הסדר והסדק

את גיליון פסח שלנו בחרנו להקדיש בחלקו הגדול לביטוי מאוד טעון: סדר עולמי חדש, או האיפוס/האתחול הגדול. מטבעות הלשון הללו מגיעים מפיהם של בכירים באו”ם, ראשי ממשלה ומנהיגי הפורום הכלכלי העולמי. אבל ההתייחסות הציבורית אליהם משום מה מסיטה את השיח אודותיהם לעבר אותה מחלקה שבה ישנם גם אנשי לטאה, פלנטה שטוחה ומסיבות שתיית־דם־ילדים בסוויטה של הילרי קלינטון. 

כשלעצמי טרם נתקלתי בראיות חד־משמעיות לקיומם של אנשי הלטאה (אני כן חושד באקסית אחת שלי), לא השתכנעתי שכדור־הארץ הוא בעצם צלחת (אבל הוא גם לא כדור. זה יותר בכיוון של אליפסה לדעתי הלא חשובה), ואין לי מושג מה קלינטון אוהבת לשתות (אבל אם יתגלה שיש אמת עיתונאית באחד הטענות הללו נשמח לפרסם אותה). אני כן רואה כרסום מתמשך בזכויות הפרט, ירידה תלולה בערכים כמו חירות, חופש ביטוי וחופש תנועה, זכויות־אדם, אדמה וקהילה. 

הופעתו של הנגיף והמעבר של רוב העולם למשטר שכולל עוצר, אמצעי מעקב קיצוניים, סגירת גבולות, התגייסות תקשורתית אחידה, איסור הפגנות ועידוד הלשנות – כל אלה לא ייעלמו מעצמם רק בגלל דעיכת הרייטינג של קוביד 19. המנגנון כבר קיים והוא רק יתחזק עם המשבר הבא, שלא צריך להיות גדול יותר מווירוס ממוצע. זה יכול להיות פוליו, זה יכול להיות משבר כלכלי עולמי (קלאוס שוואב, מייסד הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, מזהיר שאנחנו עומדים בפני התפרקות כלכלית גלובלית כמו זו שהתרחשה בשנות השלושים של המאה הקודמת), זה יכול להיות אסון טבע. 

בשפה הסינית, מקום הולדתו של הווירוס, משמשת אותה מילה ל”משבר” ול”הזדמנות”. מצחיק, זה בדיוק מה שאותו שוואב כתב בספרו “האתחול הגדול” שהופיע חודשים ספורים אחרי פרוץ המשבר: “המגיפה הזו מציגה הזדמנות נדירה אך צרה לשקול, לדמיין מחדש ולאתחל את עולמנו.”

לו היה מדובר בפילוסוף תימהוני זה לא היה צריך להעסיק אותנו. אבל מדובר במי שכל מנהיגי העולם ועשיריו עולים אליו לרגל לפחות פעם בשנה ומהדהדים את משנתו. פרופסור דן אריאלי הוא אחד האינטלקטואלים הפופולריים במעגל הזה, יובל נח הררי גם כן. שניהם טוענים, איש בדרכו, שמה שאנחנו קוראים לו נפש אנושית או רצון חופשי הוא לא יותר מאשליה, מנגנון מכני שאפשר לתכנת ולכוון מבחוץ. יש מי שהחזון הזה קוסם להם. רבים מהם הם האנשים הכי עשירים בעולם, ראשי ממשלות, נשיאי תאגידים, לווייתני טכנולוגיה. 

אז אפשר לרגע (או יותר) להתמלא ייאוש עמוק, להגיע למסקנה שהמאבק הוכרע ובכל יום נעות כפות המאזניים לצד המדכא. אפשר לצלול עמוק במורד מחילת הארנב הזו, לאבד אמון בכל ובכולם, לחשוד בכל מי שלפניך מאחוריך ואפילו לצדך שהוא “שתול” ו”סוכן”. 

גם היום אני זוכר את המחצית הראשונה של השירות הצבאי שלי כסיוט. הרגשתי איך ברגע אחד הפכתי מגיבור ראשי בחיי לניצב שולי ונטול זהות בתוך מנגנון היררכי ואטום. אין לך קול. אין לך צבעים פרט לחאקי. בבק”ום היתה למפקדי המחלקות בדיחה קבועה: “מישהו פה טוב בגרפיקה?” וברגע שמתגייס תמים היה מצביע בהתלהבות היה המפקד ממשיך: “יופי, אז קח מגרפה ותגרף את המגרש.” 

