצת יותר מקרוב, והממצאים לפניכם.

הבולטת מבין שיטות שינוי הקרינה הסולרית היא טכנולוגיה הנקראת  SAI – Stratospheric Aerosol Injection ובעברית – הזרקת חלקיקים לסטרטוספרה, שמטרתה לקרר את כדור הארץ באמצעות החזרת אור השמש בחזרה לחלל. דו”ח האו”ם מתמקד בעיקר בגישה זו, כיוון ש”היא הנחקרת ביותר ויש הטוענים שהיא גם האפשרית ביותר מבחינת יעילות, עלות ועמידה בזמנים”. אילו חלקיקים מוזרקים לסטרטוספרה בתהליך הריסוס? הדו”ח מציין חומצה גופרתית, סולפטים, סידן קרבונט, קרבוניל גופרתי ותחמוצת טיטניום

בחודש פברואר 2023 התפרסם דו”ח של ועדת האקלים של האו”ם שכותרתו “אטמוספרה אחת: סקירת מומחים עצמאית על מחקר ופריסה של שינוי קרינה סולרית”. לאור העובדה שהדו”ח עוסק בטיפול במשבר האקלים, היתה תמוהה העובדה שהדו”ח קיבל סיקור דליל יחסית בתקשורת העולמית, ובישראל הוא זכה לאפס סיקור. כפי שנאמר, פה חשדתי. מדוע דו”ח של האו”ם בנושא האקלים לא מקבל כותרות במדיה המרכזית?

חלק מן הקולות המקדמים את משבר האקלים מתעלמים מן הדו”ח או מתרעמים על קיומו כיוון שהוא מסיט את המיקוד מן המטרה הנעלה בעיניהם, שהיא צמצום פליטות הפחמן. עוד סיבות אפשריות לסיקור המועט תמצאו בהמשך.

את דו”ח האו”ם ניסחו תשעה מדענים והוא בחן חלופות קירור לכדור הארץ, כגון הזרקת כמויות גדולות של חלקיקים לאטמוספרה העליונה (סטרטוספרה), צביעת גגות של מבנים עירוניים בלבן, שתילת גידולים שמחזירים את קרינת השמש, כיסוי מדבריות בחומרים המחזירים את קרינת השמש ושיגור מראות לחלל שיכולות להסיט חלק מקרני השמש הרחק מכדור הארץ. רוב הפרויקטים יעלו מיליארדי דולרים, יידרשו שנים להגיע למימושם וגם אז לא ברור עד כמה הם יהיו יעילים.

שיטות קירור כדור הארץ נכללות תחת המושג “שינוי קרינה סולרית” (Solar Radiation Modification) המייצג שיטות וטכנולוגיות שמטרתן לדמות את תופעת הטבע המתרחשת בעת התפרצות געשית, כדוגמת ההתפרצות הגדולה בהר פינטובו בפיליפינים בשנת 1991, אשר העיפה כ-15 מיליון טונות של דו-תחמוצת גופרית לאטמוספרה, שעל פי הערכות נאס”א הורידו את הטמפרטורה העולמית הממוצעת בכמעלת פרנהייט אחת, במהלך 15 החודשים שלאחר ההתפרצות.

בעזרת חיקוי תופעת טבע זו אפשר יהיה לקרר את כדור הארץ ולהילחם בתופעת ההתחממות הגלובלית המאיימת; כותבי הדו”ח תמימי דעים בנוגע להנחות היסוד כי כדור הארץ מתחמם, פחמן דו-חמצני הוא גז חממה מסוכן, ואם לא נוריד את הטמפרטורה של כדור הארץ צפויים אסונות כבירים, ובשלב זה, אומרים המומחים, כל האמצעים כשרים.

עם זאת, הדו”ח גם מונה את הסכנות הטמונות בשיטות קירור אלה.

“SRM היא קבוצת טכנולוגיות מורכבת, שנויה במחלוקת שאינה נחקרת דיה”, כותבת בפתיח הדו”ח גב’ אינגר אנדרסן, דירקטורית ועדת האקלים של האו״ם. “עם זאת, כמה מדענים וחברות מעודדים את פריסתה: מחקר וניסויים אמפיריים נמשכים וטכנולוגיות ותוכניות נדונות ברמות הגבוהות ביותר, ללא הבנה מלאה של השפעותיהם. זה מנוגד לעיקרון הזהירות המונעת, שיש ליישם במקרה של טכנולוגיה שתשנה את האטמוספרה.”

הבולטת מבין שיטות שינוי הקרינה הסולרית היא טכנולוגיה הנקראת SAI – Stratospheric Aerosol Injection ובעברית – הזרקת חלקיקים לסטרטוספרה, שמטרתה לקרר את כדור הארץ באמצעות החזרת אור השמש בחזרה לחלל. דו”ח האו”ם מתמקד בעיקר בגישה זו, כיוון ש”היא הנחקרת ביותר ויש הטוענים שהיא גם האפשרית ביותר מבחינת יעילות, עלות ועמידה בזמנים”.

אילו חלקיקים מוזרקים לסטרטוספרה בתהליך הריסוס? הדו”ח מציין חומצה גופרתית, סולפטים, סידן קרבונט, קרבוניל גופרתי ותחמוצת טיטניום.

גם ראש ה-CIA, ג׳ון ברנן, התרגש מטכנולוגיית הנדסת האקלים בנאום שנשא בכנס המועצה ליחסי חוץ בשנת 2016. הוא ציין במיוחד את ה-SAI, הטכנולוגיה המרשימה להזרקת החלקיקים לסטרטוספרה החוסמת את קרינת השמש לטובת קירור כדור הארץ, ומעניקה לכלכלת העולם “עוד זמן” כדי לעבור מאנרגיה מבוססת דלקים מאובנים לאנרגיה ירוקה. “תוכנית יחסית לא יקרה”, אומר ברנן, “שתעלה רק 10 מיליארד דולר בשנה”.

בשנת 2007, בישיבת מועצת האו”ם, העלתה בדאגה את הנושא רוזלינד פיטרסון, בכירה לשעבר במשרד החקלאות האמריקאי, והתריעה מפני הסכנות של תוכניות הנדסת אקלים המתרחשות בכל העולם, ובמסגרתן כלי טיס מפזרים כימיקלים מסוכנים לאוויר. “תוכניות אלה, הנוצרות בשם משבר האקלים, אינן מפוקחות ואינן מביאות בחשבון את הפגיעה במערכת האקולוגית, באדמה, ביבול או בהאבקה”, אמרה פיטרסון.

בדו”ח האו”ם על SAI נידונה השאלה, “מהם החששות מפריסת תוכניות אלה? זוהי התערבות חדשה ומכוונת במערכת האקלים, שיש לה תופעות לוואי וסיכונים שעלולים להזיק לאנושות ולמערכות האקולוגיות. נזק זה יכול להיות תוצאה של השפעות ביו-פיזיות שליליות או השפעות שליליות הקשורות לחברה או לדינמיקה פוליטית. הנזקים הללו יתחלקו, ככל הנראה, באופן שאינו שווה בין מדינות. בעיקר לא ידוע עד כמה ההשפעות השליליות הללו עלולות לבוא לידי ביטוי ואם אפשר למנוע או להפחית אותן”.

“האמון בתוכניות אלה נמוך”, מציינים הכותבים, “חסרות גם הערכות מקיפות על ההשפעות של פריסתן על בריאות האדם (למשל, חשיפה לקרינה, העברת מחלות, גשם חומצי וזיהום אוויר)… הערכות משולבות של השפעות רבות, חיוביות ושליליות, מוגבלות בספרות המדעית; לדוגמה, תמותה ותחלואה מלחץ חום, משאבי מים, סיכון לשיטפונות, נזקי סערה, מחלות וקטוריות, מגוון ביולוגי, ביטחון תזונתי, מערכות אקולוגיות באוקיינוסים ודיג. לצד זאת, מחקר שנערך לאחרונה על בריאות האדם מצביע על כך שהתקררות באזורים הטרופיים שהושגה בפריסת תוכניות ניהול קרינה, עשויה להפיץ מחדש את הסיכון למלריה במדינות מתפתחות ועלולה להגדיל את מספר האנשים הנמצאים בסיכון לחלות במלריה, בהשוואה לתרחישים ללא התוכניות”.

