הסתרה בשמיים, צנזורה ביבשה

בשנים האחרונות תוהים אזרחים רבים בארץ ובעולם מדוע הם רואים בשמיים תופעה שלא נראתה באופן כה נרחב בעבר, ולא מקבלים מענה ראוי מן השלטונות בנוגע אליה. עדי ראייה מדווחים על מטוסים המשאירים שובלים לבנים הנראים כמו ריסוס, מתעבים בשמיים ולאחר זמן קצר מדמים אפקט של שמיכת אובך המכסה את הרקיע, מבהירה אותו ומסתירה את השמש. תוואי הטיסה הוא מעגלי, ספירלי, סביב השמש או בשתי וערב. כפי שסיקרנו בעבר בבראשית, הרשתות החברתיות מלאות דיווחים על שובלי הטיסות ועל פגיעות בריאותיות שהמדווחים מקשרים אותן ל”ריסוסים”. כמענה מקבל הציבור מן המדיה המרכזית הסברים פשטניים ולא מאוד הגיוניים, שעיקרם הטענה כי מדובר בפסי עיבוי של טיסות מסחריות ותו לא. התקשורת מכנה את המדווחים קונספירטורים. תתקדמו, הם אומרים, אין מה לראות פה. אז בניסיון להפריך עוד קונספירציה, עקבתי אחר התופעה קצת יותר מקרוב, והממצאים לפניכם.

בחודש פברואר 2023 התפרסם דו”ח של ועדת האקלים של האו”ם שכותרתו “אטמוספרה אחת: סקירת מומחים עצמאית על מחקר ופריסה של שינוי קרינה סולרית”. לאור העובדה שהדו”ח עוסק בטיפול במשבר האקלים, היתה תמוהה העובדה שהדו”ח קיבל סיקור דליל יחסית בתקשורת העולמית, ובישראל הוא זכה לאפס סיקור. כפי שנאמר, פה חשדתי. מדוע דו”ח של האו”ם בנושא האקלים לא מקבל כותרות במדיה המרכזית?

חלק מן הקולות המקדמים את משבר האקלים מתעלמים מן הדו”ח או מתרעמים על קיומו כיוון שהוא מסיט את המיקוד מן המטרה הנעלה בעיניהם, שהיא צמצום פליטות הפחמן. עוד סיבות אפשריות לסיקור המועט תמצאו בהמשך.

את דו”ח האו”ם ניסחו תשעה מדענים והוא בחן חלופות קירור לכדור הארץ, כגון הזרקת כמויות גדולות של חלקיקים לאטמוספרה העליונה (סטרטוספרה), צביעת גגות של מבנים עירוניים בלבן, שתילת גידולים שמחזירים את קרינת השמש, כיסוי מדבריות בחומרים המחזירים את קרינת השמש ושיגור מראות לחלל שיכולות להסיט חלק מקרני השמש הרחק מכדור הארץ. רוב הפרויקטים יעלו מיליארדי דולרים, יידרשו שנים להגיע למימושם וגם אז לא ברור עד כמה הם יהיו יעילים.

שיטות קירור כדור הארץ נכללות תחת המושג “שינוי קרינה סולרית” (Solar Radiation Modification) המייצג שיטות וטכנולוגיות שמטרתן לדמות את תופעת הטבע המתרחשת בעת התפרצות געשית, כדוגמת ההתפרצות הגדולה בהר פינטובו בפיליפינים בשנת 1991, אשר העיפה כ-15 מיליון טונות של דו-תחמוצת גופרית לאטמוספרה, שעל פי הערכות נאס”א הורידו את הטמפרטורה העולמית הממוצעת בכמעלת פרנהייט אחת, במהלך 15 החודשים שלאחר ההתפרצות.

בעזרת חיקוי תופעת טבע זו אפשר יהיה לקרר את כדור הארץ ולהילחם בתופעת ההתחממות הגלובלית המאיימת; כותבי הדו”ח תמימי דעים בנוגע להנחות היסוד כי כדור הארץ מתחמם, פחמן דו-חמצני הוא גז חממה מסוכן, ואם לא נוריד את הטמפרטורה של כדור הארץ צפויים אסונות כבירים, ובשלב זה, אומרים המומחים, כל האמצעים כשרים.

עם זאת, הדו”ח גם מונה את הסכנות הטמונות בשיטות קירור אלה.

“SRM היא קבוצת טכנולוגיות מורכבת, שנויה במחלוקת שאינה נחקרת דיה”, כותבת בפתיח הדו”ח גב’ אינגר אנדרסן, דירקטורית ועדת האקלים של האו״ם. “עם זאת, כמה מדענים וחברות מעודדים את פריסתה: מחקר וניסויים אמפיריים נמשכים וטכנולוגיות ותוכניות נדונות ברמות הגבוהות ביותר, ללא הבנה מלאה של השפעותיהם. זה מנוגד לעיקרון הזהירות המונעת, שיש ליישם במקרה של טכנולוגיה שתשנה את האטמוספרה.”

הבולטת מבין שיטות שינוי הקרינה הסולרית היא טכנולוגיה הנקראת SAI – Stratospheric Aerosol Injection ובעברית – הזרקת חלקיקים לסטרטוספרה, שמטרתה לקרר את כדור הארץ באמצעות החזרת אור השמש בחזרה לחלל. דו”ח האו”ם מתמקד בעיקר בגישה זו, כיוון ש”היא הנחקרת ביותר ויש הטוענים שהיא גם האפשרית ביותר מבחינת יעילות, עלות ועמידה בזמנים”.

אילו חלקיקים מוזרקים לסטרטוספרה בתהליך הריסוס? הדו”ח מציין חומצה גופרתית, סולפטים, סידן קרבונט, קרבוניל גופרתי ותחמוצת טיטניום.

גם ראש ה-CIA, ג׳ון ברנן, התרגש מטכנולוגיית הנדסת האקלים בנאום שנשא בכנס המועצה ליחסי חוץ בשנת 2016. הוא ציין במיוחד את ה-SAI, הטכנולוגיה המרשימה להזרקת החלקיקים לסטרטוספרה החוסמת את קרינת השמש לטובת קירור כדור הארץ, ומעניקה לכלכלת העולם “עוד זמן” כדי לעבור מאנרגיה מבוססת דלקים מאובנים לאנרגיה ירוקה. “תוכנית יחסית לא יקרה”, אומר ברנן, “שתעלה רק 10 מיליארד דולר בשנה”.

בשנת 2007, בישיבת מועצת האו”ם, העלתה בדאגה את הנושא רוזלינד פיטרסון, בכירה לשעבר במשרד החקלאות האמריקאי, והתריעה מפני הסכנות של תוכניות הנדסת אקלים המתרחשות בכל העולם, ובמסגרתן כלי טיס מפזרים כימיקלים מסוכנים לאוויר. “תוכניות אלה, הנוצרות בשם משבר האקלים, אינן מפוקחות ואינן מביאות בחשבון את הפגיעה במערכת האקולוגית, באדמה, ביבול או בהאבקה”, אמרה פיטרסון.

בדו”ח האו”ם על SAI נידונה השאלה, “מהם החששות מפריסת תוכניות אלה? זוהי התערבות חדשה ומכוונת במערכת האקלים, שיש לה תופעות לוואי וסיכונים שעלולים להזיק לאנושות ולמערכות האקולוגיות. נזק זה יכול להיות תוצאה של השפעות ביו-פיזיות שליליות או השפעות שליליות הקשורות לחברה או לדינמיקה פוליטית. הנזקים הללו יתחלקו, ככל הנראה, באופן שאינו שווה בין מדינות. בעיקר לא ידוע עד כמה ההשפעות השליליות הללו עלולות לבוא לידי ביטוי ואם אפשר למנוע או להפחית אותן”.

“האמון בתוכניות אלה נמוך”, מציינים הכותבים, “חסרות גם הערכות מקיפות על ההשפעות של פריסתן על בריאות האדם (למשל, חשיפה לקרינה, העברת מחלות, גשם חומצי וזיהום אוויר)… הערכות משולבות של השפעות רבות, חיוביות ושליליות, מוגבלות בספרות המדעית; לדוגמה, תמותה ותחלואה מלחץ חום, משאבי מים, סיכון לשיטפונות, נזקי סערה, מחלות וקטוריות, מגוון ביולוגי, ביטחון תזונתי, מערכות אקולוגיות באוקיינוסים ודיג. לצד זאת, מחקר שנערך לאחרונה על בריאות האדם מצביע על כך שהתקררות באזורים הטרופיים שהושגה בפריסת תוכניות ניהול קרינה, עשויה להפיץ מחדש את הסיכון למלריה במדינות מתפתחות ועלולה להגדיל את מספר האנשים הנמצאים בסיכון לחלות במלריה, בהשוואה לתרחישים ללא התוכניות”.

הדו”ח אף מפרט את ההשפעות של פריסת תוכניות SAI על האקלים ומונה דוגמאות להשפעות קשות ואף הרסניות של פריסות שאינן מתוכננות היטב, כגון “שיטפונות הרסניים בחלקים מצפון אירופה ובצורת קשה באזור הים התיכון”.

על פי הדו”ח, “כדי שתוכניות SAI יהיו יעילות, יש להריץ אותן במשך עשורים ואף יותר. פריסת SAI מתמשכת בקנה מידה גדול עלולה להפריע מאוד לסטרטוספרה התחתונה והאמצעית ולגרום להשפעות שאינן ידועות על האקלים על פני כדור הארץ ובקרבתו. כאשר פריסת SAI משתמשת בחלקיקי סולפטים, ולא בחלופות, יכול אף להיווצר גשם חומצי”.

עוד סכנה שמפרט הדו”ח, היא “ירידה באוזון הסטרטוספרי תגרום לעלייה בקרינת UV על פני השטח, שלה תהיה השפעה על בריאות האדם ועל מערכות אקולוגיות”.

אך ככל הנראה לא פשוט כל כך להפסיק תוכניות שרצות כבר שנים, ואנחנו כבר מתגלגלים במדרון חלקלק, כך לפי הכותבים. “אם פריסת SAI תיעצר בפתאומיות, ההתחממות שנבלמה בעבר תתפרץ בתוך כמה שנים. אם הפריסה היא בקנה מידה גדול, הדבר עלול לגרום להשפעות שליליות חמורות על מערכות אקולוגיות ועל המגוון הביולוגי ולהגביר את סיכוני ההכחדה של אלפי מינים”. התוכניות הפרוסות בעולם מוגדרות בדו”ח כניסיוניות, אך הכותבים מזהירים שניסויים אלה עשויים בקלות להפוך להיות פריסות מבצעיות שגרתיות המייצרות סיכונים גיאו-פוליטיים, נוסף לסיכונים שהוזכרו. היות שעלות הפריסה היא נמוכה יחסית, ומוערכת בכ-20 מיליארד דולר לשנה לכל מעלת צלזיוס של קירור, מדינות רבות ואולי גם גורמים שאינם מדינות יכולים להרשות לעצמם פריסות כאלה, שחלקן עשויות להיות זדוניות ומסוכנות. נוסף לכך, סוגיות הנוגעות לסוג הטכנולוגיה או לכמות הפריסות עלולות ליצור סכסוך פוליטי או צבאי. סביר להניח שלעולם לא יהיה קונצנזוס אוניברסלי על פריסות SRM, ולכן קהילות ומדינות המתנגדות לפריסות תהיינה חשופות להשפעותיהן בניגוד לרצונן – מתוקף התנועה הטבעית של הכימיקלים המוזרקים לאוויר מאזור לאזור, נקודה המעלה חששות אתיים ומשפטיים.

הכותבים מציינים כי אין די מידע כדי לבצע הערכת סיכונים ראויה של משבר האקלים אל מול הסיכון של מה שעלול לקרות בהיעדר שימוש בטכנולוגיות אלה. הדו”ח קורא למחקר מדעי נרחב יותר על הנושא, ולאסדרה (רגולציה) של שיטות הנדסת האקלים. דייוויד פאהי, מנהל המעבדה למדעי הכימיה של NOAA (מנהל האוקיינוס והאטמוספרה של ארה״ב), אמר בראיון למגזין E&E שלקראת הדיון הבא של העצרת הכללית של האו”ם, “צריך שתהיה לנו הערכה אמינה יותר של ‘מה יקרה אם'”. לדבריו, המהלך הבא של האו”ם יהיה מינוי פאנל שידון בנושא, היות שנכון להיום הראיות הדרושות לקבלת החלטות מושכלות על פריסה רחבה של שיטות הנדסת אקלים “פשוט אינו קיים”.

דו”ח האו”ם מציין מפורשות שמות של שלוש ארצות בלבד – ארה״ב, אוסטרליה ושוודיה – שבהן מריצים תוכניות ניסיוניות, ולמרות זאת, הדיאגרמות והתכנים שבו מתייחסים לכל אזורי כדור הארץ. הסיבות להסתרת השימוש בטכנולוגיות ה-SRM – כניסיון או בשגרה – מתבהרות בסיום קריאת הדו”ח; מדוע שמדינה תרצה לחשוף תוכניות שכאלה, המציגות סיכונים רבים כל כך, נזקים פוטנציאליים וערעור מערכות אקולוגיות, חברתיות, בריאותיות וגאו-פוליטיות, שללא ספק יובילו להתנגדות מבית ומחוץ?

ומה קורה בשמי ישראל?

פרופ’ דניאל רוזנפלד, מטאורולוג ישראלי מומחה במדעי האטמוספרה ובהנדסת אקלים מטעם המכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים, התראיין במרץ 2019 לתוכנית “העולם היום” בכאן 11, וקרא לטכנולוגיה המוכרת לנו כ”ריסוסים” – “תרסיס נגד התחממות גלובלית. הרעיון הוא להחזיר כמה שיותר מקרינת השמש לחלל… נזרע עננים של חלקיקים קטנים”, אומר רוזנפלד, “לא משנה כל כך המהות שלהם… ונקרר את כדור הארץ כנגד ההתחממות הגלובלית”. פרופ׳ רוזנפלד מודה שאיננו יודעים מהן תופעות הלוואי של השימוש בטכנולוגיה הזאת, אך נחוץ להמשיך ולקדם את תחום הנדסת האקלים כדי להרוויח זמן יקר במרוץ לקראת אסון אקלים, ובמקביל לעבור לאנרגיות מתחדשות.

יש הזוכרים את ניסויי “יודיד הכסף” בישראל. לפי ויקיפדיה ניסויים אלה הופסקו בשנת 2021. אם נכון הדבר, התופעה שלה אנו עדים לאחרונה בשמי ישראל אינה חלק מניסויי זריעת העננים.

אם כך, מה בעצם מתרחש כאן? מדוע מסתירים מפנינו את מה שקורה בשמי ישראל? איננו צריכים להיות מדענים כדי להסתכל לשמיים ולהבין שתוכנית ה-SAI מתממשת מעל ראשנו. ההיגיון הבריא מלמד אותנו שמטוסים מסחריים אינם טסים במבנה של כמה מטוסים, במסלולי שתי-וערב, הם אינם משאירים שובלים ארוכים שהופכים לשמיכת עננים ואינם גורמים לתופעות לוואי בריאותיות.

אך האם יש בידינו הוכחה חד-משמעית שמדינת ישראל מוציאה לפועל בשגרה את תוכנית ה-SAI? לא. אף משרד או רשות ממשלתית, אף טייס ובוודאי לא חבר כנסת או פוליטיקאי – הודו בפנינו, האזרחים הקטנים, שזה מה שקורה. נותר לנו רק להסתכל לשמיים, לקרוא את הכתבה הזאת ואת המסמך של האו״ם ולהצליב נתונים. מגמת ההסתרה והמשילות הכפויה עלינו צריכה להסתיים. אם מדינת ישראל מריצה תוכניות SAI בשגרה על אזרחיה, יש לנו את הזכות לדעת זאת, להגיב ולהשפיע.

בכתבתו של ניצן סדן בכלכליסט בחודש דצמבר 2022 “זריעת עננים: הנדסת אקלים או שטיפת מוח?” – מושמצים שואלי השאלות על המתרחש בשמיים, וסדן אף מרחיק ומציין כי “הנטייה הטבעית היא לגלגל עיניים ולעלוב בחברי הקהילה הזאת”. סדן חותם את הכתבה במשפט, “כוח אלוהי יש רק באגדות ואנשים אינם יכולים לשלוט כרצונם במזג האוויר, פסים לבנים בשמיים הם רק פסים לבנים בשמיים, וממשלות מעצבות תודעה דרך תעמולה, שופרות שלטון ופייק ניוז – הם דברים שהן מצליחות לעשות גם בלי מטוסים או כימיקלים”.

לדעתי באמת הגיעה העת להפסיק לשחק באלוהים, להחזיק בתפיסה שרק אנחנו הצודקים והחכמים ביותר וגם במשחק המסוכן ומלא ההיבריס של הנדסת גאיה ואיתני הטבע.