אבל איפשהו באמצע השירות דברים התחילו להשתנות. מצאתי דרך לעבור לבסיס פתוח בבאר־שבע, למשרד שבו רוב הזמן לא עשינו דבר פרט לשמיעת מוזיקה. בשנה האחרונה עברתי בניגוד לנוהל המקובל (קורס קדם־צבאי וקשרים) לגלי־צה”ל. ובחודשים האחרונים שלי כחייל כבר הסתובבתי רוב הזמן בבגדים אזרחיים, התהדרתי בתספורת לחלוטין לא צבאית (אבל חנונית להחריד), ובמקביל כתבתי בעילום שם את הטור הראשון שלי בעיתונות. הייתי חייל, אבל חופשי לחלוטין. ואני מאמין שזאת גם התקופה שבה התרומה שלי לצבא ולמולדת היתה המשמעותית ביותר.

הסיפור הזה מלווה אותי הרבה בתקופה הנוכחית. בשנתיים האחרונות עברנו, קולקטיבית, גיוס המוני. בצבא קיבלנו קנסות על אי־חבישת כומתה, עכשיו על אי־חבישת מסכה. בצבא השאירו את כל המחלקה שבת, עכשיו קיבלנו כולנו סגר. בצבא הגישה היתה שעוסקים פה בחיים ומוות ולכן כל השאר לא רלוונטי
ולא חשוב. כך קרה גם בשנתיים האחרונות. בצבא המשמעת היא מעל לכל והטלת ספק או שאלה התקבלו כמעשה מרד – ככה גם עכשיו. בצבא היתה חלוקת מעמדות וזכויות מאוד ברורה – בשנתיים האחרונות חולקנו באבחת פי־סי־אר.

כל קווי הדמיון הללו לא אומרים שהעולם הופך לצבא. אבל הוא בהחלט מאיים להפוך למקום היררכי ונוקשה שבו יצטמצמו זכויות האזרח, תיעלם כמעט לחלוטין הפרטיות, וכוח חסר פרופורציות ימשיך לעבור לקבוצה מצומצמת, עשירה וחובבת שליטה. אמצעי התקשורת תלויים כלכלית באותה קבוצה ולכן הם מהדהדים את הנרטיב הרצוי לה, מסננים ומצנזרים ביקורת, מלבים פחדים והסתה. חברות הטכנולוגיה מתחרות על המשאב הכי יקר בעולם המודרני – מידע. והמשאב הזה יקר כי מידע הוא כלי לשליטה ופיקוח. יש לזה הרבה קליינטים, רק מעטים מהם חותרים לעולם צודק ואוהב יותר. התנועה בין מדינות מותנית באישור בריאותי בינלאומי. תאגידים רב לאומיים ורשתות ענק מתפשטים בשעה שעסקים פרטיים ברחבי העולם קורסים בהמוניהם. 

בשנת 2020, לפי המגזין פורבס, 400 המיליארדרים המובילים באמריקה הגדילו את ההון שלהם ב-40%, בשעה שמיליוני משפחות חוו משברים, אובדן ופירוק. 

בישראל ראינו כבר בתקופת נתניהו איך משטרת האזרחים הופכת למשטרת המשטר – מגמה שנמשכה מול המפגינים נגד מדיניות הקורונה. בקנדה ראינו ממשל שמקפיא חשבונות בנק של מפגינים. בניו־זילנד ובאוסטרליה נעצרו אנשים שתמכו בהפגנות בפוסט בפייסבוק. ושוב בישראל ראינו שתי ממשלות שונות חותמות על אותו חוק סמכויות שלמעשה מבטל את קיומו של משטר דמוקרטי בכל פעם שיוכרז על “מצב חירום”.

אבל אני נזכר בסוד שגיליתי בצבא, אחרי שיצאתי מההלם הממושך. למדתי שככל שהמנגנון גדול יותר, נוקשה יותר וכוחני יותר – הוא אכן יעיל להפליא בניהול מסות של אנשים. מחלקות, פלוגות, גדודים, חטיבות. אבל ממש באותה מידה, ככל שהמנגנון גדול, נוקשה וכוחני, כך הוא חסר אונים לחלוטין מול אינדיבידואלים שנוזלים בין הקווים (בגלל זה צה”ל מעדיף לשחרר סרבני מצפון עקשניים ולא להחדיר את הווירוס הזה לשורותיו). גיליתי שכשמנסים להפוך קבוצה של פרטים ליחידה אחת תמיד נוצרים סדקים: לא כאלה שמאפשרים לכל המאסה לעבור, אבל כן ליחידים, אפילו בקלות. 

האתחול הגדול חותר לכנס את כל העולם – כלכלה, בריאות, תנועה, אקלים, תקשורת – תחת אלגוריתם מנצח, שבו כל אחד מאיתנו הוא לא יותר מדאטה. אבל לאלגוריתמים יש אותה בעיה בדיוק: הם טובים רק בניהול מסות. נגיד, הם יכולים להפריד בין מי שמזוהים כמחוסנים לאלה שמזוהים כלא מחוסנים; אבל מה עם מי שיסרבו לשחק את המשחק? מחוסנים שלא ילכו למקום שלא מקבל את אחיהם שבחרו אחרת? מנגנונים יכולים להכניס את הנרטיב שלהם לספרי הלימוד; אבל מה הם יעשו עם הורים שנמאס להם ויוציאו את ילדיהם לחינוך ביתי או אלטרנטיבי? (ינסו לאיים עליהם ולסכל את ניסיונותיהם, כפי שתוכלו לקרוא בעמוד ** אבל זה יברח להם כל הזמן כמו חול בין האצבעות). מנגנונים יכולים לאסור על רופאים להשתמש בתרופות טבעיות ולהוציא אותן מבתי המרקחת, אבל הם לא יכולים למנוע מדור חדש של מכשפות ומכשפים לרקוח אותם לעצמם ולחבריהם. מנגנונים יכולים לנסות להשתלט על שוק הקנאביס (אחרי שלא הצליחו למנוע את השימוש בו ואת הפגיעה שלו בכלכלת הפארמה), אבל הם לא יכולים לבדוק כל עציץ בכל מרפסת. מנגנונים יכולים לרכוש את כל ערוצי הטלוויזיה אבל הם לא יכולים להכריח אותנו לצפות בהם. מנגנונים יכולים לטעון שהרצון החופשי הוא אשליה מיושנת, ואנחנו יכולים להמשיך במגמה העולמית המתמשכת של שימוש בחומרים מרחיבי תודעה כמו איוואסקה, פטריות, פיוטה ומריחואנה, ולהמשיך לחקור את העולם דרך חושינו במקום דרך התקשורת. מנגנונים יכולים לחלק אותנו בטבלאות לקבוצות, פלגים ויריבים, ואנחנו יכולים לעשות אהבה, מוזיקה ואמנות. מנגנונים יכולים לסגור את כל הפינות בשחור לבן, בלי קווים אפורים ובלי הומור; אנחנו יכולים להפליץ בכל צבעי הקשת ולדרוך על הקווים.

האיפוס הגדול הוא מונח שמתבסס על תפיסה טוטליטרית של הכל או כלום. הרוח האנושית, כמו הטבע, מורכבת, מגוונת, מלאה בהפתעות ובסתירות וביוצאים מן הכלל. השאלה איזו מהתפיסות תנהל את חיינו בשנים האחרונות עדיין פתוחה. האם נישאר ערניים ונקפיד לא להיכנע לתפיסה הממדרת המחלקת לקבוצות של שווים יותר ופחות? האם נסרב לשרת את התיוגים הסקטוריאליים/פוליטיים/מעמדיים שלנו ונתעקש לשמור על אוטונומיה אישית ואחווה אנושית? האם נפעל מתוך הפחד למות או מתוך התשוקה לחיים? 

אלה לא ימים קלילים, אבל זו תקופה מרתקת לחיות בה. מכל זווית שבוחרים, ברור שהמין האנושי של השנים הקרובות יתעורר למציאות מאוד שונה מזו של לפני 2020. היא יכולה להיות עגומה ודכאנית, והיא יכולה להיות תקופת רנסנס אנושית, בייבי־בום תודעתי אחרי שנתיים של תרדמת. 

אם לא נמשיך לישון.