הסבירות למנות חתול לשר החקלאות

מהי דמוקרטיה ומה הם גבולותיה? האם הנבחרים בהליך דמוקרטי מקבלים כוח בלתי מוגבל מן העם לחוקק כל חוק שיעלה על דעתם? אם למשל במסגרת חוקי החירום תחליט הממשלה לאפשר רק לג’ינג’ים לצאת לחו”ל או למנות את חתולו של ראש הממשלה לשר החקלאות בשל מיומנותו בציד עכברים, יוכל בית המשפט העליון לומר סטופ, עד כאן – יציאת ג’ינג’ים לחו”ל היא אמנם גזענית אבל סבירה, אבל חתול כשר החקלאות?! לא סביר בעליל, למה לא ג’ירפה? למה לא גלית דיסטל?

הממשלה הנוכחית דורשת בנחישות רבה כי המוסד היחיד המוסמך להעביר עליה ביקורת – בית המשפט העליון בשבתו כבג”צ – לא יוכל לפסול חוק שהעבירה הכנסת (שעליה כבר שנים רבות שולטת הממשלה, כמובן ) בטענה שהחוק בלתי סביר. או בהמשך לדוגמה החתולית – הממשלה מבקשת לשלול מבג”צ את הכוח לבטל את מינוי החתול לשר החקלאות בעילה שזו החלטה בלתי סבירה.

יאמרו המצקצקים – נו, אז מה? אפשר יהיה לשלול את מינוי החתול בעילה אחרת, למשל אי התאמה לתפקיד, חיבתו לעכברים אפורים בלבד או גילו הצעיר מ-18 שנים, כי שכלו של חתול בן 18 כבר בשל בדרך כלל בגיל הזה, אם הוא עדיין בחיים. יש עילות רבות נוספות, אז אולי תבוטל הסבירות אבל יישארו ההתאמה, הגיל, הכשירות המנטלית וכדו’. וכאן טמונה הבעיה. הניסוח המנומס – עילת הסבירות – כולל בתוכו את כל העילות כולן, ובבואה של ממשלת ישראל לחוקק חוק המונע את פסילת החלטותיה מטעמי חוסר סבירות, היא למעשה פועלת לביטול כל עילות הביקורת על החלטותיה הקיימות. אם תצלח במלאכתה – נוכל כולנו לאחל מזל טוב לתולי על בחירתו לשר החקלאות.

“בניסיונה לבטל את עילת הסבירות, אומרת לנו למעשה ממשלת ישראל דברים ברורים ופשוטים:
מותר למנות עבריין מורשע לשר.
מותר לחוקק חוקים ללא סמכות.
מותר לחוקק חוקים לא הגיוניים.
מותר לחוקק חוקים מתוך מניע נפסד כמו שוחד וטובות הנאה.
מותר לחוקק חוקים מתוך כוונה נסתרת שאינה לטובת הציבור.
ולא רק שמותר – אף אחד אינו יכול לפסול חוקים כאלה כי הם חוקיים, גם אם אינם סבירים”

ממשלת ישראל ושליחיה נאחזים באהרון ברק לשווא. הטענה שבכל אשם אהרון ברק, נשיאה הידוע של בית המשפט העליון בשנים 1995-2006 היא טענה דמגוגית. עילת הסבירות אינה המצאה של ברק. היא המצאה קדומה הרבה יותר, של השופט ברנזון ומרתק לבחון מהיכן הגיחה ללקסיקון שלנו.

גם ברנזון לא המציא את עילת הסבירות. בתי המשפט למיניהם השתמשו בה לפסילת חוקי עזר עירוניים גם לפני כן. ברנזון היה מי שקבע בשנות החמישים של המאה הקודמת כי מה שטוב לחוקי עזר עירוניים, טוב גם לחקיקה אחרת – תקנות, צווים וחוקים.

לידתה של העילה היא בפסק דין של בית המשפט העליון (ע”א 311/57) מיום 5/7/1959 שנתן השופט ברנזון. גם הסיפור וגם פסק הדין מעניין, הסכיתו ושמעו.

ב-14 בפברואר 1952 התחולל שינוי דרמטי בשער החליפין של הלירה הישראלית. עד לאותו יום לירה אחת נסחרה ב-2.8 דולר אמריקאי. כן, זו לא טעות. כדי לרכוש לירה אחת היה צורך לשלם 2.8 דולרים. אולם, באותו יום גורלי השתבשה דעתם של פקידי האוצר והם החליטו לקבוע שלושה שערי חליפין שונים: שער א’ – 2.8 דולר ללירה; שער ב’ – 1.4 דולר ללירה; ושער ג’ – 1 דולר ללירה. לכל ענף בכלכלה קבעו פקידי האוצר את שער החליפין המתאים לו מבין שלושת השערים. ההחלטה המטורללת הזאת עשתה שמות בכלכלה השברירית של המדינה הצעירה, אולם כאן נתמקד רק בהיבט אחד שלה.

כאמור, כל ענף אימץ לעצמו שער חליפין. ענף הספנות אימץ את שער החליפין השלישי – 1 לירה = 1 דולר. בבת אחת השתנה שכר הסוורים (פועלי הנמל הפורקים את הסחורה מן האונייה לנמל) שהיו אמורות לשלם האוניות בנמלי הארץ. הבלגן חגג, וחברות הספנות שעגנו אצלנו התכנסו וחתמו על הסכם שהסדיר עם רשויות הנמל שכר מוסכם, פרט לחברה סוררת אחת שסירבה לחתום על ההסכם והתעקשה לשלם רק בהתאם לתעריף הנמוך יותר, שהיה נהוג לפני ההחלטה הקפריזית על פיצול שערי החליפין.

אם כן, התשלום הגבוה יותר לשירותי הסוורות, המותאם לשער החליפין השלישי, שולם על פי ההסכם, אף על פי שלא היתה כל הוראת חוק תקפה המחייבת את התשלום בתעריף המוסכם והגבוה. הוראה כזו נכנסה לתוקף רק שנה ושלושה חודשים מאוחר יותר, ב-14 במאי 1953 באמצעות צו ששמו “צו הנמלים (שכר סוורות), תשי”ג – 1953. על הצו חתם שר התחבורה, ובמסגרתו גם קבע השר כי הוראות הצו יחולו רטרואקטיבית מפברואר 1952 והלאה.

היום ברור לכולנו שלא ניתן לשנות חוק רטרואקטיבית. כלומר, לא ניתן לקבוע כי חוק חדש יחול על זמן שכבר חלף, אבל בשנת 1953 המדינה היתה בחיתוליה, והם לא ספגו אז כמו אלה של היום.

מיד עם כניסת הצו של שר התחבורה לתוקף הגישו רשויות הנמל תביעה כנגד החברה הסוררת ודרשו ממנה לשלם את ההפרש. החברה התגוננה מפני התביעה בטענה שלא ניתן לכפות חוק רטרואקטיבית. פסק הדין שנתן השופט ברנזון עסק בשאלה האם ייתכן שחוק יחול רטרואקטיבית, וישנה בדיעבד את מצבו החוקי של אדם או של עניין. ואם אין היגיון או הגינות בחוק שכזה – אז מה עושים? בפסק הדין התלבט השופט ברנזון וניתח את עילת הסבירות. לטענתו, מעשה בלתי סביר הוא מעשה שנעשה באחד משני מצבים – מתוך מניע נפסד או לשם שימוש בסמכות למטרה שאין לה שייכות לעניין.

ברנזון מתאר בפסק הדין החלטות של מועצת המלך באנגלייה, אשר בדיוק מטעמים אלה פסלה החלטות וחוקים של בתי המחוקקים בקנדה. לטענתו, אותו מצב חקיקתי חל מלבד בקנדה, גם בדרום אפריקה, בהודו ובאוסטרליה. כל בתי המשפט פוסלים חוקים אם הם נגועים באחת משתי המחלות הללו: מניע נפסד או שימוש בסמכות למטרה שאין לה שייכות לעניין. אם וכאשר מזהים אחת משתי תכונות אלה, ניתן לקבוע שהחקיקה בלתי סבירה ולכן פסולה.

בהמשך פסק הדין קובע השופט ברנזון כי למיטב ידיעתו, עד מועד פסק דינו נפסלו בשל אי סבירות אך ורק חוקי עזר עירוניים ולא חקיקה ראשית של הכנסת או חקיקת משנה. כלומר, לא נפסלו תקנות שהתקינו שרים מתוקף תפקידם ומינויים. אולם הוא גם מציין כי אינו רואה סיבה להבדיל בין חוקי עזר מוניציפליים לחקיקת משנה אחרת. מזל טוב – במילים אלה הורחבה עילת הסבירות והוחלה גם על חקיקת משנה ועל חקיקה ראשית. בהמשך אף מנמק ברנזון את פסק הדין וקובע כי “הפרלמנט אף פעם לא התכוון לתת סמכות לתקנות או לחקיקה בלתי סבירה”.

לאור עילת הסבירות והיכולת לפסול באמצעותה חקיקת משנה, בוטל הצו שנתן שר התחבורה להחיל את הצו רטרואקטיבית ולתבוע את הפרש דמי הסוורות, בשל היותו בלתי סביר.

שופטים נוהגים ללכת סחור סחור ולעיתים הסיפור נשמע מסובך, אבל התוצאה פשוטה – לא ניתן לחוקק חוק שחל רטרואקטיבית. חוק כזה פסול כי הוא בלתי סביר. בלתי סביר משמעו גם שחוקק בחוסר סמכות, מנוגד להיגיון ולשכל הישר, וכאמור, מתוך מניע נפסד או לשם שימוש בסמכות למטרה שאין לה שייכות לעניין.

מאז עשה בג”צ שימוש בעילת הסבירות לשם ביטול חקיקה כעשרים פעמים. לא הרבה במיוחד. בפעם האחרונה שנעשה בה שימוש נפסל אריה דרעי מלכהן כשר בממשלת ישראל.

בניסיונה לבטל את עילת הסבירות, אומרת לנו למעשה ממשלת ישראל דברים ברורים ופשוטים:

מותר למנות עבריין מורשע לשר.

מותר לחוקק חוקים ללא סמכות.

מותר לחוקק חוקים לא הגיוניים.

מותר לחוקק חוקים מתוך מניע נפסד כמו שוחד וטובות הנאה.

מותר לחוקק חוקים מתוך כוונה נסתרת שאינה לטובת הציבור.

ולא רק שמותר – אף אחד אינו יכול לפסול חוקים כאלה כי הם חוקיים, גם אם אינם סבירים.

ואין לי אלא לסיים ברשימה של שלושה חוקים בלתי סבירים בעליל, אשר סביר להניח שממשלת ישראל תרוץ לאשר מיד לאחר שתחוקק את החוק המבטל את עילת הסבירות:

חוק בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל לנצח נצחים (שמשמעו תיקוני חקיקה קלים).

חוק העברת הכנסות המדינה כולן לניהולן של המפלגות החרדיות .

חוק פטור ממיסים למקורבים (אם כבר, אז כבר).

חוק העברת סמכויות מדינת ישראל לארגון הבריאות העולמי (אה, רגע, זה כבר קורה בלי שום חוק).