המלכה ואני

המלכה ואני

אליזבת הצעירה, ממש כמוני, אהבה מאוד לטייל בעולם. וככה קרה שכמעט נפגשנו אי שם בקניה. נסעתי לאפריקה לטיול ספארי, מלווה, למען האמת, במלכה לא רשמית (וזעפנית) ממוצא בריטי, במסלול קולוניאליסטי טיפוסי: מדריך צמוד אישי מקומי, סדיני פאר, שולחנות מפונפנים גם בלב הסוואנה, וילדי-ילידים שמקיפים אותנו מכל עבר בהתרגשות כאילו היינו הלבנים הראשונים שהם פגשו.

בשלב כלשהו עצרנו בלודג’, שהוא למעשה תחנת מנוחה לפני שנכנסים למעבה היער, כי ג’נטלמנים וליידיות לא יוצאים להרפתקה לפני שעישנו סיגר או פידרו את אפן. בהתאם לכך, ולעובדה שכאמור בת לווייתי היתה במצברוח דרקוני, יצאתי לי מסלון הקוקטיילים לסיגר ליד הבריכה (סיגר לא היה לי, אבל הסתדרתי על תחליף מקומי סבבה). אניוויי & טו מייק דה לונג סטורי שורט – זה היה הרגע שבו כמעט פגשתי את הוד אליזבתיותה. אלמלא, קצת כהרגלי, הגעתי באיחור.

אבל לו הייתי מגיע בזמן, או נולד בזמן, הייתי פוגש אותה ממש כאן ברגע מאוד גורלי בחייה. ב-1952 ישבה לה פה הנסיכה הצעירה אליזבת ליד אותה בריכה, לוגמת כוסית שרי ובוהה, כמוני, במעבה היער שמולה. פתאום נשמעו משם רעשים רמים, חבטות וקולות ריסוק. מעבר לענפים הבהיקו קרניים וחלקי גוף של שני זכרי אנטילופות, ששאגו בטירוף מלחמה. אליזבת שלפה מצלמה והמתינה, ואחרי שעה ארוכה זינק מול עדשתה הפעורה ראם פצוע שהתמוטט לתוך הבריכה וצבע את מימיה באדום.

ראיתי את הראש המפוחלץ של הראם הזה תלוי לראווה  בחדר ההסבה של הלודג’, ותאמינו לי שאם זה הזכר שהפסיד לא הייתם רוצים לפגוש את זה שניצח. זה היה קרב לחיים או למוות על ממלכה. הזכר שהפסיד אולי שלט עד אתמול, אבל עכשיו המלך מת, יחי המלך החדש.

בבוקר שאחרי הקרב, בשעה שאליזבת לגמה תה ארל גריי של לפני-ספארי, הגיעה ההודעה: אביך המלך ג’ורג’ מת הלילה, שובי מיד ללונדון לקראת הכתרתך למלכה.

מלכודת דבש

כשישבתי שם מול אותה בריכה, חשבתי על אליזבת הצעירה ועלתה בי רק חמלה. לא שעד אז היו לה מי יודע כמה חיים משלה, אבל גם מעט החופש הזה נגזל ממנה באותו יום. מהיום ההוא והלאה לא יהיה לה רגע אחד לעצמה, רגע אחד שבו תוכל להחליט לפי מה שבא לה, אפילו מה ללבוש, בטח שלא לאן ללכת או את מי לאהוב. נכון, עושר שמעבר לכל שיעור, אבל מה הוא שווה בלי חופש? מה שווה להיות כלואה בארמונות של זהב, מוקפת באינספור משרתים חנפניים, מצולמת ומסוקרת בכל יום ויום, עם פרוטוקול אינסופי של פגישות רשמיות בהבעה קפואה? את לא אליזבת, את הוד מלכותה. תחשבו רק על דוגמית אחת צדדית (אחורית למעשה): לפי כללי הטקס, אסור להפנות גב למלכה. אם עוזבים חדר בנוכחותה, חייבים ללכת ברוורס. כלומר – כמעט לאורך כל חייה הבוגרים נגזלה ממנה האפשרות לראות טוסיקים. אני לא חושב שהייתי שורד ככה.