הדו”ח אף מפרט את ההשפעות של פריסת תוכניות SAI על האקלים ומונה דוגמאות להשפעות קשות ואף הרסניות של פריסות שאינן מתוכננות היטב, כגון “שיטפונות הרסניים בחלקים מצפון אירופה ובצורת קשה באזור הים התיכון”.

על פי הדו”ח, “כדי שתוכניות SAI יהיו יעילות, יש להריץ אותן במשך עשורים ואף יותר. פריסת SAI מתמשכת בקנה מידה גדול עלולה להפריע מאוד לסטרטוספרה התחתונה והאמצעית ולגרום להשפעות שאינן ידועות על האקלים על פני כדור הארץ ובקרבתו. כאשר פריסת SAI משתמשת בחלקיקי סולפטים, ולא בחלופות, יכול אף להיווצר גשם חומצי”.

עוד סכנה שמפרט הדו”ח, היא “ירידה באוזון הסטרטוספרי תגרום לעלייה בקרינת UV על פני השטח, שלה תהיה השפעה על בריאות האדם ועל מערכות אקולוגיות”.

אך ככל הנראה לא פשוט כל כך להפסיק תוכניות שרצות כבר שנים, ואנחנו כבר מתגלגלים במדרון חלקלק, כך לפי הכותבים. “אם פריסת SAI תיעצר בפתאומיות, ההתחממות שנבלמה בעבר תתפרץ בתוך כמה שנים. אם הפריסה היא בקנה מידה גדול, הדבר עלול לגרום להשפעות שליליות חמורות על מערכות אקולוגיות ועל המגוון הביולוגי ולהגביר את סיכוני ההכחדה של אלפי מינים”. התוכניות הפרוסות בעולם מוגדרות בדו”ח כניסיוניות, אך הכותבים מזהירים שניסויים אלה עשויים בקלות להפוך להיות פריסות מבצעיות שגרתיות המייצרות סיכונים גיאו-פוליטיים, נוסף לסיכונים שהוזכרו. היות שעלות הפריסה היא נמוכה יחסית, ומוערכת בכ-20 מיליארד דולר לשנה לכל מעלת צלזיוס של קירור, מדינות רבות ואולי גם גורמים שאינם מדינות יכולים להרשות לעצמם פריסות כאלה, שחלקן עשויות להיות זדוניות ומסוכנות. נוסף לכך, סוגיות הנוגעות לסוג הטכנולוגיה או לכמות הפריסות עלולות ליצור סכסוך פוליטי או צבאי. סביר להניח שלעולם לא יהיה קונצנזוס אוניברסלי על פריסות SRM, ולכן קהילות ומדינות המתנגדות לפריסות תהיינה חשופות להשפעותיהן בניגוד לרצונן – מתוקף התנועה הטבעית של הכימיקלים המוזרקים לאוויר מאזור לאזור, נקודה המעלה חששות אתיים ומשפטיים.

הכותבים מציינים כי אין די מידע כדי לבצע הערכת סיכונים ראויה של משבר האקלים אל מול הסיכון של מה שעלול לקרות בהיעדר שימוש בטכנולוגיות אלה. הדו”ח קורא למחקר מדעי נרחב יותר על הנושא, ולאסדרה (רגולציה) של שיטות הנדסת האקלים. דייוויד פאהי, מנהל המעבדה למדעי הכימיה של NOAA (מנהל האוקיינוס והאטמוספרה של ארה״ב), אמר בראיון למגזין E&E שלקראת הדיון הבא של העצרת הכללית של האו”ם, “צריך שתהיה לנו הערכה אמינה יותר של ‘מה יקרה אם'”. לדבריו, המהלך הבא של האו”ם יהיה מינוי פאנל שידון בנושא, היות שנכון להיום הראיות הדרושות לקבלת החלטות מושכלות על פריסה רחבה של שיטות הנדסת אקלים “פשוט אינו קיים”.

