הסיפור שמאחורי ההצגה

פרשת וַיִּגַּשׁ היא אחת התיאטרליות והמרגשות בסיפורי בראשית ואולי בתורה כולה. היא כתובה כמחזה, היא מציגה את הסצינות הסוגרות את סיפורם של יוסף, אחיו ואביהם. הגברים בוכים בלילה וביום, בסתר ובגלוי, מתרפסים ומתנשקים, כועסים וסולחים. ממש כמו במהדורות החדשות של ימינו, הסיפורים האישיים המרגשים תופסים את מירב הדיווח: יוסף מתוודע לאחיו, מצליח להשיב אליו את אחיו הקטן ואת אביו השכול שכבר אינו שכול, ולאחר שנסגרו כל הקצוות ונמחלו כל הפשעים, מתקבלים כולם בהוקרה אצל המלך פרעה ומקבלים נחלה בארץ גושן. 

עד כאן טוב ויפה. אבל הסיפור הגדול באמת מתרחש מאחורי הקלעים, באותיות הקטנות, ב–14 פסוקים בסוף הפרשה שבהם מתוארת הרפורמה שהנהיג יוסף במצרים. חברי הרב מורי לי–דר האיר את עיניי לפסוקים האלה לפני כמה שנים, בדרשה בתפילת שחרית בבית המדרש לרבנות ישראלית. מאז הפכה עבורי הפרשה הזו לשיעור חשוב בהסחת דעת, להמחשה כואבת לעובדה שדרמה אנושית היא הכלי האפקטיבי ביותר להסטת תשומת הלב הציבורית מהסיפור האמיתי.

לכאורה, הפסוקים בסוף הפרשה באים רק לסגור את המעגל שהתחיל בפרשה הקודמת עם חלומותיו הידועים של פרעה על הפרות והשיבולים. נזכיר כי יוסף פירש את החלומות של פרעה כמסר אלוהי על בואם של שני מחזורים כלכליים. מחזור ראשון, שבע שנות שפע, “שָׂבָע גָּדוֹל”, ואחריו שֶׁבַע שנות שפל, “וְכִלָּה הָרָעָב אֶת־הָאָרֶץ׃” הפתרון שהציע יוסף נראה כמדיניות זהירה ואחראית, שמטרתה היתה להשתמש ביכולת הריבון לפקח ולהסדיר את משק החקלאות כדי להציל את הארץ ותושביה: “וְיִקְבְּצוּ אֶת־כּל־אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת […] וְשָׁמָרוּ׃ וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב […] וְלֹא־תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב׃” (בראשית מ”א, ל״ה–ל״ו). 

המדינאי האמריקני רופוס מיילס (1910–1996), שירת כשני עשורים במשרות בכירות בממשל הפדראלי בארה”ב, בעיקר במשרד הבריאות, החינוך והרווחה – כשעוד היה זה משרד אחד. הניסיון המקצועי שצבר הביא אותו למסקנה דומה לפרשנותו של יוסף, כשטען בספרו “יקיצה מהחלום האמריקני: ההשלכות החברתיות והפוליטיות של צמיחה”, כי צמיחה כלכלית מהירה אינה בת–קיימא לאורך זמן. אך מעבר לספר האייקוני, הצליח רופוס מיילס ללכוד את תודעתו של יוסף במשפט תמציתי אחד שנצרב בספרי מדעי המדינה כ”חוק מיילס” שלפיו: 

“Where you stand depends on where you sit”

ובתרגום חופשי: עמדתו של אדם נגזרת מהמשרה שלו. ובחזרה אל יוסף ואל פרשת ויגש; בעת שהגה את האסטרטגיה להתמודדות עם התנודות החדות בכלכלה המצרית היה יוסף אסיר משוחרר, עבד לשעבר. מתוך עמדתו המקורית הוא בוודאי ראה את טובת הכלל, ובמיוחד את טובתם של אנשים פשוטים וקשי יום, כאלה שאין באפשרותם לצבור חסכונות ליום סגריר. אולי הוא דמיין לעצמו, שבע שנים קדימה, את הממשלה הפרעונית מחלקת בתבונה תבואה שנשמרה באסמים ייעודים לכל הדכפין הרעבים הבאים לפתחה. 

אלא שבחלוף שבע שנים, בבוא העת לכלכל את מצרים הרעבה, יוסף הוא כבר לא יוסף הקטן מהבור, אלא צפנת פענח, האסטרטג המבריק, הנשוי לבת הכהן הגדול, השר הממונה השוכן בארמון. כשבאה השעה הוא כבר היה גם האח המוצלח במשפחה שאחראי על ארץ מצרים כולה, ואם לא די בכך, הנערץ גם על בני משפחתו המורחבת שסוף סוף קיבלו אותו אל חיקם וזקוקים לעזרתו. לכן הוא משתמש בתבואה שנאספה במחסני פרעה כדי לדאוג קודם כל לביתו: “וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֵת כּל־בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף׃” (בראשית מ”ז: י״ב), ורק אז הוא נפנה למצוקת מצרים כולה. 