ישבתי על שפת הבריכה, מתגעגע למען האמת לטוסיק אחד ספציפי וזעוף, ועקבתי אחרי שורת נמלים שחורות ענקיות. בניגוד לתפיסה המקובלת לפיה נמלים הן חיילות כמעט רובוטיות, הגודל של הנמלים האלה איפשר לי לעקוב אחר כל אחת מהן בנפרד, וגיליתי שהן לפעמים עוצרות ללא סיבה נראית לעין, לפעמים נמלכות בדעתן וחוזרות, לפעמים מתקבצות ומפטפטות בתנועות מחושים נרגשות. והן מוצאות מזון ובהחלט מנשנשות ממנו, ונלחמות בפולשים, מתחממות בשמש ומצטננות בצל. ומה עם “מלכת הנמלים”? המלכה (ביטוי אנושי, אני די בטוח שזה תרגום לא נכון של המושג בנמלית) היא בעצם אסירת עולם, שפחת מין נצחית. פעם אחת בחייה היא תזדווג עם כמה שיותר זכרים, ומאז עד יום מותה תשרוץ בחשיכה ללא תנועה, פס ייצור אומלל להטלת ביצים.

אותו דבר עם מה שאנחנו מכנים בשם “מלכת הדבורים”. היא כמעט לא זוכה לעוף (רק לפני הפיכתה למלכה, ובמקרים מסוימים אם הקן כבר צפוף מדי היא תעזוב כדי להקים קן חדש). כל שאר הזמן היא כלואה בתא עמוק בתוך הכוורת ומטילה ביצים. מלכת דבורים ממוצעת חיה 5 שנים ומטילה 2000 ביצים ביום, 3 מיליון ביצים בסך הכל.

גם אליזבת חיה כל ימיה כלואה בתא. גם כשיצאה, במרכבה מלכותית, במטוס פרטי או ברולס-רויס, היא תמיד היתה עטופה קרום שקוף ואטום שהפריד בינה לבין שאר בני האנוש.

מלכים א’, מלכים ב’

אליזבת, ועכשיו בנה הצעיר והפוחז, הם שארית מנוונת, רקובה ומושחתת של משפחה שפעם אשכרה שלטה בחצי עולם, מאפריקה דרך הודו עד אוסטרליה ואמריקה. כיום הם לא שולטים (רשמית לפחות) על שום דבר (חוץ מחשבונות בנק מתפקעים מכסף) וכל העניין נראה לעין חיצונית ביזארי למדי.

נגיד אצלנו, הווילה המפורסמת בג’ונגל הים-תיכוני, קל ללעוג לאנגלים הפרימיטיביים האלה עם המלכה והטקסים וההערצה. אנחנו הרבה יותר מתקדמים, יש לנו דמוקרטיה מפוארת שבה בכל ארבע שנים (בחלום, זה בחיים לא מחזיק ארבע) אנחנו בוחרים מי ימכור אותנו ויעשה עלינו סיבוב הפעם. אנחנו בוחרים את בכירי העסקנים שלנו, את המצטיינים שלמדו למי להתחנף, את מי לרמוס בדרך ובפני מי להתכופף.

אז כן, השיטה הבריטית נראית לנו אינפנטילית ודבילית, אבל שמעו קטע: באנגליה המנהיגים הפוליטיים מעולם לא הצליחו להיבנות ולהינשא על גלי הערצה של פולחן אישיות. שום מפלגה פאשיסטית מעולם לא עלתה שם לשלטון, אפילו לא התקרבה, ואין להם תופעות כמו “המלך ביבי” (ולפני כן במידה לא מבוטלת המלך בגין ו”הזקן” בן-גוריון). מוסד המלוכה הבריטי משמש כבולם זעזועים תודעתי מול הנטייה האנושית להעלות בן/בת-אנוש לדרגה אלוהית ולסגוד לו/ה. אז עדיף למקד  את זה במלכה מקשישה ונטולת סמכויות אמיתיות, ולא בפוליטיקאי עם שיגעון גדלות.