דו”ח האו”ם מציין מפורשות שמות של שלוש ארצות בלבד – ארה״ב, אוסטרליה ושוודיה – שבהן מריצים תוכניות ניסיוניות, ולמרות זאת, הדיאגרמות והתכנים שבו מתייחסים לכל אזורי כדור הארץ. הסיבות להסתרת השימוש בטכנולוגיות ה-SRM – כניסיון או בשגרה – מתבהרות בסיום קריאת הדו”ח; מדוע שמדינה תרצה לחשוף תוכניות שכאלה, המציגות סיכונים רבים כל כך, נזקים פוטנציאליים וערעור מערכות אקולוגיות, חברתיות, בריאותיות וגאו-פוליטיות, שללא ספק יובילו להתנגדות מבית ומחוץ?

ומה קורה בשמי ישראל?

פרופ’ דניאל רוזנפלד, מטאורולוג ישראלי מומחה במדעי האטמוספרה ובהנדסת אקלים מטעם המכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, התראיין במרץ 2019 לתוכנית “העולם היום” בכאן 11, וקרא לטכנולוגיה המוכרת לנו כ”ריסוסים” – “תרסיס נגד התחממות גלובלית. הרעיון הוא להחזיר כמה שיותר מקרינת השמש לחלל… נזרע עננים של חלקיקים קטנים”, אומר רוזנפלד, “לא משנה כל כך המהות שלהם… ונקרר את כדור הארץ כנגד ההתחממות הגלובלית”. פרופ׳ רוזנפלד מודה שאיננו יודעים מהן תופעות הלוואי של השימוש בטכנולוגיה הזאת, אך נחוץ להמשיך ולקדם את תחום הנדסת האקלים כדי להרוויח זמן יקר במרוץ לקראת אסון אקלים, ובמקביל לעבור לאנרגיות מתחדשות.

יש הזוכרים את ניסויי “יודיד הכסף” בישראל. לפי ויקיפדיה ניסויים אלה הופסקו בשנת 2021. אם נכון הדבר, התופעה שלה אנו עדים לאחרונה בשמי ישראל אינה חלק מניסויי זריעת העננים.

אם כך, מה בעצם מתרחש כאן? מדוע מסתירים מפנינו את מה שקורה בשמי ישראל? איננו צריכים להיות מדענים כדי להסתכל לשמיים ולהבין שתוכנית ה-SAI מתממשת מעל ראשנו. ההיגיון הבריא מלמד אותנו שמטוסים מסחריים אינם טסים במבנה של כמה מטוסים, במסלולי שתי-וערב, הם אינם משאירים שובלים ארוכים שהופכים לשמיכת עננים ואינם גורמים לתופעות לוואי בריאותיות.

אך האם יש בידינו הוכחה חד-משמעית שמדינת ישראל מוציאה לפועל בשגרה את תוכנית ה-SAI? לא. אף משרד או רשות ממשלתית, אף טייס ובוודאי לא חבר כנסת או פוליטיקאי – הודו בפנינו, האזרחים הקטנים, שזה מה שקורה. נותר לנו רק להסתכל לשמיים, לקרוא את הכתבה הזאת ואת המסמך של האו״ם ולהצליב נתונים. מגמת ההסתרה והמשילות הכפויה עלינו צריכה להסתיים. אם מדינת ישראל מריצה תוכניות SAI בשגרה על אזרחיה, יש לנו את הזכות לדעת זאת, להגיב ולהשפיע.

בכתבתו של ניצן סדן בכלכליסט בחודש דצמבר 2022 “זריעת עננים: הנדסת אקלים או שטיפת מוח?” – מושמצים שואלי השאלות על המתרחש בשמיים, וסדן אף מרחיק ומציין כי “הנטייה הטבעית היא לגלגל עיניים ולעלוב בחברי הקהילה הזאת”. סדן חותם את הכתבה במשפט, “כוח אלוהי יש רק באגדות ואנשים אינם יכולים לשלוט כרצונם במזג האוויר, פסים לבנים בשמיים הם רק פסים לבנים בשמיים, וממשלות מעצבות תודעה דרך תעמולה, שופרות שלטון ופייק ניוז – הם דברים שהן מצליחות לעשות גם בלי מטוסים או כימיקלים”.

לדעתי באמת הגיעה העת להפסיק לשחק באלוהים, להחזיק בתפיסה שרק אנחנו הצודקים והחכמים ביותר וגם במשחק המסוכן ומלא ההיבריס של הנדסת גאיה ואיתני הטבע.

---

אירלנד: חוק “דברי שנאה” חדש

אירלנד העבירה את אחת הצעות החוק הקיצוניות ביותר בנוגע ל”דברי שנאה” שהועברו בעולם עד כה. החוק מייצג תקיפה חסרת תקדים על חופש הביטוי ועל שלטון החוק, ולפיה די בהחזקת תוכן “שנאה” במכשירים כדי להישלח לכלא. החוק מגדיר כעבירה פלילית “החזקת תוכן העלול לעורר אלימות או שנאה כלפי אדם או קבוצת אנשים בשל מאפייניהם המוגנים, במטרה להעביר את החומר לציבור”. מאפיינים מוגנים הם גזע, צבע, לאום, דת, מוצא לאומי או אתני, מגדר, מאפייני מין, נטייה מינית ונכות. החוק אף קובע כי אם “סביר להניח שהתוכן אינו נועד לשימוש אישי”, אזי “יש להניח שהאדם, עד שיוכח ההפך, החזיק בתוכן (במטרה להפצתו לציבור).” כלומר, נטל הוכחת החפות מוטל על הנאשמים, שעליהם להוכיח שלא התכוונו להשתמש בחומר כדי להפיץ “דברי שנאה”. משמעות הדבר היא שאם התובע מחשיב טקסט במחשב של אדם, המתייחס לאחת מן הקבוצות המוגנות ככזה ש”עלול להסית לאלימות או שנאה” כלפי הקבוצה האמורה, הוא עלול להביאו בפני שופט ובסופו של דבר לשלוח אותו לכלא, גם אם מעולם לא תכנן האדם לפרסמו.

היות שהחוק הזה קיצוני ביותר, רוב הציבור באירלנד התנגד לו, שהרי זו הפרה בוטה של חירויות האזרח. ממשלת אירלנד העבירה את החקיקה גם לאחר שהרוב המכריע של המשיבים (73%) להתייעצות הפומבית (סוג של משאל עם) הביעו התנגדות לרעיון.

משמעות הדבר היא שאם התובע מחשיב טקסט במחשב של אדם, המתייחס לאחת מן הקבוצות המוגנות ככזה ש”עלול להסית לאלימות או שנאה” כלפי הקבוצה האמורה, הוא עלול להביאו בפני שופט ובסופו של דבר לשלוח אותו לכלא, גם אם מעולם לא תכנן האדם לפרסמו

אז מה רע בהצעת החוק הזאת? ד”ר דיוויד ת׳אנדר, חוקר ומרצה אירי לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת נווארה בספרד, מסביר בכתבתו:

1. הצעת חוק זו מסמיכה את הממשלה לוודא כי מחשבות שלא פורסמו מתאימות לרוח החוק, ולשלוח אדם לכלא אם היא מאמינה כי הן מעוררות שנאה ואם היא “מניחה באופן סביר” שהיתה כוונה לפרסם אותן.

2. כל חוק המגדיר כעבירה פלילית החזקה או פרסום של תוכן “העלול לעורר שנאה או אלימות” הוא פגום מטבעו, כיוון שכל ביקורת המופנית בפומבי כלפי אדם או קבוצה עלולה, בפוטנציה, לעורר שנאה. לדוגמה, עבור אדם שלו רגישות לגזענות, כל ביקורת כלפי אדם שחור עשויה להתפרש כשנאה כלפי שחורים. האם יש להטיל אחריות פלילית על דובר בגלל הפרשנות הרגשית המגוונות ביותר של מאזיניו?

3. הצעת חוק זו יוצרת עבירות מעורפלות חסרות תקנה, שאינן מספקות ודאות לאזרחים בנוגע לתנאים שבהם עלולים להעמידם לדין או לכלוא אותם, ומייצרות סביבה של פחד וחוסר ביטחון – ההפך הגמור ממה שאנו מצפים משלטון החוק לייצר. על איזה בסיס אובייקטיבי יכול תובע או שופט לקבוע את ההבדל בין ביקורת סבירה על התנהגות או בחירות של קבוצה מוגנת (למשל, טרנס אקטיביסטים או הומואים שדוחפים לזכויות אימוץ), לבין ביקורת שעלולה “להסית לשנאה או לאלימות”?