“וְלֶחֶם אֵין בְּכל־הָאָרֶץ כִּי־כָבֵד הָרָעָב מְאֹד” (שם: י״ג) יוסף, בשבתו בארמון כבר לא רואה את התושבים העניים כבני ארצו, אלא כהזדמנות עסקית, קהל שבוי שיקנה את החיטה המלכותית: “וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת־כּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ־מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן” (שם: י״ד), ולאחר שנגמר לכולם הכסף, מציע יוסף עסקה חדשה: “וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם־אָפֵס כָּסֶף׃” (שם: ט״ז). וכך עוברת החיטה לידי העם הרעב ובתמורה עוברים כל הסוסים, הצאן, הבקר והחמורים לבעלות המלך. אף אחד לא מתמרד, כי כולם זקוקים נואשות לחיטה, כולם רעבים. בתוך שנתיים נראה שהכל שוכחים שאפשר היה אחרת, ואת הצעד הבא כבר עושה הציבור מיוזמתו: “קְנֵה־אֹתָנוּ וְאֶת־אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם […] וְתֶן־זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.” (שם: י״ט). יוסף אכן נענה להזמנה, אך מבהיר את כללי המשחק החדשים: “הֵא־לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת־הָאֲדָמָה׃ וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה …” (שם: כ״ג–כ״ד). והציבור? לא רק שאינו מתקומם, להפך. כולו אסיר תודה על הסדר העולמי החדש. אין להם דבר והם מאושרים לשלם 20% על כל מה שהם מייצרים, “וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא־חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה׃” (שם: כ״ה).

כך, באבחת פסקה מקראית וכמה סעיפי חוק חדשים, באצטלה של אסטרטגיית הצלה של מדינאי גאון, הופכת ארץ מצרים כולה למשטר ריכוזי מעמדי, וכולם נשארים עבדים אך עבדים מרוצים. ליתר דיוק, כמעט כולם, למעט משפחותיו של יוסף: הן משפחת כהני מצרים (“רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לְבַדָּם לֹא הָיְתָה לְפַרְעֹה׃ שם: כ״ו) ומשפחת ישראל שתחת כנפי השלטון קיבלו אוטונומיה בארץ גושן, “וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד׃” (שם: כ״ז). 

סוף טוב הכל טוב? בדיוק לעוד פרשה אחת, עד סוף ספר בראשית. כי כשייפתח החומש הבא, ספר שמות, יהיה זה כבר פרעה אחר, שֶׁיָּרַשׁ משטר טוטאליטרי וכלכלת עבדים, ולא זוכר בכלל מי היה יוסף או מי הם אותם עברים שיושבים בכיף בארץ גושן. הוא רק יודע עמוק בפנים שאנשים חופשיים הם דבר מסוכן למשטרים מהסוג שלו, ומכאן מתחילה סאגת השעבוד, הכפייה, הרדיפה ועד הגאולה המוכרת לנו כיציאת מצרים.

אלמלא היינו מסתנוורים לאורך דורות מהסיפור המרגש והדרמטי של יוסף ואחיו, אולי היינו שמים לב לסיפור החשוב שמספרות לנו האותיות הקטנות בסוף הפרשה. האותיות הקטנות מזכירות לנו שמי שהיו העבדים הראשונים לא היו “אנחנו”, או “אבות אבותינו”, אלא כלל תושבי מצרים. ועוד היינו למדים שהמשעבד הראשון לא היה אותו פרעה אנטישמי שלא ידע את יוסף, אלא יוסף עצמו. האותיות הקטנות מזכירות לנו שהכוח משחית וגם מדיניות חברתית הוגנת יכולה להפוך, תקנה קטנה פה, חוזה קטן שם, לגיהנום של הון–שלטון. האותיות הקטנות מלמדות בקצרה איך עמים מוכנים להזדכות על חירותם, להתפרק מנכסיהם, ולהתמסר בחפץ לב למשטרים טוטאליטריים בתמורה להבטחה קצרת טווח להגנה – בין אם מדובר בהגנה מפני רעב, מפני מחלה או מפני אויב חסר פנים. ואולי יותר מכל מזכירות בימים אלה האותיות הקטנות משהו חשוב מאוד שכדאי שכולנו נשים אליו לב: איך מי שתומכים במשטר דיקטטורי מסוג אחד (שלכאורה מגן על האינטרסים שלהם), מגלים להפתעתם בן ליל שהם כפופים למשטר דיקטטורי אחר, רק שבו הם פתאום מצאו את עצמם אויבי העם.