כי בני ובנות אדם חולמים על מלך ומלכה. יש לנו קטע עם זה, הכחשות לא יועילו. מספיק לראות מהן שתי סדרות הטלוויזיה הכי מושקעות ויקרות היום בעולם, כלומר שני הסיפורים המובילים בתרבות הנוכחית שלנו: העונה המתחדשת של “משחקי הכס”, וממול באמזון ההפקה המטורפת של “שר הטבעות”. עולמות שנשלטים על ידי מלכים ומלכות. ולפני זה במשך שנים אלה היו סרטי וולט דיסני.

אבל לא לחינם מוסד המלכות, שבעבר אכן ניהל את העניינים ברוב העולם, הוא היום רק שארית סמלית ומסורסת של המקור. צנומות ועדינות כתפי המדור הזה בשביל להתיימר ולנתח את הסיבות לכך, אבל בגדול אפשר לסכם ולומר שהמלוכה נעלמה כי זה לא עבד. ודקיקות ופריכות כתפיו של המדור כדי לשאת את משקל ההסברים האפשריים לכך שזה לא עבד, אבל אפשר לסכם שזה בעיקר לא עבד בגלל כל מיני מלכים קקה. זה למה.

הערגה הקולקטיבית שלנו היא כמובן למלך/ה טוב/ה, לא למלך/ה קקה. וגם אם אנחנו לא סגורים על הקריטריונים, אנחנו מבחינים ביניהם בקלות. אליזבת ופיליפ, או ביבי ושרה, בסליחת בורא-נקבים, הם מלכים מהסוג השני. המלך ארתור האגדי, או דיאנה (אפילו שמתה לפני שזכתה למלוך) הם מלכים מהסוג הראשון.

את דיאנה אהבו (מה אהבו: אהבנו. מה אהבנו: אהבתי) למרות, ואולי בגלל, שלא היה לה דם מלכותי. יותר מכל המשפחה המנופחת הזו, היא שידרה את המובן העמוק והמקורי של אצילות: לב ענקי, חמלה לכל יצור חי, עניין אמיתי בבני אדם, ענווה לא מתחסדת וגם יופי אגדי כזה שמתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה. והמלך ארתור הוא תו התקן: נבחר על ידי הבריאה עצמה, כל כולו מסור לשירות בני האדם ולחתירה אחר אמת וצדק, עם שולחן עגול של אבירים שישמרו אותו קרוב לקרקע, פלוס תבלין בלתי נמנע של הפרעת קסם וכישוף.

אבל דיאנה ברחה מהארמון ומתה במרדף פפראצי והמלך ארתור הוא רק אגדה. אני לא יודע אם אי פעם היו איזה מלך או מלכה שעמדו בסטנדרטים של הערגה האנושית הקולקטיבית. אני כן מהמר שהיו מלכים ומלכות שהשתדלו לשרת את העם שלהם לא פחות ואולי גם יותר, נגיד, מהממשלה הנוכחית או הבאה שלנו. אבל זה לא רף כזה גבוה. מלוכה היתה דבר נהדר לו רק היתה אפשרית במובן האידילי שלה. כמו דמוקרטיה. הבעייה היא שלא חשוב איך תקרא לשיטת השלטון:  סוציאל-דמוקרטיה, מלוכנות, רפובליקה, מרקסיזם – רוב הסיכויים שבסוף יגיע איזה קקה ויקלקל הכל.

הזוג הבאדוליני

אלא, כמובן, אם התמזל מזלך לגור בבאדולינה… ככל שהתרשמתי, הסידור הזה עובד להם יפה מאוד כבר מאות שנים, אבל כמעט אין שום דמיון בין צ’ארלס ואליזבת לבין הזוג המלכותי שפגשתי במסעדה שלי בהודו לפני קצת יותר מעשרים שנה.

בטרמינולוגיה אקדמית של מדעי המדינה אפשר לכנות את שיטת הממשל הבאדולינית “אנרכיה מלכותית”. והייתי נכנס לזה ביתר פירוט אלמלא זה היה מרדים אותי משעמום. כי מראש מה שעניין אותי בזוג הבאדוליני ובממלכה הקטנה שלהם לא היה איך עושים אפליקציה של זה לשיטת הממשל בישראל, אלא מה האפליקציה של זה לעצמי, לבני ולבנות אדם, כל אחת בממלכה שלה.

מלך ומלכת באדולינה לא מולכים בשאר תושבי הממלכה (כאמור, אנרכיה מלכותית), אלא חותרים למלוך בחייהם כמיטב יכולתם, ובכך לשמש דוגמה והשראה לעם, ועל הדרך להנות כמובן מהחיים כאילו אין מחר.

עלי זה עבד מצוין, וגם על עוד כמה אנשים שעזרו לספר להפוך (הצטנעות הצטנעות, הסמקה וכחכוח) לרב-המכר הכי גדול בישראל בכל הזמנים (ובהתאמה להפוך אותי למיליארדר עם צי של יאכטות, אבל גלשנו). אני חושב שדרך כתיבת הספר הזה ודרך האופן שבו הוא התקבל הבנתי סוף סוף למה אנחנו כל כך מוקסמים, לאורך כל הדורות, מסיפורים ואגדות על מלכים ומלכות. לא בגלל שאנחנו מזהים פה איזו שיטת ממשל שכל כך קוסמת לנו. אנחנו קוראים את זה, ורואים את סרטי דיסני ואת משחקי הכס, כי הם מספרים לנו סיפור נשכח עלינו עצמנו. מהימים הרחוקים, אי שם מעבר לערפילי הזמן, שבהם עוד זכרנו, כל אחד ואחת מאיתנו, את דמנו המלכותי. את הזכות והחובה שלנו לזהור, לחיות בענק, לא להיגרר, לא להישלט, לא להירדם. לשבת על הפאקינג כס שלנו, להניף את השרביט ולשאוג.

זה סוד הכישוף שמטילים עלינו סמלי המלכות. אנחנו יושבים על הספה, עייפים ומרוקנים ועגומים, ונפשנו עוזבת את הגוף ונודדת לארמון בקינגהאם שבאנגליה, לארמון ווסטרוז בממלכת הצפון או למסעות הנסיכה גלדריאל בארץ התיכונה של טולקין. ורמץ קטן וחי בתחתית ערימת הגחלים שבליבנו פתאום נדלק. משהו בנו נזכר: היי, אני לא אמורה לשבת עכשיו סרוחה על הספה ולצפות בכל פרטי הפרוטוקול בהלוויה של צנונית עשירה כלשהי שמתה בגיל 96 בלי שלרגע אחד היתה קשורה לחיים שלי. אני אמורה לעשות דברים גדולים בעולם הזה, לא להחתים שעון במשרד. אני אמורה להשאיר חותם בעולם, ליצור, לזוז, לשמוח, לדאוג איכשהו שהוא לא יישאר אותו דבר לפניי ואחריי. לא מעניין אותי הדיון על מי ישלוט בי ובאיזו שיטה, זאת השאלה הלא נכונה. השאלה הנכונה היא אם כס הממלכה שלי מיושב או שהוא ריק.

מלכת השבוע

על מלכת באדולינה אני לא מרבה לכתוב מחוץ לספרים. גם כי הבטחתי למלך, וגם כי העולם משופע במלכות (ומלכים, אבל היום אנחנו חולקים כבוד למלכה כידוע), בכל אשר תלך. לצידי חיה מלכה מרהיבה, והייתי יכול למלא טורים שלמים עליה ועלינו אבל חלאס, צאו לי מהווריד, מה זה פה רפי רשף?

תחת זאת אקנח בשיר הלל למלכת השבוע בעיניי, לפחות בישראל: הכלה של עומר אדם.

בהתחלה ראיתי רק כל מיני בדיחות ומימים שמהם השתקף לי הסיפור הבא: לרשת דלף כנראה סרטון של איזו צ’חלה שאיבדה את זה לגמרי ביום חתונתה, השתלטה לעומר אדם על המיקרופון והיתה לבושה כמו שרמולה. זה פחות או יותר תקציר האירועים כפי שהבנתי אותו ממבול הפוסטים והצחוקים.

ואז ראיתי את הסרטון, או לפחות חלק ממנו, ומה אגיד לכם – מלכה אמיתית האישה הזאת. בדקה אחת שתויה היא גילמה בעיניי את תמצית המלכותיות יותר מבכל סרט או סרטון שראיתי של אליזבת.

מה שהולך שם זה ככה: נתחיל מזה שעומר אדם, הזמר מספר 1 בארץ, שר אצלה בחתונה, והבנתי שעידן חביב שר לזוג הטרי את שיר הכניסה לחופה. כלומר, בעולמה שלה, האישה הצעירה הזאת אירגנה לעצמה את חתונת חלומותיה. עכשיו לשמלה: אם כוכבת הוליוודית היתה מגיעה ככה לאוסקרים היא היתה שורפת את הרשת. זאת שמלונת שמכסה רק את המינימום המינימלי שבעולמנו חייבים לכסות, ובשום אופן לא מסתיר את כל השאר, ואני רק יכול לנחש שכל מה שלא הוסתר עלה גם הוא המון כסף. והיא חוגגת את זה, רוקדת על הבמה כאילו היא מדונה. היא גם שיכורה, בדיוק כמו שכלה מאושרת אמורה להיות, לא שכרות מלנכולית אלא עליצות שופעת ומתגלגלת. היא אוחזת מיקרופון, מתערבת בשירה של עומר אדם, נוזפת בו בסחבקיות אסרטיבית כשהוא מכריז על שיר אחרון, צוחקת בהנאה מהבדיחות של עצמה. בקטע מוקדם יותר היא נראית רוקדת על הבמה ויורה את המנטרה: “איזה יפה אני, איזה שווה אני!”.

ב”וואלה” הכותרת לאייטם היתה “הכלה ששיגעה את עומר אדם” וזה מראה כמה הם לא מבינים במלכות. הכותרת היתה צריכה להיות: “הזמר שזכה לשיר לצידה של הכלה המלכותית.” כל רוח הכתבה בוואלה מתארת אותה בתור איזו פדחנית חסרת מודעות עצמית שעשתה מעצמה צחוק מול אורחיה והרשת כולה. ואין רחוק מזה. את מי היא בדיוק מפדחת? זאת החתונה המזורגפת שלה, והיא יודעת את זה. זה היום שלה. עומר אדם לא שר שם בהתנדבות, והוא לא חשב שהזמינו אותו להיכל התרבות. הוא בא לשמח חתן וכלה. אני לא יודע לגבי החתן, אם הוא התפדח זאת פאלטה שלו, אבל ניכר בכלה שהיא שמחה עד הגג וגם הרבה מעליו. במקום עומר אדם, הייתי מרגיש לא פחות מוגשם מאשר בהופעה בקיסריה, כי הוא על אמת שימח כלה ביום חופתה. ומה שיפה בה ומה שמלכותי בה זה שהיא בכלל לא בתוך כל הדיון הזה, הכל כך קטן ועלוב ופרובינציאלי. כל מי שהרגיש לא נוח מול הסרטון, שיואיל לחזור ולצפות בסצינת חתונה כלשהי ממשחקי הכס, ואז יקבל פרופורציות מלכותיות ויגיד תודה שהיא לא מימשה את הנישואין פיזית על הבמה בזמן ההופעה.

(ואחר-כך, אם הוא גם באמת רוצה ללמוד משהו, שיעמוד בכל בוקר וערב מול המראה ויאמר לעצמו: “איזה יפה אני! איזה שווה אני!”).