4. חוק זה הוא עילה מספקת לתובע או לשופט להעניש אזרחים המתנגדים לדעותיהם הפוליטיות או האידיאולוגיות. חוק הנגוע ברמת עמימות כזו יהפוך בקלות צינור לדעות ולאידיאולוגיות סובייקטיביות של המפרש אותו. פקידי ציבור יוכלו להשתמש בכוחם כמכשיר לשליטה פוליטית ואידיאולוגית לבושה בשפה מעורפלת. למשל, שופט הסבור שמין ביולוגי הוא נחלת העבר עשוי לפרש ביקורת קשה על האג’נדה הטרנסית כ”הסתה לשנאה” ולא כדיון דמוקרטי סביר.

5. לחוק כזה תהיה השפעה מצמררת על חופש הביטוי, היות שמעל דיונים מהותיים על קבוצות מוגנות ירחף איום של העמדה לדין. מי יודע אם שופט יראה בביקורת נוקבת כ”עלולה לעורר שנאה”? היבט מזעזע במיוחד הוא שלחוק כזה יכולה להיות אף השפעה מצמררת על שיחות פרטיות, שכן לפי חוק זה מייל הנמצא במחשב שלי שבו שיתפתי בפרטיות חבר יכול, בסופו של דבר, לערב את אחד מאיתנו או את שנינו בעבירה.

מטרידה לא פחות מן התוכן של חוק זה, היא העובדה שהוא עבר בפרלמנט הלאומי של אירלנד כמעט ללא התנגדות. 14 נציגים בלבד, מתוך 160, הצביעו נגדה. אחד מן המתנגדים הבודדים הוא הסנטור רונן מולן, שאמר בנאומו: ״חופש הביטוי הוא מה שמבטיח את חופש המחשבה. זו מציאות חיונית בחיפוש האמת. מיסאינפורמציה עלולה להסתיר את האמת ולהקשות על זיהויה, ולפיכך יש לטפל בה, אך להגבלת חופש הביטוי באמצעות חוק שנאה יש את הכוח לקבור את האמת לגמרי. מרכיבי דברי השנאה בחוק השנאה אינם מייצגים הבנה של חשיבות חופש הביטוי, ואני מאמין שבגללם ייווצר אקלים שבו אנשים טובים, אנשים רגילים, יצטמצמו בדיבור, בפעולות הדמוקרטיות שלהם ובביטוי הציבורי שלהם, כיוון שאינם יכולים להבין את הגבולות שמטיל חוק לא מדויק, שאף אינו מגדיר מה כוונתו ב׳שנאה׳״.

חוקים המצמצמים את חופש הביטוי או הנוגעים בדברי שנאה, מיסאינפורמציה ודיסאינפורמציה, מקודמים כחלק מיוזמת האו”ם ובהובלת האיחוד האירופי, ונמצאים על שולחנות הממשל במדינות רבות בימים אלה: בארה”ב (“חוק הטיקטוק”), באנגליה, בקנדה, באוסטרליה, וגם בישראל – במסגרת רפורמת התקשורת נמצאות על שולחנו של שר התקשורת קרעי המלצות הוועדה לחוקי שנאה ודיסאינפורמציה עוד מתקופת השר לשעבר, יועז הנדל, והן מצמצמות את חופש הביטוי שלנו בתירוץ של אסדרה ברשתות חברתיות.

במציאות של ימינו, כשמכונת התעמולה עובדת שעות נוספות והכל מקבל כסות מתוחכמת של זאב המחופש לסבתא כדי שלא נבחין בהנדסת התודעה, חוקי דברי השנאה הם למעשה כלים להשתת צנזורה, שחקני חיזוק של התעמולה, כדי כשגם כשנצעק “זאב, זאב!” – איש לא ישמע (ואם ישמע, יוכל לעצור אותנו באשמת הפצת דברי שנאה).

ביי ביי לחופש הביטוי בטוויטר?

אילון מאסק ממנה למנכ״לית טוויטר את לינדה יקרינו, יו״ר NBC לשעבר, חברה ומרצה בפורום הכלכלי העולמי ה-WEF. המינוי התמוה של מאסק גרם למשתמשי הרשת להרים גבה ולתהות בנוגע אליו, היות שיקרינו ידועה כדמות משפיעה שדחפה ועודדה אנשים ללכת להתחסן לקורונה, לעטות מסכות ולשמור על ריחוק חברתי, והיא אורחת קבועה בפורום הכלכלי העולמי המקדם רבות מן האג׳נדות הגלובליסטיות המצמצמות את חירויות הפרט ומהדקות את חגורת השליטה.

ברכישתו את טוויטר, התפרץ אילון מאסק אל גזרת חופש הביטוי שלנו, שעוברת מסכת התעללות בכל מדיה חברתית או מנוע חיפוש, והזרים לגזרה זו משב רוח מרענן מצנזורה. מאז הרכישה, רבים רצו לראות בו מושיע, אך הקולות הביקורתיים הזהירו מפני שאננות היות ומאסק מחזיק בחזון פלטפורמת ה-X שאמורה לרכז תחתיה את כל השירותים המקוונים כגון קניות, תשלומים, מדיה חברתית, ועוד. ״האפליקציה של הכל״ – מכנים אותה, בדומה ל WeChat הסינית. עכשיו עם הגיוס של מנכ״לית חדשה חברת ה-WEF, השאלה רלוונטית מתמיד – מושיע או טומן מלכודת? זאב מחופש לכבש? 

---

לסיכום, החוק החדש באירלנד, כמו גם שאר חוקי דברי השנאה והמיסאינפורמציה בעולם, לובשים כסות רשמית חיובית למראה, של הגנה מפני פשעי שנאה, מלחמה בגזענות, אפליה, פוגענות, אלימות ועוד. על דריסה גסה של זכויות האזרח לחופש הביטוי, והפיכת האזרחים לאשמים בעלי נטל הוכחת חפות מפשע, לא נשמע בתקשורת המרכזית. חוקים אלה הם סכנה ממשית ומיידית לאנושות בכלל, ולמדינות שנהגו לכנות עצמן ״דמוקרטיות״ בפרט. הורה מגונן או האח הגדול פינת שטאזי? שוב זאב מחופש לכבש?

אנחנו רואים ומרגישים את מה שמתרחש בשמיים שלנו, וכן מקבלים עדויות, תיעוד ודיווחים דומים ממקומות רבים בעולם. אנחנו למדים מדו״חות האו״ם ומדברי מומחים שונים שהבאנו בכתבה זו, שאכן קיימת מגמה בשם SRM עם פריסה ניסיונית בעולם. ה״ריסוסים״ ממטוסים נקראים בשפה העממית SAI (הזרקת חלקיקים לסטרסטוספירה), ורק מי שבוחר לא לראות זאת, לא יראה, לא ידע, ולא יעשה 1+1. יחד עם זאת, בכל פעם שניצת שיח ציבורי בעניין, עולה כתבת הרגעה בתקשורת המרכזית, המסבירה שאלה רק פסי עיבוי, וההזויים שאומרים אחרת הם קונסיפרטורים מכחישי מדע. תחזרו לישון, אומרות הרשויות. בנוסף, אלה שכבר מודים שהשיטה קיימת ופועלת, מקפידים להזכיר שזה בסך הכל לטובתנו, כי בשלה העת להשתמש בכל תחמושת אפשרית כנגד המשבר האפוקליפטי שלפתחנו. ושוב עולה השאלה – ממסד שמגן ודואג לכדה״א ולתושביו, או ממסד מרדים שמסתיר טכנולוגיות מסוכנות ודכאניות?

לאלה מאיתנו שלא חוששים להסתכל שוב ושוב למציאות הלא נעימה בלבן של העיניים, בין אם היא בשמיים, ביבשה, או באינטרנט, אין מנוס מלהבחין בזאב, שתחפושת הכבשה שלו כבר נשחקה עד דק.