הסיפור שמאחורי ההצגה

פרשת וַיִּגַּשׁ היא אחת התיאטרליות והמרגשות בסיפורי בראשית ואולי בתורה כולה. היא כתובה כמחזה, היא מציגה את הסצינות הסוגרות את סיפורם של יוסף, אחיו ואביהם. הגברים בוכים בלילה וביום, בסתר ובגלוי, מתרפסים ומתנשקים, כועסים וסולחים. ממש כמו במהדורות החדשות של ימינו, הסיפורים האישיים המרגשים תופסים את מירב הדיווח: יוסף מתוודע לאחיו, מצליח להשיב אליו את אחיו הקטן ואת אביו השכול שכבר אינו שכול, ולאחר שנסגרו כל הקצוות ונמחלו כל הפשעים, מתקבלים כולם בהוקרה אצל המלך פרעה ומקבלים נחלה בארץ גושן. 

עד כאן טוב ויפה. אבל הסיפור הגדול באמת מתרחש מאחורי הקלעים, באותיות הקטנות, ב–14 פסוקים בסוף הפרשה שבהם מתוארת הרפורמה שהנהיג יוסף במצרים. חברי הרב מורי לי–דר האיר את עיניי לפסוקים האלה לפני כמה שנים, בדרשה בתפילת שחרית בבית המדרש לרבנות ישראלית. מאז הפכה עבורי הפרשה הזו לשיעור חשוב בהסחת דעת, להמחשה כואבת לעובדה שדרמה אנושית היא הכלי האפקטיבי ביותר להסטת תשומת הלב הציבורית מהסיפור האמיתי.

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית